סרטון הדרכה
התנהגות ברשת
סרטון הדרכה
התנהגות ברשת
©
HOPE - Human Optimization Process - via Evolution
אופטימיזציה של תהליכי אנוש֫
מוֹדֶל הַרְוָוחָה הַאִרְגוּנִית (The Organizational Welfare Model)
מודל זה פורסם לראשונה על ידי Dolan & Arsenault בשנת 1980. המודל מצביע על הקשר שבין רווחת הפרט לבין רווחת הארגון (או רשת הערך שלו).
הצלחה, על פי המודל הזה, מושפעת משילוב שביעות הרצון של הפרט ושל שחקנים ברשת הערך שלו.
רמת האיזון שבין התחשבות בצרכי הפרט וצרכי הכלל מייצגת את מאפייני התרבות הארגונית.
תרשים המודל מבטא את הקשר שבין התועלות האישיות שמפיק פרט מהארגון לבין התועלות שמפיק ארגון מהפרט.
מפת האינטרסים של שחקן ברשת הערך שלו מתבטאת, אף היא, בתרשים המוצג בהמשך.
התרשים מציג ארבעה סוגים של תרבויות ארגוניות אופייניות (ארבעה סוגים של קשרי גומלין בין פרט לארגון, או בין שחקן לרשת הערך):
-
ניצול מבטאת תרבות ארגונית של חוסר הוגנות כלפי פרטים בארגון;
-
טפילות מייצגת תרבות ארגונית המתבטאת בחוסר הוגנות כלפי חלק מציבור העובדים (או המנהלים) בארגון;
-
סכסוך מאפיין תרבויות ארגוניות אשר מוּנָעוֹת על ידי יצרים ורגשות שבהן נגרם נזק לכל המעורבים;
-
רווחה מייצגת תרבות ארגונית אשר משלבת תבונה ורגישות. תבונה ורגישות (לצרכים האישיים ולצרכי הזולת) מעודדת שיתופי פעולה ודומה, במהותה,
לקשרים בעלי אופי סִימְבְּיוֹטִי.
התבנית הגרפית בתרשים משמאל, מציגה ארבעה אבי טיפוס של ארגונים (או תרבויות ארגוניות):
I. הפרט מרשה לעצמו לזלזל באינטרסים הציבוריים ולנצל אותם;
II. כולם מכבדים, בצורה מאוזנת, את האינטרסים של הפרט והארגון;
III. האינטרסים האישיים של הפרט בטלים יחסית לאינטרסים של הכלל;
IV. קיימת חשיבות נמוכה למטרות הארגון ולאינטרסים האישיים של הזולת כאחת
כי כולם עסוקים במאבקים;
I. טפילות - Win-Lose
התרבות הארגונית שמוצגת ברביע הראשון, מתקיימת כאשר השחקנים בארגון מנצלים את משאבי הארגון לתועלתם בצורה בלתי מאוזנת ובלתי הוגנת. מצב הטפילות אינו יציב בגלל חוסר ההוגנות אשר בעתיד יתורגם לסיכסוך, כלומר מעבר לרביע הרביעי.
ארגון אינו יכול להתקיים במצב כזה, לאורך זמן. בנק ההשקעות של מוני פנאן, למשל, או הונאת הכספים של מאדוף, מציבים את קשרי הגומלין בין הארגון לשחקן במצב של Win-Lose. מתכונת כזו עשוייה להסתיים בזכות גורם אשר בכוחו לכפות את אחת משיטות יישוב הסכסוכים.
III. ניצול - Lose-Win
התרבות הארגונית שמוצגת ברביע השלישי, כופה את התפיסה כי הארגון מעל הכול. בעלי הכוח והסמכות בתרבות כזו, מפעילים מניפולציות נפשיות ואחרות, תרגילי הונאה ועונשים. תרבות של ניצול מתקיימת כאשר ערכי הארגון חשובים מערכי הפרט.
הקומוניזם, חיי הקהילה של קיבוץ מתחילת המאה העשרים, יחידות מובחרות, וחברות הזנק בהתגבשותן, הן דוגמאות של ארגונים שבהם פרט בארגון תורם ככל יכולתו כדי לחזק ולהעצים את הקבוצה.
מתאבדים מוכנים להקריב את חייהם למען אידיאולוגיה או אמונה כאשר הכלל - המדינה, העם, הכת, או הדת (כארגונים) חשוּבים יותר מהפרט.
מתכונת Lose-Win יכולה להסתיים בזכות גורם אשר בכוחו לכפות את אחת משיטות יישוב הסכסוכים או באמצעות מהפיכה.
IV. כאוס - Lose-Lose
שחקנים בתרבות הארגונית שמוצגת ברביע הרביעי, מייחסים חשיבות נמוכה הן למטרות הארגון והן לאינטרסים האישיים של שחקנים אחרים. תרבות ארגונית ברוח זו, מתבטאת באווירה קשה, סכסוכים פנימיים וחוסר שיתופי פעולה פרודוקטיביים - כולם עלולים להפסיד. תרבות ארגונית במתכונת כזו, אופיינית לארגון המצוי בסכסוך פנימי מתמשך וכל צד דבק בעקרונותיו. תחושת הנקם וההרס (כולל הרס עצמי) מניעה את השחקנים לא להתפשר.
חוסר הפעילות העסקית הנובע מהשבתת הארגון, מוביל את הארגון להפסדים ומקטין את הסיכוי שהשחקנים ישיגו את מטרתם בגלל המשאבים המדלדלים של הארגון המושבת.
מצב Lose-Lose מתמשך מוביל, בהכרח, לקריסת הארגון - מעבר למצב פעילות של קיפאון (000).
II. הארגון הסימביוטי - Win Win Win Challenge
התרבות הארגונית שמוצגת ברביע השני מובילה ליציבות. הארגון היציב, המקיים אווירה נעימה, מהווה בסיס לרווחיות לאורך זמן. תרבות ארגונית במתכונת כזו, מסייעת בהתמודדות טובה יותר עם משברים. ערך הכדאיות (של הפרט והארגון) באווירה כזו, נשמר בקנאות מבלי לחרוג מגבולות החמדנות. המדיניות של ארגון כזה היא לסייע לשחקנים להשיג את האינטרסים האישיים שלהם. ההצלחה האישית של השחקנים מובילה להצלחת הארגון אבל בתנאי שהישגי האחד לא יפגעו בהישגי האחרים ולא יזיקו לענף שעליו הם יושבים – הארגון.
מההישגים נהנים, כמובן, גם השחקנים האחרים ברשת הערך.
תחושת ההוגנות המלווה את השחקנים הפועלים ברוח זו, מהווה בסיס רגשי לפיתוח יחסי ידידות, להעמקת שיתופי הפעולה וליציבות מתמשכת. תחושת ההוגנות היא קסם בעל עוצמה אדירה הפותח לבבות ומעודד שחקנים להגשים את הציפיות של אחרים. ההתנהגות אשר מאפיינת את הארגון הסימביוטי נקראת פשרה.
ככלל, אינטרסים אישיים מניעים שחקנים לפעול או להירתע מפעולה (מנגנון FFF). מימוש האינטרסים האישיים מעודדת המשך שיתופי פעולה. פגיעה באינטרסים אישיים מעוררת מאבקים. מטבע הדברים, מאבקים גורמים לנזקים ולהפסדים. התובנה הזו מהווה בסיס לגישת הניהול Win win win challenge.
הקלסיקה של רעיונות ניהוליים, אשר לא זכו למעמד אקדמי מובהק מכיוון שאין הם נתמכים על ידי מחקרים אקדמיים מעמיקים, כוללת ספרי ניהול מעוררי מחשבה, למרות ההומור אשר מרכך את התובנות המעמיקות. אל רשימת הספרים המשפיעים כמו חוקי פרקינסון ** (C. N. Parkinson, 1957), והעיקרון הפיטרי ** ** (P. Laurence, 1975), הצטרף קארלו צ'יפולה ** אשר תיאר את החוקים הבסיסיים של הטיפשות (עמדת מיעוט).
צ'יפולה הצביעה על חמישה חוקי יסוד. אני שיניתי מעט את סדר הצגתם:
החוק הראשון: כל חברה (קהילה או שוק) מורכבת מארבע קבוצות של אנשים, על פי התועלת ו/או הנזק שהם מסבים לעצמם ולרשת הערך שלהם;
החוק השני: כל בני האדם מעריכים תמיד, בהערכת חסר, את כמות הטיפשים באוכלוסייה;
החוק השלישי: ההסתברות שאדם יהיה טיפש אינה תלויה במאפיינים אחרים של אותו האדם;
החוק הרביעי: [] אנשים שאינם טיפשים מעריכים, בהערכת חסר, את יכולתם של הטיפשים לפגוע בהם;
או בנוסח אחר:
[] אנשים שאינם טיפשים נוטים להתעלם מהאפשרות כי יצירת קשרים עם טיפשים עלולה לפגוע בהם;
החוק החמישי: אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים.
החוק הראשון של צ'יפולה (החוק השלישי בגרסה המקורית)
כל קבוצת שחקנים אפשר לחלק לארבע תת-קבוצות, על בסיס סדרי העדיפויות שהם בוחרים לפעול (או מובלים) ובאופן זה קובעים את התועלת ו/או הנזק שהם גורמים לעצמם ולרשת הערך שלהם. התרשים משמאל מייצג את חלוקת האוכלוסיה כדלקמן:
תמימים: בפעולתם הם מזיקים לעצמם, כדי לתרום לשחקנים ברשת הערך;
גנבים: בפעולתם הם תורמים לעצמם אך מזיקים לשחקנים ברשת הערך;
טיפשים: בפעולתם הם מזיקים הן לעצמם והן לשחקנים ברשת הערך;
אינטליגנטים: פעילותם תורמת הן לעצמם והן לשחקנים ברשת הערך;
החלוקה בין קבוצות השחקנים האלה אינה שווה ולפיכך, תמהיל הקבוצות הללו משפיע על ההתנהגות הארגונית וזו משפיעה, כמובן, על חוסנו של הארגון - על יכולתו להשיג את ייעודו, חזונו ומטרותיו.
התמימים
תת-קבוצת האנשים התמימים אשר מייחסים חשיבות עליונה בתרומה לשחקנים האחרים ברשת הערך, ומבלי משים, מזיקים לעצמם. עוצמת הארגון גדלה כאשר מרבית השחקנים הפנימיים, נוהגים בדרך זו. על פי מודל הרווחה הארגונית, מתפתחת תרבות של ניצול (רביע III) שכן בנסיבות האלה, גורם אחד (המנהיג) או קבוצת מיעוט (בעלי היתרון היחסי), נהנים מתרומת התמימים (יותר מהאחרים) אשר מעצימה יותר ויותר את יתרונם היחסי.
הגנבים
תת-קבוצת הגנבים מייצגת שחקנים הדואגים לאינטרסים האישיים של עצמם ומתעלמים מהאנטרסים של שאר חברי הקבוצה. בדרך זו הם מזיקים לשחקנים האחרים ברשת הערך, ובמיוחד לשחקנים הפנימיים בארגון שאליו הם שייכים. עוצמת הארגון נפגעת כאשר מרבית השחקנים הפנימיים פועלים במתכונת כזו. על פי מודל הרווחה הארגונית, מתפתחת תרבות של טפילות (רביע I) בלתי יציבה (בטווח הרחוק) בגלל חוסר האיזון האינטרסנטי - חוסר ההוגנות.
הטיפשים
קארלו צ'יפולה מאמין כי הטיפשים אינם בהכרח בעלי רמת משכל נמוכה או שחקנים שאינם חושבים ומתנהגים כמונו. הוא מתבסס על הגדרה כי טיפשים נקבעים על בסיס פעולותיהם בעבר: "שחקנים אשר הזיקו הן לעצמם והן לאחרים ואינם מבינים, בהכרח, את הנזקים שהם גורמים משום שהם מסונוורים על ידי רגשות עזים ו/או חמדנות".
האינטליגנטים
תת-קבוצת האינטליגנטים, אשר נעזרים ביכולות של חשיבה לוגית (IQ), אינטליגנציה הרגשית (EQ) ויכולות של ניתוח העתיד (FQ), הם אלה אשר בתבונתם וברגישותם הם תורמים הן לעצמם והן לשחקנים ברשת הערך.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה (ההגדה של פסח):
חכם - אינטליגנט בלשון צ'יפולה;
רשע - גנב בלשון צ'יפולה;
תם - תמים בלשון צ'יפולה;
שאינו יודע לשאול - טיפש בלשון צ'יפולה.
ארבעת הבנים בהגדה מייצגים, באופן מובהק, צדדים שונים במורכבות נפש האדם. בפועל, התנהגותו של כל שחקן מושפעת מתמהיל ההתנהגות של ארבעת הבנים הללו ואלה מובילים אותו להצלחה או לכשל.
ככלל, התנהגות השחקנים תלויה בתגובות השחקנים לנסיבות משתנות ולאירועים.
לפיכך, התרבות הארגונית מושפעת מתמהיל כל ארבעת תת-הקבוצות הללו.
החוק השני של צ'יפולה (החוק הראשון בגרסה המקורית)
אנחנו נוטים להעריך, בהערכת חסר, את כמות הטיפשים באוכלוסייה. על פי צ'יפולה, נופתע שוב ושוב מטיפשותם של שחקנים אשר נתפסים על ידינו כרציונאליים וכאינטליגנטים. התנהגות הטפשים, עלולה לסכל את מאמצינו דווקא במקומות ובזמנים הכי פחות נוחים. החוק השני מונע מאתנו לנסות להעריך את חלקם היחסי של טיפשים באוכלוסייה, מכיוון שכל אומדן שנקבע יהיה בהכרח הערכת חסר. הטיפשים תמיד יפתיעו אותנו לרעה.
החוק השלישי של צ'יפולה (החוק השני בגרסה המקורית)
ההסבר שסיפק אוֹרִי כץ ** לחוקים הבסיסיים של הטיפשות, כל כך מצא חן בעיני שהחלטתי להציגו להלן כלשונו:
זהו החוק האהוב עלי. דווקא מכיוון שאני מבלה את רוב זמני באקדמיה, היכן שלכאורה אמורים לשכון המוחות הגדולים ביותר של תקופתנו, אני נוטה לזלזל בדרגות ותארים ומעמדות מקצועיים בתור גורם המנבא אינטליגנציה. מכיוון שקשה להגדיר אינטליגנציה וטיפשות שלא בדיעבד (כפי שקרלו עושה), קשה גם להשתמש בהן כתנאי סף לקבלה של אנשים לדרגות מסוימות. העולם מלא באנשים שמבצעים את התפקיד שלהם באופן מצוין מכיוון שהם עובדים ביעילות, משקיעים שעות רבות, בעלי הבנה טכנית מעולה, יש להם ידע רב וזיכרון מצוין, ואולי גם יכולות חברתיות יוצאות דופן, יכולות שכנוע והופעה וקשרים בצמרת, אבל למעשה הם טיפשים גמורים ועדיף לתת להם כמה שפחות כוח לקבל החלטות שישפיעו על חייהם של אחרים.
אדם יכול להיות מתמטיקאי גאון שאינו מבין איך בני אדם אחרים מתנהגים, או פסיכולוג גאון שאינו מבין חוקי לוגיקה ומתמטיקה בסיסית – בכל מקרה הטיפשות שלו, במובן שאליו מתכוון קרלו, תנבע לדעתי בעיקר מביטחון יתר, מכך שהוא "לא מבין שהוא לא מבין", ועל כן ממהר לבצע פעולות מזיקות מבלי לחשוב על התוצאות. ייתכן שכל עוד אותו טיפש פוטנציאלי יתעסק רק בתחום שבו הוא מתמחה הוא ייחשב כאינטליגנטי, יתרום גם לעצמו וגם לחברה האנושית, ורק כאשר ינסה להיכנס לתחומים אחרים או לנהל אנשים אחרים טיפשותו תיחשף. בכל מקום שאליו הגעתי יצא לי להכיר אנשים מוכשרים מאוד לכאורה שלא הייתי נותן להם לנהל חנות מכולת, ואנשים פשוטים לכאורה שיכלו לתפקד גם בתור ראש ממשלה מבלי לגרום לנזק גדול מזה שגרמו לו ראשי הממשלה שהיו לנו בעשור האחרון. ההבדל בין הקבוצות טמון לדעתי בעיקר ביכולת לנתק את תהליך החשיבה הלוגי מהרגשות, מהאגו, מתסביכי נחיתות, ומהטיות קוגניטיביות אחרות. ניתוק כזה מאפשר לקבל עצות טובות ולדחות עצות גרועות, להגיב למציאות קיימת ולא למציאות מדומיינת, ולא לפתח ביטחון יתר.
קרלו אינו מגיע, במאמרו, עד להסברים שנתתי אודות ביטחון עצמי עודף, ומסתפק בטענה שלאחר קריירה ארוכה באוניברסיטאות שונות לדעתו אחוז הטיפשים בין הפרופסורים, בין הסטודנטים, בין אנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ואפילו בין חתני פרס נובל הוא זהה, וכמובן זהה בין נשים וגברים וקבוצות אתניות שונות. הוא טוען כי טיפשות היא תכונה מולדת באופן גנטי, שלא ניתן לשנותה על ידי חינוך.
אולי זוהי הגזמה מסוימת, אבל ישנם מחקרים שמראים כי ביטחון יתר מעניק לבעליו יתרונות אבולוציוניים שקשה להתעלם מהם, בעוד שהתעמקות מדוקדקת בחוקי הלוגיקה אינה מעניקה יתרונות כאלו. האבולוציה לא עיצבה את המוח שלנו על מנת להצליח בעולם המודרני אלא על מנת להצליח בעולמם של ציידים-לקטים, ובהחלט ייתכן שבאופן גנטי חלקנו מסוגלים להתגבר על הפער הזה יותר מאחרים, להבין יותר טוב נושאים מבלבלים כגון ריבית דריבית או להתגבר על hindsight bias (ההטיה הקוגניטיבית החביבה עלי באופן אישי).
החוק הרביעי של צ'יפולה
אחת מהתובנות החשובות ביותר בחיים היא לדעת אל מי להתחבר וממי להתרחק. הצעד הראשון הוא לזהות את אותם שחקנים שצריך להתקרב או להתרחק מהם.
התמימים, כפי הנראה, ינסו להתקרב אל תמימים אחרים (כי הם בעלי שפה משותפת ועולם מושגים דומה), אל גנבים (לאחר שיפלו בחכתם) ואל טיפשים (כדי לסייע להם);
הטיפשים, כפי הנראה, ינסו להתקרב אל תמימים (כי הם מאמינים בצדקת דרכם ולנצל אותם), אל גנבים ואל אינטליגנטים (כדי לזכות בפלח מ"הצלחתם" ואל טיפשים אחרים (כדי לשתף עימם פעולה כי אינם מצליחים לזהות אותם כטיפשים);
הגנבים, כפי הנראה, ינסו להתקרב אל התמימים (לאחר שיזהו את תמימותם), אל גנבים אחרים (כדי לשתף פעולה ולגזול יותר) ואל אינטליגנטים (לאחר שיזהו כי ההצלחה בידם);
האינטליגנטים יתרחקו משחקנים השייכים לשלושת תת-הרבוצות האחרות (לאחר שיזהו את הסיכונים הקשורים ביצירת קשר עימם).
החוק הרביעי של צ'יפולה מלמד ממי רצוי להתרחק כדי שלא להיפגע: "אנשים שאינם טיפשים נוטים להתעלם מהאפשרות כי יצירת קשרים עם טיפשים עלולה להזיק להם".
החוק החמישי של צ'יפולה
החוק החמישי, על פי צ'יפולה, אומר כי "אנשים טיפשים הם הסוג המסוכן ביותר מבין ארבעת הסוגים – גם יותר מהגנבים".
הגנבים נחשבים למקרה הפשוט יותר כי קל לנתח את התנהגותם, ולכן אפשר לצפות לה ולהתגונן מפניה. מטרות הגנבים ברורות (לנצל את הזולת כדי לשפר את מצבם, ולכן ניתן לחזות את תגובתם לאירועים ולמצבים שונים - לחוקק חוקים שימנעו מהם לפגוע באחרים;
הטיפשים מסוכנים במיוחד מכיוון שהם לא רציונאליים ובלתי צפויים. שחקנים מכל הסוגים מתקשים להבין התנהגות שאינה רציונאלית ולכן הם עלולים להפתיע אותנו. מכיוון שאין אינטרס עצמי מאחורי פעולותיהם, אנחנו נתקשה להתגונן מפניהם, ונתקשה לחזות מתי הם יפתיעו. לא ניתן לנסות לדון איתם באופן רציונאלי, מכיוון שהם אינם מבינים שהם טיפשים, הם אינם מבינים שהם לא ירוויחו דבר מפעולותיהם ואולי אף יפסידו;
התמימים הם האופטימיים שבחבורה, טיפוסים פרו-אקטיבים אשר מוכנים לסייע, לשתף פעולה ולכן נוח לעבוד איתם.
האינטליגנטים הם שחקנים לי-אקטיביים, אסרטיביים ובעלי כישורי גישור מפותחים לכן לא רק שאינם מסוכנים אלא מוטב להיות מקורבים אליהם.
דברי הסיכום של אוֹרִי כץ אודות משמעות הטיפשות היו כי "העולם אכן מלא בטיפשים, והיכולת שלהם להזיק מפתיעה בכל פעם מחדש". והוא מוסיף ומאחל לנו "שלטיפשים מכל המגזרים והמעמדות, במהלך השנים הבאות, תהיה פחות השפעה על חיינו, שהגנבים למיניהם לא יצליחו למצוא קורבנות למעשיהם, ושהאינטליגנטים (אם הם לא ירדו מהארץ) ישתלטו איכשהו על העסק וינסו להוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר."
עיינו גם במושגים סכסוך, ויתור-כפייה, משא ומתן ואל תפסחו על פרק 15 של הרומן נורית אדומה, אשר מציג את הקשר בין עצלות, חריצות, תבונה וטיפשות.