מיכה נשען לאחור, פקק את אצבעותיו והתבונן בירון בצפיה דרוכה. הוא מאוד העריך את ירון שתמך בו ברגעים קשים ואף חילץ את פרוייקט 'אלון ירוק' ממשבר לא מזמן. אהוד הביע הערכה עמוקה למיכה שהשכיל להחלץ מהמשבר באופן אלגנטי ומבריק כל כך... מאוחר מדי היה ליידע את אהוד על חלקו של ירון בפרשה...

"בקיצור נמרץ" קטע ירון את מחשבותיו של מיכה, "לדעתי, גישתך לאנשים עלולה לפגוע בהם וכתוצאה מכך גם בך. אחת מהמטרות שלך כמנהל היא לשאוף להגדיל את המוטיבציה של אנשי הצוות שלך ולא לרמוס את הכבוד שלהם. התנהגות קשיחה רק מרחיקה את האנשים ממך".

מיכה כחכח בגרונו והשיב במתינות: "אתה יודע, ירון... אני לא מחפש חברים במפעל. יותר קל לי לתפקד בצורה כזו. שלא כמו בחברה שוויונית ודמוקרטית, קבעו היררכיה במפעל כמו שלנו כי חכמים מאיתנו הגיעו למסקנה שמבנה היררכי כזה יעיל יותר. יעילות מקבלים כשמשתמשים בכלים שנתנו לך... כמו סמכות, למשל... וזה אומר להטיל משימה, לעקוב אחר הביצוע ולהחזיר משוב אמיתי לעובד... בזמן... אין לי אפשרות להתנהג אחרת בתפקיד ניהולי כמו שלי. אני חייב לשמור דיסטנס. פשוט מאוד... לכן, כדי שהמערכת תפעל כמו מכונה משומנת היטב, כל אחד חייב להכיר את מקומו היחסי במערכת ולהתנהג בהתאם...".

"אתה חושב ככה על פי ההיגיון שלך אבל פועל אחרת על פי הרגש שלך..."

מיכה הרים גבה וחייך בציניות, מבלי לומר מילה.

"מדוע, להערכתך, הצטרפת לארוחת הבוקר איתנו? אני אגיד לך... כי זה פשוט נעים יותר לשבת ולשוחח עם אנשים... אה? וזה בסדר... בסדר גמור... כי זו תכונה אנושית טבעית לרצות להיות בחברתם של אחרים. בדרך כלל... אבל נעזוב את זה. האם לא היית יכול להשיג בדיוק את אותו דבר מיעל אילו היית מבקש ממנה ולא דורש ממנה?"

"אני לא בטוח שבריא לראש פרויקט להכנע לתגובות רגשיות, בתנאי העבודה שמוכתבים לנו, בטרוף הזה כאן".

"לבקש משהו בצורה מכובדת מתורגם אצלך לכניעה לתגובות רגשיות? לאן נסחפת?"

"למרות זאת" ניסה מיכה לתקן את הרושם שהותיר, "מדי פעם אני באמת מתחרט על פליטות פה מיותרות אבל, כמובן, תמיד זה יוצא מאוחר מדי. אני יודע שלא תמיד אני מתנהג בכפפות של משי עם החבר'ה אבל הם כבר מכירים אותי ויודעים שזו סתם התנהגות חיצונית. אני הרי מאוד מעריך את יעל והיא יודעת את זה. אל תשכח שהלחץ כאן הוא כל כך גדול שלא תמיד אפשר להקפיד על כל כללי הנימוס. מלבד זאת, אסור לשכוח נקודה נוספת שהיא, כפי הנראה, שורש הבעייה: יש בעייה בהגדרת התפקיד".

"הגדרת תפקיד? של מי?" שאל ירון בתמיהה.

"שלי, כמובן" מיהר מיכה להשיב.

"ואני חשבתי לתומי שתפקידו ראש פרוייקט מוגדר בצורה ברורה מאוד. אם אינני טועה, דווקא אצלך בצוות לא כל התפקידים מוגדרים באופן חד משמעי כי... כי חשבת שכך יהיה נוח יותר להוריד הנחיות. על מה אתה מדבר? בידייך אחריות רבה וסמכויות לעשות כמעט ככל העולה על רוחך".

"הייתי מת" השיב מיכה, "המציאות, לצערי, שונה וטופחת על פני שוב ושוב. תפקידי כראש פרויקט, אמור להיות מרכזי באירגון. ההחלטות שלי אמורות להוביל את הפרוייקט להצלחה או לכשלון... ו כ ו ל ם חייבים להכיר בכך. אבל המציאות שונה... במקום להגדיר סמכויות בצורה חד משמעית, השאיר שאול נושאים לא מוגדרים והשפעת גורם אי הוודאות היא הרסנית... לדעתי, לפחות. אני חווה את זה יום יום ושעה שעה. תאמין לי שזה מפריע לתפקד. היו מקרים שהציגו אותי כאדם בלתי אמין בגלל הגדרת תפקיד לא שלימה... וזה משפיע על על התיפקוד שלי במערכת... לא פעם דברתי עם שאול על הנושא הזה והצגתי בפניו בסך הכל ארבע דרישות שנראות לי בסיסיות. הוא הסכים איתי אבל כניראה גם הוא כבול באיזו שהיא צורה... הדרך היחידה שמצאתי, היא לנהוג בקשיחות עם האנשים ולהתבסס על הרבה אינטואיציה. רק בדרך הזו אצליח להגיע להישגים".

"מה דרשת משאול?" התעניין ירון.

"כדי שיכירו במלה שלי כ'מוביל' פרוייקט, ויתיחסו אלי בהתאם, אנשי הצוות צריכים לדעת שהקידום שלהם תלוי בהחלטתי ולא בגורמים נוספים כמו... כמו קידום אוטומטי אחרי פז'מ* או אישור של שאול על ביצוע משימה כזו או אחרת... ושנית" המשיך בהתלהבות, "הייתי רוצה שחלוקת מענקים לצוות תהייה תלוייה בי... בי בלבד... ושהמענקים יהיו חלק מתקציב הפרוייקט. אני מוכן לקבל עצות אבל שיהיה ברור שזה תלוי בהחלטה שלי בלבד. ועוד משהו... הייתי רוצה ש כ ו ל ם ידעו שבסמכותו של ראש פרויקט להוציא אנשים מהפרוייקט ולשלב אנשים אחרים שנראים לו מוכשרים יותר. הסמכות הזאת חייבת להיות כלי סטנדרטי של כל מנהל מיד בקבלת התפקיד... כדי שישמש בו למאבק כנגד בזבוז וטפילות. הרי מצפים ממני לעבודה יעילה אבל לא נותנים לי את הכלים המתאימים. אם אין באפשרותי לדרבן למוטיבציה גבוהה יותר, בזכות סמכויותי לקדם את האנשים שלי בתפקיד או לתת להם מענקים, אז שלפחות יחששו מפני".

ירון הביט בבחור הצעיר והנלהב שדיבר מולו, חש בהתכווצויות בביטנו ולא הגיב.

"לבסוף" המשיך מיכה, "אם שאול סומך עלי ומאמין שאני יכול להוביל פרוייקט, אז בבקשה, שיוכיח את זה במעשים. אני רוצה שכולם ידעו שיש לי אפשרות לעצור את הפרוייקט בכל שלב שנראה לי. זה חשוב למערכת היחסים שלי עם קבלני החוץ, למשל. כאשר מתעוררת בעייה קריטית, אני לא צריך לרוץ אחרי שאול, שהוא תמיד עסוק, כדי לעצור פעילות זו או אחרת. לכן אני ראש פרויקט, לא? ואם הוא חושב שאני מספיק אחראי, אז אין לו שום סיבה לחשוש שאני אעצור את הפיתוח בכל יום שני וחמישי סתם כך... ישנן נקודות נוספות שעשויות לעזור לכל ראש פרויקט לתפקד כמו שצריך, אבל לדעתי אלה הן הדרישות המינימליות".

ירון לא מיהר להגיב ובחן בעיון את פיסת העור שתלש מאגודלו.

"אני מוכרח להכין עוד כמה דברים לפני הדיון" אמר מיכה בחיוך מתנצל וקם ממקומו. ירון אחז בידו. "רק רגע" אמר. מיכה התיישב והביט בעניין בדמותו השחוחה של ירון.

"ראשית" אמר בקול שלו, "אני רוצה להרגיע אותך. לדעתי, אתה צודק במאה אחוז, אבל אתה הרי יודע שסמכויות לא מקבלים... סמכויות לוקחים. לא בכוח אלא בתבונה... לא בגסות רוח אלא ברגישות... בכוח האישיות שלך אתה צריך לסחוף את הצוות. אתה הרי משמש בתפקיד מנהיג בפרוייקט. הַ מנהיג. בהתלהבות שלך לרעיונות תוכל לעורר מוטיבציה. אתה, כראש פרויקט, חייב להיות ממוקד-מטרה. עוצמת המחוייבות שלך להגיע אל היעד, שידוע ובהיר לכולם, חייבת להיות כל כך גדולה שהיא פשוט תסחוף את כל הצוות בעקבותיך. אין צורך לכפות את רצונך על הסביבה אם היעד יהיה ברור... רק אז, תהיה לחזון שלך עוצמה מדבקת".

הוא השתתק לרגע מבלי להסיט את מבטו ממיכה.

"ואם תדע לאן בדיוק אתה רוצה להגיע" המשיך, "אז יהיה לך קל יותר לטעת תחושת ביטחון בחברי צוות הפיתוח, שאמנם אפשר להגיע אל המטרה... גם אם ניראית קשה ומסובכת... מצד שני, אם אתה חסר מיומנות תקשורתית עם האנשים שלך, יהיה לך מאוד קשה להגשים את החזון שלך. הצלחה בניהול מחייבת יכולת להעביר את המסר שלך לאנשים. אתה, כמנהיג, חייב ללמוד איך להשפיע, כיצד ליצור משמעות לדברים, באיזה אופן לטעת חזון בתודעת האנשים... באיזו דרך לתת להם את התחושה שהחזון שלך הוא החזון שלהם... את זה לא תשיג בהרמת קול. גם לא בכעס".

מיכה קם על רגליו והניח בעדינות את ספל הקפה הריק על השולחן.

"מי כמוך יודע שלשלווה יש עוצמה" המשיך ירון. "וסמכות... סמכות אמיתית... תמיד נתמכת על ידי שַׁלְוָה. שַׁ לְ וָ ה... אם תרים את הקול... אם תפגין כעס... אם תעליב מישהו... אז אין שום סיבה שהוא ישכח את הפגיעה בו... וזה יבוא, כמובן... זה יבוא לידי ביטוי דווקא ברגעים הכי לא נוחים לך. החבר'ה שלך אינם טיפשים... הם אנשים נבונים... נסה לבחון אותם אחד אחד. הם אנשים, עם משפחות, עם ילדים, עם נשמה... עם רגשות. אחרי כל אחד מהם מסתתר הרבה מעבר לסתם חייל על לוח שח. הם רוצים לדעת מדוע לפני הכיצד, למשל. התפקיד שלך הוא לספק להם את הרצון הזה... ההתחשבות שלך ברצונות האישיים של כל אחד, תשיג את התמיכה שלהם בך. את הרצון לעזור לך, בזכות נאמנות אישית, תשיג כל מה שתרצה, אבל רק אם תבין לרוחם... מבפנים! מתוך הנשמה שלך. ויש לך נשמה... שיקרת כשאמרת שאתה לא מחפש חברים כאן. אתה הרי יודע שאתה בן אדם חי נושם ומרגיש בדיוק כמוהם... אם רק תצליח להוכיח יושר, נאמנות והבנה לאנשי הצוות שלך הם יחזירו לך כפליים. ועוד משהו..."

ירון התקרב מעט אל מיכה ואמר: "רשימת הדרישות שהגשת לשאול נשמעת הגיונית אבל רק אתה תוכל לממש אותן. התמיכה של שאול אומנם חשובה אבל רק אתה, בזכות הכישורים שלך כמנהל, תוכל להחליף אנשים בצוות, להחליט על מענקים או קידומים, תמיד תוכל לעצור פיתוח ואל תצפה ממני לאגיד לך איך בדיוק... הניסיון ילמד אותך. האינטואיציה שלך תלמד אותך... את התחושה תרגיש בקצות האצבעות, יחד עם הידע והנסיון שתרכוש. בכל מקרה, כדאי לזכור שהידע נמצא גם אצל אחרים... ולכן, אל תחשוב אפילו להחמיץ השתלמויות... כן... גם בנושאי ניהול".

ירון חזר ונשען על מסעדת הכסא, נשף אויר מלוא ראותיו וחייך.

מיכה החזיר מבט רציני לעברו והשיב: "תשמע, יש חילוקי דעות בסיסיים בינינו בנושא הניהול. אני יכול לתאר לך יותר מדי מקרים שסותרים את הגישה המעודנת... המתחשבת שאתה דוגל בה... אבל לא עכשיו. בהזדמנות, בסדר?"

"אוף, לא התכוונתי לנאום כזה ולא התכוונתי להיות יועץ לעניני ניהול. רק רציתי להעיר את תשומת לבך להתנהגות שלך כלפי יעל. זה הכל" אמר ירון בחצי חיוך וקם מכסאו מבלי להסיט את מבטו מעיני מיכה. "אבל... אם תתמיד להתלונן שלא נותנים לך מספיק סמכויות...".

ירון השתתק. "זה ישפיע?" שאל את עצמו ושם פעמיו לעבר חדרו.

 

"יעל?" שאל בהיסוס והצמיד בכוח את שפופרת הטלפון לאוזנו.

"כן, ירון" השיבה במהירות.

"אני רוצה להחליף איתך כמה מלים" אמר, כשהוא מנסה להסתיר את הרעד שבקולו.

"מיכה נתן לי הוראה, אתה היית נוכח..." אמרה. "עוד לא השגתי את כולם". שילוב של זעם ועלבון ניכר בקולה.

"אין בעיות" מלמל לתוך השפופרת "אני ממתין לך בחדר ובינתיים מכין כמה שקפים להרצאה. מאוד אשמח אם תכבדי אותי בביקור..."

"בסדר, אבוא" הבטיחה.

 

מיכה צדק. שלושה תיקי קרטון עבי כרס הכילו שקפים שהכין ירון במהלך עבודתו במשך השנים האחרונות. קל מאוד היה לאתר את תשעה השקפים שהכין, בזמנו, להרצאה בנושא "ניתוח אירועים בלתי רצויים". ירון נטל את המאמר שדן בנושא ההרצאה ואשר פורסם, בזמנו, על ידי ד"ר דוד קלינסקי, תחת הכותרת "ניתוח אירועים חריגים". עיניו רפרפו על הכתוב במהירות ובסיום הקריאה החטופה מיהר לעבר מכונת הצילום כדי להכין העתקים לחלוקה לפני ההרצאה.

במסדרון, כמעט פגע ביעל. נעצר, התנצל וסב על עקביו.

"לאן אתה הולך?" שאלה.

"לא חשוב. עכשיו אני חוזר אל החדר. איתך..."

"אתה יכול להמשיך לאן שרצית. אל תשנה תוכניות בגללי" הוסיפה, כשחוסר סבלנות מבצבץ בין המלים.

"אני דווקא כן אשנה תוכניות. לעונג רב יהיה לי לשנות תוכניות. דווקא בזכותך..." השיב בחיוך ולאחר מכן המשיך כשארשת רצינית שבה וכיסתה את פניו. "למעשה, רציתי לצלם כמה עמודים לפגישה עם החבר'ה שלך, אבל זה לא כל כך חשוב. אני אחלק את החומר מאוחר יותר".

"איך שבא לך" אמרה יעל.

ירון הניח לה לחלוף על פניו בעודו מנסה לקוד קידה נוסח המאה השבע עשרה, כדי להנחותה לחדרו. התנועה היתה גולמנית במקצת וממש ברגע האחרון הצליח לייצב את עמידתו, בטרם מעד. "זה עוד כלום" אמר בעוויה קומית, במטרה להסיר את מבוכתו, כשקלט את מבטה המופתע. "את צריכה לראות איזה אשף אני בהחלקה על קרח" הוסיף ובחן את זרועו שנחבטה בקיר. יעל פרצה בצחוק מצטלצל ונכנסה אל החדר. "איך אתה מזמין אותי למשרד שלך" לגלגה בקלילות. "הוא מבולגן יותר מתמיד. איפוא אפשר לשבת כאן?"

ירון העביר במהירות את השקפים מהכסא לתיק שהיה מונח על השולחן העמוס והתיישב על הכסא מעבר לשולחן.

"צר לי על האוירה בחדר האוכל" פתח ירון.

"אתה לא צריך להצטער" השיבה יעל. "בוא נשכח מזה".

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך"

"אני כבר שכחתי מזה" הוסיפה בנימה תכליתית.

"שוחחנו, מיכה ואני על סגנון הדיבור וההתנהגות שלו" אמר ירון. "הוא מאוד מעריך אותך והסגנון הבוטה שלו..."

"די די די..." קטעה יעל את דבריו בלהט. "אתה מאלץ אותי לאמר דברים שלא רציתי להשמיע בקול. ובכן, רק שתדע מה כולם חושבים על מיכה". יעל נעמדה בפיסוק קל, זקופת קומה ועיניה נצצו בזעם רב. "הבן אדם הזה יגיע רחוק בתע'צ כי יש לו תכונות שמתאימות ל..." לפתע עצרה בשטף דיבורה והביטה בירון. הוא מצידו, לא יכול היה להמנע מלחייך למשמע הדברים.

"כן?" אמר כשסקרנות ילדותית ממריצה אותו להקשיב לרכילות הפושטת בין המסדרונות.

"מיכה יצליח לטפס גבוה משום שהוא ממלא לפחות שלושה תנאים בסיסיים שבלעדיהם אין זכות קיום למנהל טוב: מיכה קשוח כלפי פקודים, חנפן כלפי ממונים ובוגדן כלפי עמיתים".

ירון חש בגרונו המשתנק ואמר: "אני לא יודע מה להגיד לך. השתמשת במלים קשות מאוד".

יעל קרבה אליו והשיבה כשמבטה נעוץ בעיניו. "אני התכוונתי לכל מלה ובטוחה שגם אתה גילית את זה. אל תתמם".

קרבתה הפיסית, מחקה מתודעתו כל נושא אחר. "אני לא יכול להמשיך בצורה כזו" חשב. "היא משגעת אותי. העיניים האלה..."

"מה רצית להגיד?" שאלה ונעצה מבט מתמם בעיניו. היא לא יכולה היתה להתעלם מהסומק שפשט על פניו וחייכה.

קולו היה צרוד כששאל "את פנוייה בערב שישי?"

נשימתה נעתקה והיא פלטה סידרה של שיעולים עד שסמקו פניה.

ירון הביט בה בחרדה, מתחרט על הטעות הטקטית שעשה. נדמה היה לו שהמעבר בנושאי השיחה היה חריף מדי. במשך שנים נמנע במכוון ליצור קשרים קרובים מדי עם שכנה או ידידה שהכיר בתע"צ. עתה חרג מהגבולות שהגדיר לעצמו וכל הסימנים הראו כי אמנם כשל. עיניה הכחולות מלאו דמעות, כתוצאה מהמאמץ. לבסוף פלטה באנחת רווחה: "הו... סוף כל סוף" וחייכה לעברו בחן.

"זה יצא?" שאל בדאגה ניכרת?

"מה יצא?" שאלה ועיניה נוצצות במין ברק משונה.

"לא נכנס לך משהו לגרון?" שאל והביט בעיניה בדאגה.

יעל קרבה אליו ואחזה בכף ידו בשתי ידיה.

"ירון, חכיתי כל כך הרבה זמן שתתייחס אלי פעם. בצורה אישית, אני מתכוונת. סוף כל סוף גילית אותי".

פעימות לבו מנעו ממנו להגיב כמו שרצה. הוא נותר ללא תנועה, מתמסר בהנאה לאחיזתה הידידותית, בולע את התרגשותו בשתיקה.

"ודאי שאני פנוייה" אמרה והביטה בהנאה גלויה באישוני עיניו המורחבים.

"אז תבואי אלי, הביתה? לא, זאת אומרת אני אאסוף אותך, בסדר?"

יעל הניעה את ראשה בהסכמה וסירבה לנתק את מבטה מעיניו.

"אז סיכמנו?" המשיך ירון כלא מאמין.

יעל שחררה את ידו המאובנת, טופפה באצבעותיה על השולחן ויצאה מהחדר בהילוך לאחור.

הדלת נותרה סגורה ומיותמת.

ירון המשיך להביט לעבר המקום בו עמדה אך לפני רגע קט ולפתע ניתר לעבר התקרה בעיניים נוצצות באושר, נמנע אך בקושי מלצרוח במלוא גרונו. בהיותו באויר, נפתחה הדלת שוב וראשה המתוק של יעל השתרבב פנימה. היא הרחיבה את חיוכה, עוקבת במבטה אחר צניחתו על הקרקע. נבוך במקצת, הביט בה ופלט במבוכה: "הזבוב ההוא עצבן אותי, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו".

היא עקבה אחר אצבעו המושטת מבלי לראות דבר. "רציתי רק לבקש" אמרה בחיוך לבבי "שתתקשר לפני שתגיע. בסדר?"

​

 

 

המשך בפרק 9 - אירועים בלתי רצויים​