ירון שלף את כרטיס העובד מכיסו והעבירו בחריץ המיועד לכך, במתקן הקבוע בכניסה ל"מוסד". כך כינו את המקום בבדיחות הדעת. לאחר הקלדת צופן בעל ארבע ספרות, נשמע הזמזום המוכר. בתנופה משך את דלת הפלדה, מתגבר אך בקושי על משקלה הרב. הדלת סבה על ציריה בחריקה והוא מצא עצמו באזור האדום של המפעל. אזור שהכניסה אליו הותרה לבעלי סווג סודי ביותר בלבד.

שולחן משרדי קטן ומסודר מאוד חסם את הכניסה. "לא היה מזיק ללמוד קצת ממזכירת המחלקה החדשה שהגיעה לכאן" הרהר ירון בהביטו בקנאה בסדר המופתי שבלט לעין בחוצפה. שלושה מכשירי טלפון היו ערוכים בשורה מיושרת, כמו לפני מסדר המפקד, וחלקו האחורי של מסוף הסתיר את הכסא הריק שלפניו.

"נו, בודאי" גיחך לעצמו, "זמן הפסקת הבוקר..."

סמוך לתקרה על הקיר, הותקן מצג "טלויזיה במעגל סגור". גבו הכפוף קמעה, הוקרן במבט מלמעלה. ירון הניח כי השומר בקומת הקרקע, מתבונן אף הוא בדמותו מהזוית הבלתי מחמיאה הזו, שתשמר עוד זמן מה בVideo Disk- של ה'בטחון'. הטלסכרין ברשות "האח הגדול" פרצה האסוציאציה לתודעתו והוא מיהר להכנס פנימה. הדלת נטרקה בכבידות. מסדרון ארוך התגלה לפניו ומשני צידיו דלתות נעולות. לצד כל דלת, קבוע לוח קלידים להקשת צופן סודי נוסף. הכניסה לאיזור עבודה של פרוייקט, מותרת רק ל"שותפי סוד". כדי להכנס אל איזור העבודה המתאים צריך, כמובן, לזכור את צרוף המספרים הנוסף. ירון לא השתמש מעולם בצופני הכניסה של הפרוייקטים השונים. תחת זאת, נעזר בפעמון הקבוע ליד כל לוח קלידים.

בצעד נמרץ התקדם לעבר דלת מספר 17. תצלום צבעוני, שנתלש מהירחון Computer Design, המציג אצבעות ארוכות ארוכות, הנשלחות לעבר לוח קלידים, הוצמד בסרט הדבקה לדלת ועליו נרשם באותיות מודגשות "חדר תוכניתנים".

אצבעו נשלחה אל הלחצן וקול מעוות, שבקע מרמקול זעיר, החריד את דממת המסדרון הריק. "ירון, זה אתה?"

"כן" השיב בקול חסר הבעה.

נשמע זמזום וירון משך את ידית הדלת. ההגדרה הצנועה "חדר תוכניתנים" לא הלמה את המקום. "מבוך" עלתה מחשבה במוחו ואמנם כך נראה האולם הענק לאחר שחולק לחדרונים זעירים באמצעות מחיצות רבות בעלות חזות מודרנית.

ההחלטה על חלוקת השטח באמצעות מחיצות התקבלה, לא מכבר, על ידי אהוד, כדי לחסוך במקום. המבוך המודרני נקרא, בלשון יודעי דבר, Open Space. המחיצות בגובה אדם והן מפרידות, למראית עין, בין האנשים. בין פינות העבודה. האופנה הזו פשטה לאחרונה במפעלי High Tec, ואהוד התלהב מהצורה החיצונית, מה עוד שנדף ממנה ריח של 'חסכון'. לפיכך, אף לא טרח להקשיב לטיעונים בעד ונגד. הוא החליט וביצע כיאה למנכ"ל יעיל ותכליתי. השטיחים מקיר לקיר החלישו אך במעט את רמת הרעש וההפרעות ההדדיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהווי החיים.

"ב'מוסד' של תע'צ נוסח לראשונה חוק 'פסקל' להתפשטות גלים אקוסטיים ב -Open Space-" הרהר ירון מבלי לחייך. "על פי לשון החוק, כל מלה שנאמרת בפינה אחת של החדר, מתפשטת לכל הכוונים ומגיעה לכל האוזניים. אבל זה באמת לא כל כך חשוב, כל זמן שאני לא פרט במבוך הזה... בינתיים".

קרני השמש לא חדרו מעולם למקום הסינטטי הזה ובמקומן הוצף חלל האולם באור ניאון לבן שמקורו בנורות מוארכות, מכוסות בלוחות פלסטיק מחוספסים, למניעת החזרי אור ממסכי המסופים הרבים.

במאור פנים התקרבה יעל לעברו. "אתה ממש זריז" ציינה. "שלחתי את ה - Mail רק לפני שתי דקות. לא תארתי לעצמי שתגיע כל כך מהר..."

"לא רציתי להפסיד אותך" מלמל בלחש ועיניו חפשו אחר מבטה.

"עוד שתי דקות, בסדר?" שאלה בחיוך והמשיכה כתגובה למבטו התוהה "מיכה צריך להגיע בכל רגע". יעל הבחינה באכזבה שנשקפה מעיניו, התקרבה אליו ונגעה כלאחר יד בגב ידו. "הוא ביקש להצטרף. אתה לא כועס, נכון?"

"אני?" שיקר, "מה פתאום". ירון חש בהתלהטות קצות אוזניו.

יעל צחקה בקול, בהבחינה בסומק הקל שצבע את לחייו. ירון חייך באי נוחות והוסיף "ואם כן, זה יעזור לי?"

"לא" השיבה בשובבות, קירבה אליו את פניה המחייכות והוסיפה "אתה מקנא או משהו?"

ירון טבל את מבטו בעיניה הכחולות, חש כיצד עורו נעשה חידודין חידודין ופיו נותר חתום.

"אתה מוצא חן בעיני" אמרה בקול שקט.

ירון לא השיב. העולם חג סביבו. "גם את מוצאת חן בעיני" רצה לצעוק, אך פיו סירב להפתח. "אולי אני אפילו מאוהב" עמדו לפרוץ המלים מפיו, אך גמגום לא ברור נפלט מגרונו. יעל צחקה בלבביות.

"הפסדתי משהו?" שאל מיכה שהגיח, לפתע, בצעד מהיר מעבר לפינה.

"זה בינינו" השיבה יעל בקלילות "בדיחה פרטית..."

ירון שתק. מבוכתו ניכרה היטב. "אני צמא" הצליח לומר.

"אז קדימה" האיץ מיכה, מקרין ביטחון - תכונה הנדרשת מראש פרויקט. השלושה החלו להתקדם לעבר היציאה מה'מוסד', לכוון חדר האוכל.

בשתיקה הסבו סביב השולחן.

"מה אני עושה פה?" הרהר ירון. "בעצם, מה מיכה עושה פה? בסך הכל רציתי לשבת בנחת ליד יעל ולשוחח, סתם כך, ללא הפרעות... מה פתאום הוא נדחף לכאן?" ירון לגם במתינות מכוס הקפה שמזג לעצמו, בוהה בכוון בלתי מוגדר ומנסה להסיט את מחשבותיו. "שמעתם על יוסי?" שאל בקול שקט, מבלי להרים את עיניו מהשולחן.

"יוסי? מה קרה לו?" שאלה יעל.

"יוסי פוטר" השיב מיכה. "למעשה, הוא כבר אינו עובד תע'צ".

"מה? ממתי?" שאלה ומיכה השיב בהשתאות מעושה, "מה פרוש? מאתמול. אחרי העבודה אהוד הודיע לו. כמקובל בתע'צ". לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "כל אחד צריך להיות מוכן להפתעה כזו. הרי נושא הפיטורין מעוגן בחוזה העבודה של כל אחד מאיתנו..."

יעל הביטה במיכה בעיניים קרועות לרווחה מבלי להוסיף דבר. ניכר היה כי אינה חשה בנוח, במיוחד נוכח תגובתו הטבעית כל כך של הממונה הישיר שלה.

"איך ידעת?" חקר ירון.

"מה פרוש איך?" גיחך מיכה בהתרברבות. "אהוד ביקש ממנהלי הפרוייקטים, בשבוע שעבר, לבדוק אפשרות לצרפו לאחד הצוותים אבל לא נמצא לו מקום. כולם רוצים לצמצם דווקא..."

"מעניין שהוא לא פנה אלי" חשב ירון בזעם ובקול צרוד קמעה, הוסיף: "חבל. אתם לא יודעים מה שאתם מפסידים. יוסי יכול לתרום לכל פרוייקט... והרבה... הוא תרם המון במשך שנות עבודתו כאן".

"מה אפשר לעשות? c'est la vie... אלה החיים. כשצריכים אותך, או כשחושבים שתלויים בידע או בכישורים שלך... בנסיון שלך... אז נותנים לך כל מה שתרצה. ליוסי היו זקוקים במשך תקופה ארוכה מאוד ולכן גם העניקו לו ביד נדיבה. אני יכול להבטיח לך שהוא לא הפסיד מעבודתו בתע'צ ולכן המשיך להשקיע כאן את מרצו... אני בטוח שלא נגרם לו הפסד מהעוּבדה שהעיפו אותו. חוץ מזה, אילו היה רוצה להשאר, הוא היה דואג ליצור את הרושם שזקוקים לו..."

"אם אתה לא מספיק טוב כפוליטיקאי, סימן שאתה איש טכני גרוע" העירה יעל בציניות גלויה והוסיפה, "בכל מקרה, כשחושבים שאין צורך מיידי בך, זורקים אותך לכלבים".

"מדוע לכלבים?" התמם מיכה, כשיוסי עבד כאן, הוא קיבל שכר מכובד וכשסיים, קיבל פיצויים מכובדים. מה רע בזה? אני לא מוצא הגיון להמשיך לפרנס אותו כשאי אפשר להשתמש בו...".

"תשמע מה אתה אומר!" קטעה את דבריו, אחזה בשולי השולחן בכוח וקירבה את פניה לעברו. "זה מזעזע לשמוע... באמת התכוונת למה שאמרת? להשתמש בו..."

מיכה נעץ בה את עיניו כלא מאמין לתגובתה הרגשית, מרים את גבות עיניו בהפתעה.

"הגישה הזו נשמעת לך, אולי, מאוד מפוכחת, מבחינה כלכלית.... מבחינה חשבונית טהורה..." המשיכה יעל. "הדברים נראים רציונאליים כל עוד לא אתה המפוטר... ניסית לחשוב מה יוסי יעשה עכשיו? אתה בכלל יודע שאשתו לא עובדת והוא צריך לפרנס עוד שלושה ילדים? אילו, לפחות, היו מאפשרים לו לחפש עבודה תקופה מסויימת. זו הרי הרגשה איומה שמעיפים אותך מהיום להיום, בלי לתת לך זמן להתארגן... לעכל את הרעיון..."

"זה לא מפעל פילאנטרופי..." אמר בקול שקט המעיד על בטחון עצמי שופע כשחיוך מלוכסן מקשט את פניו. "המפעל הזה צריך להתקיים, להיות רווחי... תע'צ יעמוד על הרגליים רק אם העבודה תהייה יעילה... ללא בזבוז... ואם יצליחו להחזיק את האנשים הנכונים במקומות המתאימים...

"וחוץ מזה", המשיך. "תאמיני לי, את לא צריכה לרחם עליו" המשיך בלהט. "סכום הפיצויים שהוא מקבל עכשיו, מאפשר לו לחיות בנחת ללא עבודה חצי שנה, לפחות. בתקופה זו הוא יוכל גם להנות קצת מהחיים, להתעורר מאוחר בבוקר, לענות למודעות דרושים בנחת ובנוסף לכל, הוא גם יקבל מהביטוח הלאומי דמי אבטלה. את לא היית רוצה איזה פסק זמן כזה? לא להתאמץ יותר מדי, לבלות יותר..."

יעל הביטה במיכה בבוז גלוי. "ואתה? אתה מוכן?" סיננה בין שפתיה ולאחר שהייה קצרה המשיכה. "אתה מוכן להעביר אלי את הסוכר?"

"תראי מי הם המפעלים המצליחים ומי נגרר מאחור וגורם בצורה כזו נזק למשק הכלכלי של המדינה... ולעובדים עצמם" המשיך מיכה והגניב קריצה לעבר ירון. "כל אותם מפעלים שבהם שולטים וועדי עובדים, שמאלצים את ההנהלות לשפר את תנאי העובדים מעבר ליכולת המפעל, כל אלה כורתים, למעשה, את הענף שעליו הם יושבים. אני בכלל לא מבין את אנשי וועד העובדים, שנלחמים כאריות כדי לתת פיצויים מוגדלים לאנשים שיעזבו אותנו. הלוגיקה כל כך פשוטה... הרי כשנותנים להם, יישאר פחות לנו, לאלה שממשיכים לקדם את המפעל... אני חושב שהרבה יותר הוגן לחלק את העוגה בין הנותרים, באמצעות מענקים למשל, במקום לתת לאלה שלא יתרמו יותר לקידום המפעל". סיים את המשפט ובמבט של נצחון, הנתמך בשביעות רצון עצמית מודגשת, העביר את כלי הסוכר ליעל.

"זו באמת הגינות!!!" אמרה יעל בציניות מופגנת וחשה כיצד כובשת אותה התרגשותה. "הגינות מתבטאת בעובדה שהמפעל נשען על כמה פריירים תמימים, שמשקיעים את כל מרצם בקידום האינטרסים של המפעל וסביבם עדר של חַנְפָנִים, יֶס מֶנִים, שמשקיעים כמות עצומה של אנרגיה באמצעי הישרדות שונים... הם מפתחים שיטות איך להרשים את הבוס שלהם ועוסקים בפוליטיקה יותר מאשר בעבודה עצמה. הם מומחים בדיבורים... ב-PR..." ולאחר שתיקה קצרה הסבירה" "הם אשפים Public Relation"

ירון ומיכה הביטו ביעל הנרגשת בהשתאות. "מעולם לא פגשתי ביעל הלוחמנית" הרהר ירון. "חוש הצדק שלה  מ ד ה י ם..."

”מצד שני..." המשיכה, מושכת את תשומת הלב של היושבים בשולחנות הסמוכים. "מצד שני, הפריירים שהמפעל נשען עליהם... אלה העובדים שאוהבים את מה שהם עושים... הם עסוקים בעבודה... בְּשקט... מתוך עניין... בְּצינעה... בלי לעשות רוח... כי הם לא ממש חושבים על האינטרסים האישיים שלהם... הם משקיעים בטיפוח הערכים שהם מאמינים בהם - בעבודה... בתוצרי העבודה... הם אלה שמאמינים בתוצאות של עבודתם - הצלת חיים!!! כן, כן... הצלת חיים... עיקר מעיינם מוקדש לעבודה... לעשייה טובה יותר... והכול מ ה נ ש מ ה..."

מיכה המשיך להתבונן בה בחיוך סלחני. "זה חשוב להוציא קיטור" הרהר.

"מנהל טוב" המשיכה. "מנהל טוב צריך להיות בעל עין מספיק חדה ורגישה, כדי להבחין בין שני סוגי האנשים האלה. וכשלא מבחינים ביניהם, מקבלים את האמת בפרצוף... יוסי סוּלק ואפריים נשאר".

"מה יש לך נגד אפריים?" קפץ.

"הזכרת מענקים, אה?" מלמלה יעל כאילו לעצמה והתעלמה במכוון משאלתו. "אני לא זוכרת מתי אני קבלתי מענק בפעם האחרונה. אבל אני כן יודעת למה..."

"אם תשקיעי כמו החבר'ה מפרוייקט DDE98, כמו אפריים למשל, תהייה סיבה טובה לתת לך מענק" השיב מיכה. "החבר'ה שם קורעים את התחת יום יום. משקיעים המון ולכן מתוגמלים".

"לזה בדיוק התכוונתי" הרימה יעל את קולה אך מיהרה והמשיכה בקול מתון ושקט יותר. "אחד מהמדדים העיקריים לקבלת מענק הוא מספר השעות הנוספות שאתה משקיע. לא חשוב מה עשית במשך היום אבל אם אתה נשאר שעות נוספות... הו... זה סימן שאתה עובד נאמן. אם הצלחת לְהֵרָאוֹת 'עסוק' ו'מוטרד' כאשר שאול עורך את סיבוב הצגת הנוכחות שלו, או במקרה הטוב יותר, כאשר אהוד מסייר בערב ב'מוסד', אין ספק שמובטח לך להיות ברשימת העובדים ה'מסורים' שכביכול אכפת להם מהמפעל, שכביכול משקיעים... אלה הם האנשים בעלי הסיכויים הגבוהים יותר לקידום, למענקים..."

"אני רואה שהתחלת להתמחות בסילוף העובדות" התעורר מיכה. "אני לא מבין מה רע בזה? המפעל מחזיר לעובד שמשקיע בעבודה. על פי מספר השעות הנוספות אפשר לדעת באיזו מידה המפעל חשוב לעובד. כן, אני חושב שזה קריטריון טוב לתגמול. כמובן שמחליטים על קידום או שכר עידוד על בסיס דברים נוספים שהעובד עשה... או יעשה... לא דווקא על פי אירוע בודד מסויים. אנחנו נעזרים ברשימה ארוכה מאוד של מדדים שבאמצעותם נקבע קידום של עובד".

"אני רואה את זה בצורה שונה בתכלית" אמרה יעל, הביטה בעיני מיכה ולגמה מכוס הקפה הפושר שאחזה בידה. "משום מה מקובל להניח כי פרוייקט שמסתיים בהצלחה ובזמן המתוכנן, הוא פשוט וקל למימוש, כי אחרת איך זה שסיימו אותו כל כך מהר? זאת אומרת בזמן? במקרה כזה ברור למנהל הפרוייקט ולכל אלה שמעליו, שכל כך ברור שהצוות לא נתקל בבעיות מיוחדות ולכן מובן מאליו שאין צורך לתגמל את האנשים במשהו מיוחד כי הרי הם לא השקיעו בעבודה מיוחדת... בעבודה יוצאת דופן... הם הרי לא עבדו שעות נוספות ולא אכפת להם בכלל מהמפעל. סתם צוות של בטלנים שסיים עבודה שגרתית פשוטה..."

ירון בלע חיוך והביט בעיניה הבוערות. "היא כל כך מושכת כשהיא כעוסה" חשב.

"אבל" המשיכה יעל, "כאשר נתקלים בקשיים... או כשתכנון העבודה דפוק... בדיוק אז מתעוררות בעיות ותאריך היעד נדחה שוב... ושוב... ושוב... ז ה  כ ב ר  מ ש ה ו  א ח ר  ל ג מ ר י. מה... האם יכול להיות שהקשיים נובעים לא בגלל מורכבות נושאי הפיתוח? האם יכול להיות שהקשיים נגרמים דווקא בגלל שימוש בשיטות 'עקומות'? או... או בגלל מערכות יחסים פגומות בין האנשים? אתה הרי מבין את זה... לא? ואולי הקשיים נובעים מסתם חוסר מוטיבציה להתאמץ? יכול להיות שבאיזה שהוא אופן מתפתחת תחושה של חוסר נאמנות לפרויקט? או למובילי הפרויקט?"

בשלב זה כבר התייצבה על רגליה מתנשמת בהתרגשות וחוסר התגובה של מיכה וירון מעודד אותה להמשיך.

"וההמשך ברור... לפחות לי..." הוסיפה ועיניה בורקות. "האנשים ה'קטנים' מפתחים חוסר אכפתיות ש... שנובעת מהידיעה שלמפעל לא אכפת ממך... כי בכל מקרה יעיפו אותך ברגע המתאים להם... בלי שום בעיות מַצְפּוּן מיוחדות... ובלי שום קשר לשום דבר אחר... כאשר מתגלים קשיים, הפרוייקט נחשב למורכב במיוחד... מבחינה טכנית, משום מה... כי הרי יש בעיות לצוות ולכן האנשים נאלצים להשאר שעות נוספות וההנהלה מתחילה לדאוג... ולהתעניין... ולבקש דיווחי התקדמות, וכולם כבר יודעים על המאמצים שהאנשים המסכנים משקיעים שם. בכירים באים לביקורים ושואלים שאלות בסבר פנים רציני כזה. בדרך כלל השאלות ריקות מתוכן. אבל, וזו בדיוק הנקודה העיקרית... בסיום העבודה, הצוות הזה, שעבד בצורה עקומה ולא יעילה... הצוות הזה הצליח להתגבר על כל הקשיים! וואו, איזו הצלחה!!! ולכן הצוות הזה יצויין לשבח, על כל המשתמע מכך... לא מספיק שאחרו בהגשת הפרוייקט, אלא גם מחלקים להם מענקים ומחמאות והמחאות... כן, כן, כן... ל'משקיענים'. כולם יעריכו מאוד את המאמצים הגדולים שלהם והערכה מיוחדת תנתן דווקא לעובדים שצברו שעות עבודה נוספות מעבר למקובל...".

מיכה הביט כל העת כיצד יעל נסחפת בהתלהבותה ולא הגיב. "יש בזה משהו" הרהר ומילא פיו מים.

"המסקנה מאוד ברורה" המשיכה יעל. "אסור להיות יעילים יותר מדי, כי מדד היעילות עלול לעוות את הצדק. אם סיימת Job במועד, סימן שעשית את העבודה כפי שציפו ממך ולכן, כמובן, לא מגיע לך פרס".

"כדי לעבוד בצורה יעילה" התערב ירון, "חייבים להשקיע בתשתית אבל יש כאן מכשול חסר הגיון שקשה לעקוף אותו בתנאי העבודה שלנו. השקעה בתשתית, מיועדת לטווח הרחוק והיא לא בהכרח משפיעה על התוצאות המיידיות. אנשים שמשקיעים בתשתית, עוסקים בביזבוז משאבי המפעל, נכון מיכה?"

"לא תמיד יש זמן להשקיע, כדי לקבל תוצאות בטווח הרחוק" השיב מיכה, "לוחות הזמנים, בדרך כלל צפופים ואם תוסיף על רשימת המטלות העמוסה במילא כל מיני פעילויות צדדיות כמו שיפור תשתית והשד יודע מה עוד, ודאי שלא תעמוד בתוכנית העבודה שלך".

"ההיפך הוא הנכון" חלק עליו ירון בנחת. "כאשר משקיעים בתשתית, אולי בטווח הקצר מבחינים בנסיגה מסויימת אבל מהר מאוד תתייעל העבודה וזה יבוא לידי ביטוי בלוח הזמנים. אבל מה, להנהלה בוער ה... הזנב. הם מעדיפים תכלס, תוצאות מיידיות..."

"אנשים רציניים, שבאמת אכפת להם מהמפעל. אלה שעובדים עם הנשמה, לא אלה שעסוקים בכיסוי תחת" המשיכה יעל את דבריו, "האנשים האלה מכינים לעצמם תשתית, שלא בהתאם לתוכנית העבודה הרשמית. הם מכינים כל מיני כלי פיתוח קטנים, פרוצדורות קטנטנות שמייעלות את העבודה האישית שלהם עצמם, מבלי לקבל הנחיות לעשות את זה. ללא רשות..."

בתנועות מעגליות עברה על שפת ספל הקפה שהיה מונח על השולחן, כחכחה בגרונה והמשיכה: "הם עושים את זה בלי להצהיר על כך בפני הממונים, כי הם עוד עלולים לחטוף על הראש... כי הם הרי מבזבזים את הזמן על שטויות במקום על הפרוייקט... אבל, בגלל התשתית שהולכת וגדלה אצלם, הם הופכים להיות יעילים יותר ויותר... ויותר... ואז הם נתקלים פחות ופחות בבעיות שמעכבות את הפרוייקט שלהם... אתה מבין? לכן הם מצליחים לעמוד בלוחות הזמנים טוב מאחרים... וכאן נסגר המעגל... מכיוון שהם עומדים בלוחות הזמנים, עבודתם נחשבת לפשוטה יותר ולכן לא מגיע להם תגמול מיוחד..."

"זה נשמע מאוד משכנע" אמר מיכה, "אבל אנחנו הרי מכירים את הדברים האלה לא מהיום וזה לא סוד... אנחנו מכירים את אותם אנשים ש'מכורים' לפיתוח כלי פיתוח... לעצמם... הם אלה שמשקיעים בתשתית עבור עצמם יותר מאשר בעבודה עצמה וגורמים שוב ושוב לחריגות בתוכנית העבודה. אנחנו מכירים את האנשים ה'טובים' האלה שמגדירים לעצמם תעסוקה, מבלי לראות את התמונה הכללית וגורמים, לא פעם, לנזק יותר מאשר לתועלת, בגלל הרצון האובססיבי שלהם להועיל מעבר לנדרש...  ה ם,  פ ש ו ט,  מ כ ו ר י ם  לפיתוח כלים..."

"חריגות בלוח הזמנים אינן נובעות מהכנת תשתית" התפרץ ירון, כשכעס ניכר בקולו. "תוכנית עבודה טובה מתחשבת גם בהשקעה בתשתית, בדיוק כשם שצריך להקצות משאבים לאפיון... ולבדיקות... ולתיעוד... בדיוק כשם שלא יגידו שמבזבזים את הזמן על ניתוח שינויים עתידיים או על כל סוג אחר של ניתוח, כי ברור שזה חלק בלתי נפרד מהעבודה בפרוייקט נורמאלי".

"כל דבר צריך לקבל את הפרופורציות המתאימות" ניסה מיכה לסכם את הנושא. "כל דבר צריך לתכנן ולתעדף... וכמובן לא יעלה על הדעת לעקוף את מנהל הפרויקט..." המשיך ושלח מבט מלוכסן ביעל.

יעל המשיכה ללטף את ספל הקפה שאחזה וירון הנהן בראשו.

"אה, זה מזכיר לי..." שינה מיכה לפתע את הנושא. "רציתי לבקש ממך משהו. יש לך קצת זמן אחרי שתגמור את הקפה?"

"למה? קרה משהו?" שאל ירון.

"כן" השיב מיכה. "צוות 'אלון ירוק' נאסף ממש עכשיו במעבדה, לדיון בנושא 'ניתוח שינויים בלתי רצויים' וחשבתי שזה יכול לעזור אם תתן איזו הרצאת פתיחה קצרה. אתה יודע... לא ערכנו ניתוח דומה לפני כן. זו תהייה הפעם הראשונה..."

"נפלת על הראש? לא התכוננתי..."

"אתה צריך להתכונן? הרי התפארת שיש לך ספריה של שקפים, שמכסים את כל תחומי הנדסת התוכנה..."

"אבל צריך לחפש אותם, לחזור מעט על החומר... לא לא לא, זה בלתי אפשרי היום. אולי בהזדמנות אחרת... נתכנן מראש...".

"עשינו עסק" אמר מיכה בסיפוק. "מאוחר יותר. נניח בשעה עשר. יש לך המון זמן לעבור על החומר". לאחר הפסקה קצרה הוסיף: "יעל, תודיעי לכל החבר'ה שהדיון נדחה לעשר". יעל הביטה בו בעיניה הכחולות, קירבה את כוס הקפה לשפתיה ולגמה לגימה ארוכה. לאחר מכן הוסיפה בקול שלו: "בסדר... רק רגע".

"לא, עכשיו!" הרים מיכה את קולו. "כדי שהם לא יחכו סתם במעבדה". יעל השעינה את סנטרה על כף ידה ושלחה בו מבט משתהה. לגמה שוב מהכוס והתרוממה מכסאה.

מיכה חייך לעבר פניו הרציניים של ירון, כאילו אמר: "אתה רואה? כך צריך להתנהג. בקשיחות! זו הדרך הנכונה להשיג מהם את מה שאתה רוצה".

​

המשך בפרק 8 - סמכות