בחדר המיון לא היה זכר לירון. בהתרגשות פנתה לפקידה שישבה ליד אשנב המודיעין ושאלה "האם הגיע לכאן אחד בשם ירון שדמי?"

"איפוא הוא מאושפז?" שאלה, בעוד היא מחפשת דבר מה בערמת הניירות שעל שולחנה.

"אני לא יודעת" השיבה יעל בקול רם.

הפקידה הפנתה אליה את מבטה, ומשקפיה שמוטים על קצה חוטמה. "מתי הוא הגיע?" שאלה.

"היום. זאת אומרת הלילה. אני לא יודעת בדיוק מתי" פלטה.

הפקידה הסיטה את מבטה אל מאחורי גבה של יעל וסימנה בעיניה. במהירות הפנתה יעל את ראשה וראתה גבר צעיר, ממושקף, לבוש חלוק לבן, מתקרב לעברה.

"איך אפשר לעזור לך? גבירתי" שאל בנימוס.

"הלילה הגיע לכאן, מישהו אחרי תאונת דרכים" קבעה.

"שניים" השיב באיפוק.

"ירון, ירון שדמי" המשיכה. "הודיעו לי מהמשטרה".

"התואילי לבוא אחרי?" ביקש והתקדם בצעד מהיר לכוון שולחן שעמד בפינה.

"מה קרה לו?" שאלה, מנסה להשיגו.

"מיד, מיד" השיב מבלי להפנות את פניו. "שבי כאן, אני הולך לקרוא לדוקטור זהבי" הוסיף והצביע על כסא עץ שעמד בסמוך לשולחן הערום. "הרופא עסוק כרגע, מיד יתפנה".

"הוא בסדר?" שאלה אך הגבר הצעיר והממושקף, בחלוק הלבן, נעלם. "איזו שאלה אוילית?" התרעמה על עצמה. "הוא בבית חולים, אחרי תאונה. ודאי שאינו בסדר..."

ריח בלתי נסבל של תרופות נישא באויר וסחרחורת קלה איימה על שווי משקלה. שעת בוקר בחדר המיון והפעילות בעיצומה. בכוח ניסתה להתעלם מהסובב אותה, כשחשש כבד למצבו של ירון מטריד אותה יותר ויותר. הזמן חלף בעצלתיים ולא נראה כי מישהו בשם ד"ר זהבי יחשוב להתקרב אליה. לפתע פרצו בריצה אל חדר המיון שני גברים נושאים אלונקה ועליה נערה מכוסה בדם. המהומה וההתרגשות היו גדולים. אחות התקרבה לעברם. "אבן פגעה בשמשת המכונית". ניסה להסביר אחד הגברים בקול מתנשף ממאמץ. "היא לא נושמת, היא לא נושמת" צעקה האם ההיסטרית שנכנסה רגע לאחר מכן, מיוזעת חיוורת ומבוהלת. יעל הפנתה את גבה בחלחלה. היא לא ראתה דבר, רק שמעה שהעבירו אותה על מיטה והפעילו את מכונת ההנשמה. אנשים התרוצצו בבהילות, גלגלי עגלות חרקו ונשמעו דיבורים רמים.

מישהו קרה בקול צורם: "ד'ר פלד... קראו דחוף לד'ר פלד"

"הוא בחדר ניתוח" השיבה אחות צעירה שעמדה בצד ובהתה בנסיונות ההחיאה.

"אז שיקראו לעזאזל לאיזה נוירו-כירורג אחר. זו פגיעת ראש!"

האחות הצעירה מיהרה אל השולחן עמוס מכשירי הטלפון.

נער צעיר נכנס בלווי אימו, וידו תלויה בצורה מעוותת לצידו. יבבות קורעות לב פרצו מדי פעם מגרונו אך הוא נחשב למקרה קל. הושיבו אותו בצד. שימתין עם אימו עד יעבור לחץ.

זקן מיבב הגיע בצליעה איטית, ממלמל "אוֹי וֵי, אוֹי וֵי" ובתו תומכת בו. ניסתה להחליף משפט עם מי מאנשי הצוות הטרודים, ונשלחה להמתין רגע נוסף לצד אביה הגונח.

זמן רב ניסו להחיות את הנערה ובאחת פסקה הפעילות. שקט נורא השתרר לפתע בחדר המיון. דממה מסמרת שיער. האנשים שאך לפני רגע קט התרוצצו בבהילות קדחתנית, הלכו על קצות אצבעותיהם.

"לאאא!!!" נשמעה לפתע צעקה מחרידה מעבר לדלת, שסגרה על בני משפחת הנערה. דבריו של הרופא התורן לא נשמעו אבל בכי התמרורים הצרוד של האם התשושה, שטוף כאב ויאוש, נשמע היטב, מבשר את הנורא מכל.

אף לא אחד העז להשמיע קול. המבטים הושלכו אל קצות הנעליים, שוטטו בחוסר נוחות על הקירות הלבנים.

"לא, לא, בשום פנים ואופן לא!" נשמעה שוב זעקת שבר של האם.

"ששש..." ניסה מישהו להסותה.

הנער בעל היד השבורה, המעוותת, הפסיק את גניחותיו ויבבות הזקן פסקו אף הן.

 

יעל הציצה בשעונה. עשרים וחמש דקות עשתה בגהינום הזה. "אם אמשיך להתחשב בנסיבות, לא אצליח לצאת מכאן" הרהרה. בנחישות פתאומית, אזרה עוז ופנתה אל אחד הרופאים, שנראה פנוי באותו רגע. "סליחה" מלמלה, "הגיע לכאן בלילה גבר לאחר תאונת דרכים ואני..."

הרופא עצר לרגע, הביט בעיניה ושאל "בדקת במודיעין?"

"הם הושיבו אותי כאן ובקשו ממני להמתין. איני רוצה להפריע. אני בסך הכל רוצה לדעת היכן הוא נמצא ומה מצבו..."

"רק רגע" מלמל ומשך מגירה משולחן מתכת אפור. חריקה צורמת נשמעה והוא שלף קובץ דפים, דפדף באיטיות תוך כדי עיון בהם ולבסוף שאל: "מה שמו?"

"ירון שדמי" אמרה וחשה בהאצת פעימות ליבה.

הוא הוסיף לעיין עוד רגע קצר ואז נעץ מבט בעיניה ושאל: "מה הקרבה שלך אליו?"

"ידידה" השיבה. לאחר שהבחינה בניצוץ שבעיניו, המשיכה: "ידידה קרובה".

"אין לו קרובי משפחה בסביבה?" שאל.

"אין לי שמץ של מושג" השיבה ותלתה מבט מתחנן בעיניו של הרופא שבחן את פניה. ידה הימנית החלה לרעוד והיא ניסתה לרסן את הרעידות בידה השנייה.

"הוא הובא לחדר מיון, לאחר תאונת דרכים קשה במצב של חוסר הכרה עמוק בסביבות השעה שמונה בערב" אמר בנשימה אחת.

יעל חשה כאילו גופה מתרוקן לפתע מתוכנו. רעד עבר בגופה והעולם הטשטש לרגע מול עיניה. הרופא הניח את ידו על כתפה והציץ אל תוך עיניה. "שבי בבקשה" אמר בקול רך.

"מה, מה מצבו עכשיו" הקשתה.

"הוא הועבר לאחר בדיקות וצילומי רנטגן לחדר טיפול נמרץ במחלקה הנוירו-כירורגית שלנו" אמר. "אין לי כל מושג מה מצבו כרגע. תוכלי לברר במחלקה, אם יתנו לך להכנס. מכאן הוא נלקח במצב של 'קוֹמָה' ".

יעל תלתה בו מבט שואל והוא מיהר להסביר: "חוסר הכרה עמוק".

צמרמורת ניערה את גווה. היא חשה בשערה הסומר. "קומה" מלמלה לעצמה ולאחר מכן שאלה בהיסוס: "איך... איך מגיעים לשם? למחלקה הנוירו-כירורגית?"

ללא קשיים מיוחדים נכנסה אל המחלקה. פחדה להביט לצדדים והלכה על פי הנחיות הרופא, ישר אל החדר לטיפול נמרץ, בקצה המסדרון. ככל שקרבה למקום, גברו חששותיה. שקט מאיים קידם את פניה. היא נכנסה אל חדר המתנה. על ספסלי עץ ישבו אנשים כפופים שהעייפות ניכרה על פניהם. גבר בלתי מגולח לבוש ברישול, עמד בפינת החדר, נשען בגבו על הקיר. הביט בה באדישות והחזיר את עיניו אל העיתון המקופל שאחז בידו. באמצע הספסל ישבה אשה בגיל העמידה, לצידה שקית ניילון ולגמה מכוס פלסטיק שאחזה ביד בלתי יציבה. לרגע הביטה בעיניים אדומות ביעל והחזירה מבטה אל החדר ממול. "חדר טיפול נמרץ" ידעה. בצעד מהסס קרבה אל הדלת הפתוחה. צלילים בלתי אחידים של מוניטור בקעו מהחדר בו סודרו שש מיטות, מגוון של מכשירים אלקטרוניים וציוד רפואי אחר. ששה גברים היו שרועים שם. שילוב ריחות אופייניים של בית החולים והצבע הלבן, הקנה תחושה קשה לאוירה במקום. אחות בחנה מוניטור שממנו השתרבבו כבלים דקים אל חולה, אפור שער ומזוקן, ששכב בעיניים עצומות ופיו פעור. צינורית השתרבבה מאפו ונשימותיו כמעט לא הורגשו. "זה לא ירון" הרגיעה עצמה והמשיכה לבחון את החולים האחרים. ירון לא היה שם. יעל התבוננה סביבה וכבר עמדה לצאת כשהאחות יצאה מהחדר בצעד מהיר.

"סליחה" מלמלה יעל.

האחות השיבה ב"כן" חטוף והמשיכה לצעוד במהירות.

יעל מיהרה אחריה, מנסה להשיגה, כדי לרכוש את תשומת ליבה. "איפוא ירון שדמי שוכב?" שאלה.