"אני קיבלתי חיזוקים לכול מה שכבר ידעתי..." קראה עזאיזה, בתרועת ניצחון. "אני ידעתי... אני יודעת שהמנהיגים במדינת ישראל הם חלאות אדם... רמאים... שקרנים... נצלנים... פושעים... כובשים... קפיטליסטים".

"אמרתי לך!" הזדעקה האישה בעלת שיער השיבה והמבטא הצרפתי הכבד. "הנה הוכחה שהיא לא לומדת כלום... כן? היא רואה מה היא רוצה לראות... כי בשביל ללמוד צריך להקשיב... צריך להקשיב ולא רק לשמוע... לא רק לעשות עצמך להקשיב... צריך גם להפעיל שכל... ולהבין... ומה לעשות? להבין זה משהו סוביקטיב... כל מה שאמרת רק מחזק הדעה הַקְדוּמָה שלה... של כל מישהו..."

הג'ינג'ית בעלת הנזם החלה להתקדם אל קידמת השורה, מזיזה אגב כך את היושבים שעמדו בדרכה.

גיל הניד את ראשו בהבנה ואמר: "הרשימה ארוכה, גבירתי... ואנחנו... מעולם לא טענתי שאנחנו מושלמים... אבל שיטת המשטר שלנו מאפשרת לנו... לישראלים... לתקן... ולהשתפר... בשונה ממשטרים אחרים במזרח התיכון שבהם המנהיגים לא חשופים לביקורת... שבהם הצדק והכוח... בידי השליט בלבד... ומי שאינו חושב ומתנהג כמוהו דינו אחד... במשטרים כאלה אין עבירות מין משום שהקֻרְאָן אינו מתייחס למעשה מגונה באישה כאל עבירה... להיפך... מאלצים את הנאנסת להינשא לאנס (סרטון 1)... למרות התנגדותה... אחרת בני משפחתה ירצחו אותה... והגבר האונס ממשיך להתייחס אליה כאל שיפחה...".

"במשטרים כאלה" קרא גבר צעיר בחולצה לבנה ומגוהצת, "במשטרים כמו איראן... אין הומואים ולסביות... זה בדיוק מה שאמר מחמוד אחמדינז'אד... לא קיימת באירן תופעה של חד מיניות. אתם יודעים למה? פשוט... כי הם פוחדים לצאת מהארון ואחד דינם - סקילה... או חינוך מחדש... וגם... אין שָׁם שחיתות מוסדית כי אסור לדבר על השחיתויות של המשטר..."

"הבנו... הבנו..." היסה אותו עֲבְדָּאלְלָה, מנחה האירוע.

הג'ינג'ית הגיעה לתחילת השורה, נשענה על הקיר ונעצה בעזאיזה מבט דרוך.

 "יאסר ערפאת, למשל, היה טלית שכולה תכלת כל חיו..." המשיך הצעיר בציניות, "רק מעניין איך הוא הצליח לצבור מיליוני דולרים בבנקים במערב...".

"אתה לא יודע על מה אתה מדבר" זינק בעל הזקן ממקומו. "עראפת שמר את אוצר ארגון פתח בחשבונות בנקים בחוץ לארץ... הוא לא השתמש בהם... טיפש...".

"אותו דבר אמרו על הרב מצגר... על דרעי... כולם זכאים... התמימים האלה" פתחה סוף סוף הנערה הג'ינג'ית את פיה. "הוא זכאי הוא זכאי הוא זכאי" החלה לזמר ולרקד במעבר מול הבמה. פרנקל סקוט, מנהל התמונה, מיהר למקם את תמונתה הססגונית במרכז המסך.

"אני מבקש..." דרש עֲבְדָּאלְלָה. "תוריד אותה מהמסך" סימן לפרנקל בידיו.

"כפי שאת רואה..." המשיך גיל, "במדינת ישראל לא מסתירים פגיעות בערכים... גם כשמדובר במנהיגים... משתדלים שלא לטאטא לכלוך מתחת לשטיח... להיפך... חושפים אותו... מפרסמים אותו... מתמודדים עם בעיות שצצות מדי פעם... לא כדי לפגוע ולהאשים אלא כדי להשתפר... כדי להיות יותר טובים... זו המשמעות של דמוקרטיה... זו המשמעות של התקשורת בישראל... זו המשמעות של מערכת המשפט בישראל... כי התרבות בישרא...".

"וזו בושה למדינה" הרימה הג'ינג'ית את קולה והפסיקה את מחול הזכאות שפתחה בו, כדי למשוך תשומת לב. "בושה שהמדינה שלנו מאפשרת לאנשים כאלה... כמו קצב... חיים רמון... יציק מרדכי... כל הבני זונות האלה... איך הם התברגו לדרגות כל כך גבוהות בפוליטיקה בשלטון... איך הצלחנו להצמיח זבל כזה... בושה!!! בושה לעם ישראל!!!"

"ואני חושב, גבירותיי ורבותיי" אמר גיל והניף את כף ידו הפרושה, "אני דווקא מרגיש אחרת... כבוד גדול הוא לנו... לא שאנשים כאלה צמחו מתוכנו... כבוד גדול הוא לנו לראות איך המדינה שלנו מתמודדת עם מקרים כאלה... לא רק שאני לא מתבייש... אלא להיפך... אני גאה לראות את התהליך המדהים הזה של זיקוק וטיהור עצמי של המדינה... בטח שאני מתבייש ש... שאנשים כאלה הצליחו לחדור אל המערכת הפוליטית שלנו אבל שיטת המשטר שלנו... התרבות בישראל דווקא יודעת לתקן עיוותים מהסוג הזה... התרבות בישראל העמידה אותם במקומם...".

​

שתי סדרניות במדים גררו את הג'ינג'ית אל מחוץ לאולם כשצעקותיה מהדהדות ברקע.

​

"ואת... איך את" קפץ קצין במדי צה"ל שישב באחת השורות האחוריות באולם והצביע בזעם לעבר כתבת אל ג'זירה, "איך את, לכל הרוחות, לא מבינה את זה? מה... את מעדיפה משטר כמו בתימן... לוב... אירן... עירק... קטאר... ערב הסעודית... על פני ישראל? עם יד על הלב... את היית גרה במדינות כאלה? כאישה?".

"אז ככה...שָׁאַלְתָּ, אז תקבל תשובה... אז דבר ראשון... אני גרה בקטאר... ואני חייבת להגיד לך שאני נהנית מכל רגע..." השיבה עזאיזה ונעצה זוג עיניים גדולות, שחורות וזועמות בקצין. "שנית... אני מכירה גם את החיים בארצות הברית... ו... וההבדל באיכות החיים הוא מעבר לכל דמיון" המשיכה וכשהבחינה במצלמה הממוקדת בפניה, שינתה באחת את הבעת פניה ועיטרה אותם בחיוך מתקתק.

"ואני חושב..." חזר גיל אל הנושא שנקטע, "העובדות מלמדות ש... שְׁבְּשׁוֹנֶה ממקומות רבים אחרים בעולם... אין אנשים חסינים במדינת ישראל... כולם שווים בפני החוק בזכות שיטת הממשל... שנכון... היא אינה מושלמת... אבל בזכותה... ובזכות מערכת החינוך שגם היא אינה מושלמת... ובזכות מערכת המשפט שלנו... בזכות כול אלה, המדינה נלחמת בגזענות, בשנאת השוֹנֶה... נלחמת למען ערכים כמו ערך החיים, למשל... כמו סובלנות...".

"תגיד לה על חופש הביטוי" קטע את דבריו קול נשי. תגיד לה כדי שתנסה להגיד משהו נגד השילטון בקטאר, באירן... בערב הסעודית... בעירק... הרי ירצחו אותה אחרי משפט צבאי של שתי דקות...".

​

לאחר דממה קצרה, המשיך: "לא אשאל אתכם מה הצלחתם להבין מדברי ופא סולטאן, ערביה... פסיכיאטרית סורית-אמריקאית חילונית ממוצא עלווי (צפו בסרטון משמאל) ... הזמן בורח לנו אבל אני אשמח לחזור אל הנושא שהתחלתי בו... יעדי המאבקים של הקיצוניים... מכל הצדדים... היעדים נקבעים על ידי הקיצוניים - הכול או לא כלום... ניצחון או מות קדושים... מאבק מתמשך ללא פשרות עד להשגת ארץ ישראל השלמה - הן של החמאס וארגוני הטרור הערביים והן של הימין היהודי הקיצוני... המשחק שהשוליים הקיצונים בחרו בו נקרא משחק סכום אפס... במשחק כזה יש רק מנצחים ומפסידים... ואנשי השוליים... הם עיוורים למצבי ביניים... במשחק סכום אפס משתתפות שתי קבוצות של שחקנים... כאלה שרואים את החצי המלא של הכוס ומנסים לשפר את חייהם... להפיק מהם יותר ויותר... אלה הם הרוב הדומם... מולם ניצבים שחקנים שתפיסת עולמם הפוכה... כאלה שחושבים במושגים טוטאליטאריים... שמרגישים שהצדק רק לצידם... והם נלחמים על טריטוריה... על קדושת האדמה... על דת ואמונה עיוורת ועל מימוש הבטחות שניתנו להם, לכאורה... העיוורון הוא נחלת שני הצדדים... שתי שכבות השוליים הקיצוניות של שני העמים".

"אדוני הפרופסור" קטע הצעיר בעל הכאפיה האדומה את דבריו. "אתה דיברת על אובייקטיביות אבל מדבריך עדיין עולה ריח חריף של דעות קדומות וססמאות... אנא... הצג בפנינו עובדות..."

"איבדת אותי, ידידי" חייך גיל לעברו. אני מתייחס אל שני הצדדים באותו אופן... אל הצד היהודי ואל הצד הפלסטיני כאחת... תרגע, אחי... אני לא מתכוון לדבר בססמאות אלא בדוגמאות... רק כדי לבחון את הבדלי ההתנהגות של שני העמים... כפועל יוצא נוכל לחשוף גם את תוצאות הסכסוך המתמשך שביניהם... העובדה היא כי שני עמים דורשים בַּעֲלוּת על שטח אחד... הדרישה הזו היא רגשית... הדרישה הזו מבוססת על אמונה דתית... מאמיני היהדות והאיסלם... משוכנעים כי אלוהים או אללה הבטיח להם ורק להם את הארץ... אז דבר ראשון אני רוצה להזכיר לכם שמדובר באותו אֱלֹ...".

"אלוהים ישמור" נשמעה קריאה מהקהל. "והרי בפירוש כתוב שאלוקים הבטיח רק לבני ישראל את ארץ ישראל... אל תתבלבל...".

"טעות" קראה צעירה בעלת חזות ערבית ושיער אסוף בקפידה. הצעירה התייצבה על רגליה בתנוחה קוראת תִּגָּר. "הארץ הובטחה לבני ישמעאל... וזה כתוב לא רק בקֻרְאָן... אלא גם בתורה... שאתם בטח מאמינים בה...".

גיל הרים את שתי ידיו כדי להסות את פולמוס הסרק שעלול היה להתפתח. "הוויכוח הזה לא יסתיים בקרוב..." הרהר. "בנסיבות כאלה, הדיון הזה עלול להיסחף אל דרך ללא מוצא..." ובקול רם הוסיף: "הסיטואציה הזו מזכירה לי שני ילדים שרבים על תשומת לב האב המשותף - אללה... השאלה שלי היא האם את מאמינה במה שכתוב בספר בראשית? בתורה? האם את מאמינה בהבטחה שניתנה לאברהם אבינו?" שאל ומיקד את מבטו בעיני הצעירה.

"איזו שאלה?" התקוממה. "אברהם הוא אבי ישמעאל..."

"ואבי יצחק" קרא הצעיר בכיפה הסרוגה.

"כן", הסכים גיל. "יצחק וישמעאל אחים הם... אבל האם סיפור יציאת מצרים מוזכר בקֻרְאָן?" שאל.

"כן, אז מה?" הנהנה בראשה לחיוב.

"ומשה? הבן המאומץ של פרעה... גם הוא חלק מהאמונה הדתית של המאמינים בקֻרְאָן?"

"לְמָה אתה חותר?" תהתה.

"מצאתי כי בסוּרה 2... בְּשוֹרָת הפרה... נאמר: "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם".

הצעירה הביטה בו במבט משתהה ופיה נותר חתוּם.

"ועוד מצאתי כי כתוב בקֻרְאָן שמשה אמר בשם אללה: "בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון".

"אם אתה אומר..." לחשה.

הוא חייך ונקש קלות על מסגרת משקפיו. "את צודקת מאוד. הארץ הובטחה לישמעאל...".

שקט מתוח השתרר באולם ההרצאות. הצעיר בעל הכיפה הסרוגה קם דָּרוּךְ על רגליו וְעִיוָּוה את פניו בכעס.

"הוא מתלוצץ" ניסה מישהו להרגיעו.

"לא!!!" הוא מלמל בְּאַרְסִיּוֹת. "הוא שמאלני בוגד".

​

"בפרשת לֶךְ-לְךָ" המשיך גיל בקול רם והשתתק לרגע. ההפסקה הדידקטית בדבריו תורגמה באחת לדריכות והתבטאה בפני המאזינים. ניכר היה שדריכות אנשי הביטחון גברה אף היא והם החלו לנוע במקומם בחוסר מנוחה. לאחר פסק זמן קצר המשיך: "בספר בראשית כתוב ואני מצטט, '...וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת'... אברם, גבירותיי ורבותיי הוא אבי ישמעאל... ישמעאל הוא בְּכוֹר בניו של אברם... מה יש לכם לומר על כך?".

איש מבין הנוכחים לא פצה את פיו. "אבל באותה מידה" המשיך גיל. "בדיוק באותה מידה... אברם היה גם אבי יצחק... בנו הצעיר... הבטחת הארץ, אם כך ניתנה לשני בניו של אברהם אבינו... על פי התורה... על פי הברית החדשה... וגם על פי הקֻרְאָן... ההבטחה ניתנה לכל שושלת אברהם אבינו... לשני העמים!!!"

"אל תכנס לנושאים שאתה לא מכיר" שאג הצעיר בעל הכיפה הסרוגה. "יש המשך להבטחות..."

"אלוהים... וגם אללה... אינם מפרים הבטחות" המשיך גיל.

דממה נפלה באולם ההרצאות.

"אביאל, נכון? אביאל לזרוביץ... אתה מסכים?"

אביאל, בעל הכיפה הסרוגה, המשיך להביט בפני פרופ' ביטון מבלי לומר מילה והוא המשיך: "אני מניח שגם אתה, אביאל... מאמין במה שכתוב בתורה".

"זו פרשנות מוטעית שלך" הגיב אביאל בקול שָׁלֵו. "אתה פשוט טועה...".

"תרשו לי לקרוא פסוק נוסף מאותה פרשה... בספר בראשית, כמובן: '...וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר' עם אברם אבינו, כמובן... "...הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם...'. כלומר... ההבטחה מופנית לכל צאצאי אברהם... אבינו המשותף... ובהמשך אותו פרק כתוב: "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ...'. ח'אולה... אביאל... רק לפני רגע אמרתם לי... שאתם מאמינים במה שכתוב בספר בראשית...".

"יש המשך לדברים..." קראה ח'אולה.

"אתה מציג תמונה חלקית... ולכן אתה מעוות את התמונה האמיתית" המשיך אביאל.

"אתם מנסים לפרש את התורה והקֻרְאָן על פי האינטרסים שלכם" אמר גיל כמעט בצעקה. "בורא עולם... על פי האמונה העיוורת והבלתי מתפשרת של הקיצונים שבינכם, משני הצדדים!!!" כמעט צרח וקולו הצטרד.

"אל תאבד שליטה..." נשמע קולה השלו של ירדן, עוזרת ההוראה שלו, באוזנית שהחדיר לתעלת השמע של אוזנו.

באיטיות התקדם לעבר השולחן, נטל את בקבוק המים וקירבו לפיו. ידו רעדה ומים ניתזו על חולצתו. בזוית עינו הבחין בתמונת הזום של פניו שהוקרנה על המסך. הוא ניסה לחייך והמשיך בקול רך יותר: "הפרשנות השגויה של הקיצונים מבני ישמעאל והקיצונים מבני ישראל... פרשנות הַזוּיָה מעודדת מלחמות... כאב... שְׁכוֹל... פרשנות שגויה של דברי אלוהים, פרשנות שגויה של דברי שליחיו ונביאיו, פרשנות שונה של תורת משה והקֻרְאָן של מוחמד... מפנה את האנרגיות של שני העמים להרס במקום לבנייה ולצמיחה... הקדוש ברוך הוא הבטיח לכל אחד משני העמים בנפרד את הארץ... אבל למעשה... למעשה הוא דרש מצאצאי אברהם לחלוק את אותה פיסת ארץ קטנה ביניהם... כאחים... במסגרת של מבחן האנושיות..."

"מי אמר את זה?" נשאלה שאלה.

"זה כתוב בין השורות" קראה בעלת שיער השיבה.

"המבחן האמיתי..." המשיך גיל, מצמץ בעיניו לעברה וחייך. "המבחן האמיתי שבורא עולם מעמיד בפניכם... צאצאי אברהם... בני ישמעאל ובני ישראל... המבחן האמיתי שלנו הוא להבין את כוונות האל... עוד לפני הולדת ישמעאל הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברם במלים האלה. שימו לב: 'לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת'... ההבטחה היא לכל ילדי אברהם... עכשיו הפירוש הוא שלכם... והברירה בידכם - להילחם או לחלוק... זה המבחן שבו אנחנו נדרשים לעמוד בפניו... האיזור שלנו גדול... ישנם איזורים צחיחים רבים שאפשר ליישב אותם... ולפתח אותם... כמו שעשו היהודים שחזרו לכאן... יבשו ביצות והבריחו את השממה... עדיין יש איזורים צחיחים כאן... יש מקום לכולנו...".

האישה כסופת השיער מהשורה הראשונה התייצבה בכבידות על רגליה והניפה את ידה לעבר הצופים באולם. העיניים הופנו כלפיה. עֲבְדָּאלְלָה סימן לאיש הסאונד להעביר מיקרופון לידיה.

"הרעיון שֶׁלְּךָ מקסים" סיכמה את דבריו. גיל חייך בענווה והיא המשיכה: "הרעיון שלך כל כך מקסים... שבא לי לבכות... למה? כי הוא כל כך תמים... ויותר מזה... הוא  ב כ ל ל   לא   מ ע ש י...".

גיל חש בסומק הצובע את לחיו ומתפשט לעבר אוזניו. המצלמה התמקדה בפניה ותמונתה נעה אל מרכז המסך והתרחבה באחת עד שתפסה את מלוא גודל המסך.

"סכסוכים לא באמת נגרמים בגלל אמונות דתיות, אידיאולוגיות... לא בגלל הצורך לשלוט או להגן על גבולות גאוגרפיים...". המשיכה. "אלה הם בסך הכול חומרי דלק שמאפשרים התלקחות של סכסוכים...".

"בסך הכול?" רטן עֲבְדָּאלְלָה בשאלה שהדהדה ברמקולים תוך כדי שימוש באפקט האֶקוֹ שיצר איש הסאונד. " בסך הכול? בסך הכול? בסך הכול?" רעמו קירות האולם. תמונת פניו הסקרניות הופיעו באחת בפינת המסך ונמוגו בהדרגה, משלא המשיך.

והיא המשיכה בדבריה, מבלי להתייחס להערה הצינית שהמשיכה להדהד בין קירות האולם עוד זמן מה. "מישהו דואג להשתמש בחומרי הדלק האלה... אתם צריכים לזכור כי אמונה דתית... אידאולוגיה... משפיעים מאוד מאוד על ההתנהגות של אנשים... אפשר לכוון את האמונה והרגשות שנובעים מאמונה לבנייה או להרס... ליצירה חיוביות, לידידות ואהבה... ולצמיחה... או להיפך... לזיהוּם של רגשות... לטיפוח שינאה, לפגיעה... להשמדה... כל אלה בונים תרבות... והתרבות משפיעה על ההתנהגות... על התנהגות הקהילה ושל אנשים בקהילה... התרבות יוצרת התנהגות של עדר...". היא פרשה את שתי כפות ידיה כלפי מעלה, קירבה אותן האחת לשנייה והרחיקה אותן זו מזו שוב והגביהה את גבות עיניה כאילו שאלה: "אתם מבינים את המשמעות?". שאלתה שלא נשמעה ברמקולים, הדהדה בעצמה רבה בין קירות האולם. עיניה האפורות הפקוחות לרווחה, מתחת לגבות עיניה שהתקמרו כשתי קשתות מצויירות, התבוננו בסקרנות בקהל, מעבר לעדשות משקפיה החצויים וסקרו, באיטיות, את היושבים משמאל לימין.

לאחר שתיקה ממושכת הוסיפה: "והתרבות מולידה מנהיג... או מנהיגות של אנשים בעלי דעה... ובעלי סגנון התנהגות אופייני... וסכסוכים בין עמים ממשיכים לזרוע הרס ולעורר שינאה... בגלל הגחמות של המנהיגים... סכסוכים ממשיכים בגלל עינייני כבוד... ואגו... בגלל פחד... של המנהיגים... בכול העולם, לא רק במזרח התיכון... והחשוב מכול - עיקרון 'מידה כנגד מידה'... או עיקרון עין תחת עין... Tit For Tat... העיקרון הזה נשמע הגיוני... אבל הוא מבוסס על אמוציות... העיקרון הזה מעצים כל סכסוך... כי שימוש בכוח מוביל לשימוש בכוח רב יותר... שמוביל לכוח עוד יותר גדול... וכך הלאה עד אינסוף... או עד לשלב שבו אחד מהצדדים שובר את העיקרון ומחליט להפסיק את הציווי התנכי הפרימיטיבי הזה... קחו, למשל, את הטיפשות של שני העמים בסכסוך סביב העיר חברון (צפו בסרטון משמאל)... ידידי... צריך לעיין קצת בדפי ההיסטוריה של התרבות האנושית כדי להבין איך מנהיגים הובילו את העמים שלהם למלחמות... לאבדון... הנושא הזה מספיק חשוב כדי שאפילו רק יסקרן אתכם לקרוא את ברברה טוכמן... את מצעד האיוולת העולמי שהיא סיכמה... את סדרת הסכסוכים המטומטמים שהיא מתארת כדוגמאות בספרים שלה... לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהמנהיגים הם אלה אשר משפיעים על ההתנהגות החברתית של עם... ההבדלים בין התרבויות... התרבות של עם מולידה את המנהיג של העם ואת הקבוצה הקטנה שמובילה את העם... המנהיגות יכולה להוביל לשלום המלווה בשגשוג וצמיחה. מנהיגות יכולה גם לחרחר ריב אשר מוביל להרס ולאבדון..."

"אינני יודע אם אתם מכירים את הדוברת" ניצל גיל את הפסקת הנשימה שלה. "פרופ' פורטייר אנג'ליקה, מאוניברסיטת פריז היא קולגה שלי ושותפה למחקר שאנחנו עורכים בנושא הסכסוך הישראלי- פלסטיני. היא נצר למשפחה צרפתית שורשית בעיר סבר שליד פריז. דור תשיעי או משהו כזה בצרפת... ברור ששפת האם שלה היא צרפתית אבל הכישורים המדהימים שלה איפשרו לה לרכוש שפות בסיטונאות ממש... אנג'ליקה דוברת אנגלית, יוונית, איטלקית, ספרדית, עברית וניבים שונים הנמצאים בשימוש ביבשת האפריקאית. היא נחשבת למומחית בינלאומית בשני תחומים עיקריים... סוציולוגיה וכמובן אנטרופולוגיה... היא חוקרת את הגורמים לסכסוכים בעולם... ושמה דגש מיוחד לפתרונות הסכסוכים והשפעתם בטווח הארוך...".

מחיאות כפיים ושריקות סיימו את דבריו. סטודנטים בשורות האחרונות באולם קמו והריעו לכבודה.

"תודה גיל" מלמלה והמשיכה באותה נשימה: "אני לא דתית בכלל... אבל אני מאמינה גדולה... אני מאמינה גדולה באדם...".

מחיאות הכפיים שכחו בהדרגה והיא המשיכה: "האלוהים שלי לא נמצא בשמיים... האלוהים שלי נמצא כאן...בפנים..." אמרה וטפחה על חזה בכוח, עד שנשמע כנהמת קולו של תוף הג'מביי האפריקני, נמוך ועמוק. "כאן נמצא האלוהים האמיתי שלי...".

"גבירתי הפרופסורית" קם הסטודנט בעל הכפייה האדומה על רגליו ואחת המצלמות התמקדה בפניו שהביעו כעס אצור. "איך זה קשור לעניין?".

"חלק גדול מאנשים מחפשים דווקא שלום... והם הרוב..." המשיכה אנג'ליקה, מתעלמת משאלתו וממקדת את מבטה במצלמה שנשא הסטודנט שניצב לפניה. "אבל זהו הרוב הדומם שלא מתערב ולא משפיע... זהו הרוב ששונא פוליטיקה... זהו הרוב שמתעניין בעולם הקטן והפרטי שלו ושל משפחתו... הרוב הזה מחפש רק שקט... פרנסה לו ולילדיו... אלה האנשים שנפגעים ראשונים מתוצאות המאבקים והסכסוכים בין המנהיגים... שיוצרים סכסוכים בין העמים... ולכן הם כל כך שואפים לשקט וליציבות...".

מחיאות כפיים נשמעו מקרב אוהדיה היושבים בשורות  האחרונות.

היא לא עצרה בדבריה והמשיכה בעוד מחיאות הכפיים מהווים רקע לנאומה הבלתי מתוכנן. "השוליים הקיצוניים של כל אוכלוסיה... אינם מחפשים את השלווה והיציבות... להיפך... הם מחפשים דווקא את השינוי... את הצדק, על פי תפיסתם... כי המצב הקיים אינו מְסַפֵּק אותם... הם נושאים על גבם ובנפשם... את פגיעות וַעֲוָולוֹת העבר... הם שואפים לשינוי שיוביל להוגנות על פי תפיסת העולם שלהם... גורמי המוטיבציה שלהם מניעים אותם בכל ארבעת הרבדים שמעצבים את התרבות (ראו תרשים משמאל)... את התרבות שהם חלק ממנה... והשינויים שהם רוצים להוביל אינם מקובלים על דעת הרוב... אבל הרוב הוא פסיבי... הרוב פועל במתכונת משל הצפרדעים... תוך כדי התעלמות מוחלטת מהכתובות הבוהקות שעל הקירות".

המשך לפרק 6...