"ציפור קטנה לחשה לי" אמר דּוּדוּ לאריק שישב לידו, "שמתכננים ארגון מחדש במפעל. שמעת על זה משהו?"

"רה-אורגניזציה?" שאל אריק בגיחוך והביט בסקרנות בציבור שנאסף באולם ההרצאות.

"מדברים על זה כבר כמה חודשים ועוד לא הזיזו את התחת. הדבר היחידי שהם יודעים לעשות זה לפטר".

"השמועות רצות וקשה לדעת מה באמת קורה" הצטרף דני לשיחה.

"נראה, אולי היום נדע" מלמל אריק והמשיך לסקור את היושבים.

"שמעתי שעומדים להעיף את אהוד" ניסה שוב דּוּדוּ את כוחו.

"לא, לא שמעתי על זה. אבל אני רואה איך מעיפים פה עובדים... לא חלילה מנהלים... מעיפים פה על ימין ועל שמאל".

"עולם כמנהגו נוהג. אין חדש תחת השמש" אמר דני "חוסר הוודאות הזה מוציא אותי מדעתי".

"יכול להיות שעכשיו יודיעו שאין יותר אהוד" לא הרפה דּוּדוּ מהנושא שריתק אותו.

"ירון אסף את החבר'ה" הסביר אריק.

"אז מה? אז ירון יודיע לנו על המנהל החדש" אמר דּוּדוּ וסקר אף הוא, באדישות, את האנשים שמלאו את האולם.

"אם יהיה שינוי כזה מהפכני, אהוד בעצמו יגיד כמה מלים" ניסה אריק להרגיע.

"באמת?!" גיחך דּוּדוּ, "יעשו לו מה שהוא עושה לאחרים. יוציאו אותו לטיול..."

"אני לא בטוח שככה מתייחסים למנהלים הבכירים" השיב אריק ועיניו ננעצו באחוריה של צעירה, בעלת מבנה גוף אתלטי, שצליל קולה המצחקק נשמע היטב למרחוק, מתגבר על רעש הרקע הגבוה.

"על מה הוא רוצה לדבר?" זרק דני שאלה לחלל.

"ואחרי הטיול" המשיך דּוּדוּ בשלו, "יוצנח מאיזה שהוא מקום מנכ'ל חדש שיתחיל את המהפכות שלו..."

"זו רינה, בחיי" אמר אריק בהתלהבות וסומק הציף את פניו. "ראית את רינה?" שאל אריק נפעם וניער את דּוּדוּ.

"זה באמת לא הגיוני שדווקא ירון יודיע על פיטורי אהוד" המשיך דּוּדוּ בקול מהורהר.

"אז מה הנושא בכל זאת?" הרים דני את קולו.

"הסתכל עליה! היא באמת משהו" המשיך אריק להתרגש.

"מי? פקידת הקבלה החדשה של ה'מוסד'?"

"כן" השתלהב אריק, "הבלונדינית הזאת באדום שם, אתה רואה? יש לה גוף לא רע, אה?" אמר ומרפק את דני.

"מצד אחד מפטרים חבר'ה טובים ומצד שני מקבלים פקידות חדשות, שלא עושות כלום" נשמע קולו הממורמר של צביקה מאחור.

"רואים שאתה נשוי" התגרה אריק בדּוּדוּ וטפח בחיבה על כתפו. "לא מסתכל לצדדים..."

"מפליאה אותי חוסר הידיעה שלך. חתיכות מגיעות למפעל ואתה אפילו לא מברר פרטים עליהן... איזו בושה!" התגרה בו דּוּדוּ.

"מה אתה יודע עליה?" התעניין אריק.

"אה, אה! מה עם החברה שלך?" המשיך דּוּדוּ להתגרות בו.

"אז תקשיבו... רינה היא עובדת קבלן, נשואה, אם לילד בן שנה והיא עושה עבודה מצויינת. רינה נבחרה בקפידה על ידי המשרד, היא מאוד יעילה ומוכיחה את עצמה" סגר באחת קול בס, מתון מאוד, את פערי הידע שהציקו לאריק. באיטיות הפנה מבטו לאחור ופגש בעיניו הקרות של מר תמיר. "מי שאל אותך?" רצה לצעוק אך הבליג. האדם המבוגר הקרין אמינות. אריק מלמל דבר מה בלתי מובן, משך בכתפיו והסב את פניו באכזבה.

"למה באתם לכאן, אם אתם לא יודעים על מה ירון ידבר?" המשיך דני לשאול בעקביות.

באיטיות מכוונת, התיישב אריק על הספסל, כיסה את פניו בכפות ידיו וחיקה יבבה של כלב. לאחר מכן הוסיף, בנסיון להדגיש את אכזבתו: "כל החתיכות נחטפו כבר. אין לי מזל בחיים".

"מה חסר ליעל?" שאל דּוּדוּ, "היא רווקה..."

"יעל יודעת רק להוציא את העיניים לכולם" השיב אריק. "היא לא שמה על אף אחד כאן".

"מר תמיר" פנה דני לאחור. "אולי אתה יודע מה הנושא?"

"בהחלט" השיב באיטיות והעביר יד רועדת על הקרחת הענקית שקישטה את קודקודו. אצבעותיו מוללו, בעדינות, את שיער השיבה הדליל שעיטר את עורפו. "יודע אני מה הסיבה לאסיפה זו. אמנם שוקלים שינויים אירגוניים, ברם איני סובר שעמדת חברי ההנהלה ברורה באשר לדרכי הפתרון". דני הניד ראשו בהבנה וגם אם נותרו במוחו שאלות נוספות, נמנע מלהעלותן על שפתיו.

דממה השתלטה לפתע באולם. ירון עלה על הבמה והקיש קלות על המיקרופון. אוושה לא נשמעה. "טוב, ננסה לדבר ללא עזרת פלאי הטכניקה" אמר בקול רם. "אתם שומעים שם בשורות האחרונות?"

"ל א  ש ו מ ע י ם" התקבלה התשובה.

קובי רץ לכוון המגבר. נשמע צפצוף וירון כיסה את המיקרופון בכף ידו. הצפצוף פסק וירון נשף לעבר הכדור השחור שניצב מול פניו. "הו, זה עובד! זה עובד!" התבדח. "אחת, שתיים, שלוש, נסיון. צביקה, אתה שומע אותי שם בסוף?" צביקה הרים את ידו והצביע באגודלו לעבר התקרה. "OK, שלום לכולם" המשיך ירון. "מרבית האנשים נוכחים" ציין לעצמו בסיפוק. "הגיעו חמישים איש, לפחות".

נשמע שיעול קצר מקצה האולם ושוב השתלטה הדממה. "יעל לא הגיעה?" הרהר והעביר שוב את מבטו מעל ראשי הנוכחים. היא ישבה בקצה השמאלי של האולם, נשענת בגבה על הקיר, זוהרת כרגיל. לא הביטה לעברו.

"התבקשתי להעביר אליכם מסר מאהוד" אמר והשתתק. עשרות זוגות עיניים ננעצו בו בציפייה.

"אמרתי לך!" כמעט שאג דּוּדוּ בעליצות וחיבק בשמחה את אריק. "אין אהוד, מתחילים לראות Action".

"כפי שאתם בודאי מרגישים... תע'צ נקלעה לאחרונה לקשיים. למעט TDF-38 שבו נעשה הסכם תקבולים על בסיס 'Cost Plus'. למעשה, כל הפרוייקטים במפעל הפסדיים. השבוע סגרו פרוייקט נוסף - DDE98... העבירו אותו לחברה מתחרה... במחצית השנה האחרונה השקענו משאבים רבים בהגשת שני מכרזים גדולים. הערכנו שאם נזכה באחד מהם, יהיה מצבנו יציב. לצערי הרב, סליחה, לצערנו הרב התבדנו. לא הצלחנו לעמוד באתגר המקצועי. במקרה אחד, הגענו לרמת אנטרופיה כל כך גבוהה, שהחלטנו לוותר על הגשת ההצעה, לאחר שסרבו לדחות את מועד הגשת החומר. במקרה השני, לא העבירו אותנו לשלב הבא של המכרז. המשמעויות ברורות לכולם. כאשר אין מקורות מימון ואין מקורות תקציב סימן שהמצב אינו שפיר... זה אומר שנוצרים קשיים בקבלת אשראי או בקבלת הלוואות מהבנקים. כיום יש לתע'צ בעיות בתשלומי חובות לקבלני חוץ, למשל. מכלול הבעיות האלה מוביל לדרישה חד משמעית מצד מועצת המנהלים - להצטמצם".

ירון הפסיק לרגע את דבריו והציץ ביעל. היא הביטה לעברו בעיניים קפואות ומשהצטלבו מבטיהם, העלתה חיוך חיוור על שפתיה.

"אם נתרגם את המושג 'צמצומים' לשפת המעשה בתע'צ, אז הכוונה היא לצמצומים בכוח אדם כי כאשר מסתיימים פרוייקטים, ולא מתחילים פרויקטים חדשים, אז כמעט בלתי אפשרי לשלב את האנשים המתפנים, בפעילויות קיימות... זה עצוב מאוד... המצב הזה מעמיד אותנו במצב של חוסר ברירה... לא ממש חוסר ברירה כי, למעשה, ישנן דרכים נוספות לצמצם את היקף הבעייה".

"למה תמיד מתחילים בפיטורים? זה יותר קל?" קטעה לפתע את דבריו צעקה. ירון השתתק לרגע וחש בהתעוררות שחשש ממנה.

"שיפטרו את המנהלים קודם, את אלה שהובילו את המפעל למשבר" נשמעה קריאה מכוון אחר.

"שימכרו את הציוד המיותר שלא משתמשים בו" נשמעה קריאה מאחת השורות הראשונות.

"שיעשו הסכמים על בסיס רווחי ולא יקבלו כל כך הרבה פרוייקטים הפסדיים כדי להכנס לשווקים חדשים..."

ירון הניף את ידו.

"אני מבקש..." הוא דיבר בקול שקט למרות סערת רוחו הפנימית. "עדיין לא סיימתי... תהייה לכם הזדמנות לשאול שאלות ולהעיר הערות..." בהדרגה נרגעו הרוחות.

"לא צריך להגזים" המשיך ירון. "תע'צ אינה במשבר".

"אבל היא בדרך הנכונה" נשמעה פליטת פה אירונית.

"במונחים כלכליים" המשיך ירון, מתעלם מהציניקנים, "קופת המפעל עדיין לא התרוקנה ומקורות האשראי לא יבשו כליל... עדיין יש לנו עוד פרוייקטים פעילים אבל בעלי מרכיב גבוה מדי של הוצאות קבועות בפיתוח, בייצור ובארגון. מצד שני, לתע'צ יש פוטנציאל אדיר להצליח בפלח השוק המסויים שבו אנחנו מתמחים". ירון הרים מעט את קולו על מנת להדגיש את דבריו. "הידע הטכנולוגי שמצוי בידינו, האנשים המצויינים והציוד, מאפשרים לנו לדלג על המכשולים שמפריעים לנו עכשיו, אבל רק אם נשקיע בצורה נכונה... וסוף מעשה במחשבה תחילה... אנחנו עדיין רחוקים ממשבר, אלא אם כן נשאר פסיביים".

עשרות הפרצופים שהקשיבו לדבריו, נראו ספקניים. בחוש הפנימי המפותח שלו, ידע כי קולו הרגוע לא הרשים את הנוכחים.

"הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות עכשיו" המשיך ירון, מבלי לשנות את נימת קולו, "הוא לנסות לנתח בצורה עניינית, כיצד ומדוע נקלענו להתדרדרות הזו. קל מאוד להאשים האחד את השני, את ההנהלה, את הבוס אבל כך לא נמצא פתרון לבעייה. לכולנו יד ורגל במצב. להערכת ההנהלה, ואני מקבל את ההערכה הזאת... קשיים בתקשורת בין-אישית הם בסיס הבעיות שבעטיין נגרמים קשיים טכניים. עיקר הבעיות במפעל נובעות ממערכת יחסים בלתי תקינה בין ההנהלה לבין העובדים, בין ראשי הצוותים לבין האנשים בפרוייקטים וכמובן בגלל מתיחויות מיותרות בין האנשים לבין עצמם".

ירון השתתק ובחן את תגובות האנשים. רחש של הסכמה נשמע מהאולם ומישהו צעק "ומה אתם עושים עם זה?"

"כדי להמנע ממשבר, החליטה ההנהלה לעצור את הסחף כבר עכשיו. הכוונה היא, אם כן, להציף על פני השטח את הגורמים לבעייתיות... כדי לנסות להתמודד עם שורשי הבעייה... לפני שיהיה מאוחר מידי... משבר, כפי שקל מאוד להבין, לא צץ בין לילה אלא מתפתח כתוצאה מהצטברות של בעיות שהוסוו והבשילו במשך זמן רב. לכן, כדי למנוע משבר אמיתי, צריך ללמוד את תמונת המצב על פרטיה המביכים ביותר, לא כדי להצביע על אשמים - בדרך כזו לא נפתור דבר... אלא כדי להתמודד עם מקור הבעיות... קל מאוד לעוות נתונים ולהסוות עובדות. הפיתוי קיים תמיד, אפילו ללא כוונת מירמה. זה קורה כשאנשים שונים מפרשים את אותם אירועים או מצבים באופן שונה. אני מקווה שברור לכולנו כי ככל שנקדים לחשוף את מקור הבעייה כך יהיה פשוט יותר לטפל בה".

"מספיק עם ה-'בלה בלה'" נשמעה קריאה. "מה אתה רוצה להגיד?"

ירון חש בסומק המציף את פניו. הוא חיפש בעיניו את מקור הקריאה, אך לא זיהה את הקורא החצוף. יעל לא הביטה לעברו.

"לאור המצב, החליטה ההנהלה להכין תוכנית הבראה ולצורך זה החליטו להיעזר במשרד לייעוץ אירגוני. המשרד המליץ לבצע את תוכנית ההבראה בשותפות אמת עם משרד הביטחון, הבנקים הנושים, הלקוחות, הספקים ובראש וראשונה עם העובדים".

ירון השתתק שוב והקשיב בקורת רוח לצלילי ההסכמה שבקעו מהאולם הצפוף.

"בימים הקרובים" המשיך ירון בקול רגוע, "יעברו במעבדות, פסיכולוגים אירגוניים וסוציולוגים, כדי לשוחח עמכם. השיחות תהיינה אישיות וחסויות, כמובן. אנחנו מקווים שאתם מבינים את חשיבות התהליך הזה ובהתאם לכך תשתפו פעולה. רק בדרך הזו נוכל לאתר את מקור הבעיות כדי להתגבר על הקשיים. באופן חופשי לחלוטין, תוכלו לבטא את תחושותיכם, כלפי הממונה הישיר שלכם, כלפי ההנהלה, החבר'ה האחרים. אני מדגיש שוב, הכל יעשה בעילום שם".

"זו הזדמנות פז לחיסול חשבונות" העיר מישהו והשאר גיחכו.

"זו ממש לא הכוונה" הגיב ירון.

"אבל זה מה שיקרה" המשיך הקול הנעלם בתוקף.

"לכן יקחו חלק בתהליך אנשי מקצוע, פסיכולוגים... אנשים שהמיומנות המקצועית שלהם, כך התרשמתי, תאפשר להם למנוע נסיונות כאלה. בכל מקרה, בשלב מאוחר יותר, יהיו מי שינתחו את הנתונים שיצטברו... ואני מאמין שתתקבל תמונת מצב ברורה יותר. זו תהיה תמונת המפעל כפי שהיא משתקפת מבעד לעיני כל העובדים"

"זה לא יעבוד בצורה כזו" צעק מישהו ממרכז האולם.

"מדוע?" מצא עצמו ירון נגרר לקריאת הביניים.

"כל עוד מעיפים כאן אנשים על שטויות, יהיה קשה לזכות בשיתוף פעולה" נשמעה קריאה ממקום אחר.

אריק קם והרים את ידו.

"יהיה זמן לשאלות" ניסה ירון.

"אחר כך השאלה תהיה פחות רלוונטית" אמר אריק.

"בבקשה" ויתר ירון.

"כדי לזכות באמון ובשיתוף פעולה מצד כל הגורמים במפעל, צריכה ההנהלה, להצהיר שלא מפטרים אנשים בתקופה הקרובה. גם אתם צריכים לדעת שכשפוחדים מפיטורין, עושים הכל כדי להסתיר פאשלות. אני לא מדבר על מישהו מסויים. לדעתי זו האוירה הכללית עכשיו. כולנו יודעים שזה לא בריא וכשמטאטאים מתחת לשטיח הבעייה רק מתגברת. באוירה כמו זו שקיימת בתע'צ, כל אחד רוצה קודם כל, לשמור על התחת שלו".

קריאות הסכמה רמות נשמעו.

"הדבר היחיד שאני יכול להגיד לכם בנושא הזה הוא שאני מסכים איתכם בכל לבי. אני מבטיח להעביר את הבקשה לאהוד".

"זה לא מספיק. אנחנו רוצים התחייבות" נשמעה קריאה נוספת.

"שש..." היסה אותו מישהו מהצד השני. "מה הוא יכול לעשות חוץ מאשר להבטיח להעביר את המסר לאהוד?"

"שיגיד לאהוד לדבר איתנו. למה הוא שולח אותו אלינו?"

"תודה לכולכם" סגר ירון את הנושא וירד מהבמה.

מרבית האנשים התפזרו בשקט, כשמבטם קפוא. אחרים המשיכו לפתח את הנושא בהתלהבות. מעטים נותרו לשאול שאלות הבהרה כאשר היא הופיעה לפתע מעבר לפינה. קרצה בעיניה האפורות, הצביע באגודלה כלפי מעלה ואמרה בקול נמוך "טוב מאוד!!!" ירון חש כאילו עבר בחינה בהצלחה ואז הבחין בשאול שהתרחק בעצלתיים, מבלי לומר דבר.

 

 

 

"קראתי לך..." אמר אהוד כשמבט תכליתי מכסה את פניו, "קראתי לך כדי לדבר. איני מתכוון לשמוע אותך עכשיו. אחרי המונולוג הקצר שלי, אתה יוצא לסוף שבוע. אל תקח עבודה הביתה! כדי שיהיה לך מספיק זמן להרהורים. בתחילת השבוע הבא, בבוקר, נשב שוב ואז יגיע תורך לדבר..."

ירון ידע שהדם אזל מפניו, על פי הסחרחורת הקלה שחש. לבו הלם בפראות ובקושי הצליח לייצב את נשימתו. "מר וירוס, היכון!" חשב והישיר מבטו אל אהוד.

"לאחר דיונים קדחתניים ובדיקות קפדניות וכו' וכו', החלטנו בהנהלת המפעל, לערוך כמה שינויים פרסונאליים כדי להתחיל את תוכנית ההבראה. השינויים לא יתחילו מחר. במקרה הטוב בעוד כמה שבועות אבל החלטנו לטפל תחילה בדברים שאין ספק לגביהם".

המתיחות ניכרה היטב בפניו והוא הקשיב, בדיוק כפי שהתבקש.

"אחד מהאגפים היותר חשובים להמשך קיום המפעל, הוא אגף השיווק. אדם דינמי, בעל מעוף שמכיר היטב את סל המוצרים שלנו, צריך לנהל את האגף הזה. שאול התנסה לאחרונה בפעילות השיווקית שלנו ועשה שם עבודה מצויינת שאת פירותיה, כך אני מקווה, נראה בהקדם. לפיכך, שאול נראה האדם המתאים ביותר למלא את מקומה של שושנה יוגב".

"שיטה לא רעה לדחוק רגליהם של אחרים" חשב ירון. "מעניין איך הוא השמיץ אותה? זה בדיוק מה שפרקינסון כינה כ'הסטה הצידה כדי שלא להפריע'. הבחור לא הוכיח עצמו כמנהל מחקר ופיתוח, אם כך אולי יוכיח עצמו באגף אחר. ביי ביי שוש" חשב ירון ונותר בשתיקתו.

"מדען המפעל יהיה בקרוב כפוף ישירות אלי ובאופן זה יגדל מספר חברי ההנהלה. שיתוף ד'ר ישראל אביב בהנהלת המפעל, יתרום לקבלת תמונה רחבה ומעמיקה יותר. אנחנו מאמינים שד'ר אביב ישפיע בצורה חיובית על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו".

שריר בלתי מוכר הרעיד את זרועו. ירון שינה את תנוחתו והמשיך להקשיב בעירנות.

"מקום מאוד מרכזי התפנה כתוצאה ממעבר שאול לאגף השיווק" המשיך אהוד. "חפשנו מישהו שיוכל למלא את מקומו ולהשתלב במהירות בתפקיד, כדי למנוע נזק בתקופת המעבר. האיש הזה חייב להכיר היטב את הנהלים בתע'צ, את האנשים, את הפרוייקטים ולכן הוא חייב להיות מישהו מבפנים. חיפשנו אדם בעל ידע טכני רחב שאנשים יהיו מוכנים לסייע לו. חפשנו מנהל מקצועי שאכפת לו מתע'צ". אהוד חייך בחביבות והוסיף. "כל חברי ההנהלה, בלי יוצא מן הכלל, הצביעו עליך כעל המועמד היחיד לתפקיד".

נשימתו של ירון נעתקה. הוא ניסה להגיב אך המלים נתקעו בגרונו. אוזניו צרבו וחום הציף את גופו. הדברים נאמרו במהירות רבה מדי והוא לא הספיק לעכל את משמעותם.

אהוד כחכח בגרונו והמשיך "אל תענה לי עכשיו. יש לך הרבה זמן לחשוב. זה לא פשוט, אני יודע. לא קל לעבור מניהול יחידה המונה חמישים אנשים, לניהול אגף המונה ארבע מאות ושמונים אנשים אבל היית צריך לעשות את זה בשלב מסויים. אל תדאג, לא התלבטנו יותר מדי. להערכת כולנו, אתה מתאים לתפקיד יותר מכל אחד אחר, מה גם שתזכה לשיתוף פעולה מלא מכל חברי ההנהלה".

"תודה" הצליח ירון לגמגם במבוכה. "תודה על האמון שנתת בי".

אהוד חייך בקורת רוח. "אין צורך להודות, לא לי ולא לאף אחד אחר. אני מקווה שלא תקלל אותי מאוחר יותר, אם תאות לקבל את התפקיד. צפוייה לך עבודה רבה. הרבה לילות ללא שינה. אני לא צריך לספר לך מה היקף העבודה באגף הפיתוח ומה המצב האובייקטיבי שם. חייבים לבצע תפנית חדה כדי לעלות על הדרך הנכונה ואת זה עושים כשמשנים דברים. אתה דברת על שיטות ניהול, ארגון, תשתית מחשוב... כן, צפוייה לך הרבה מאוד עבודה".

"אין ברירה אלא לנטרל את מר וירוס ומייד" הרהר. "איך טעיתי בצורה כל כך גסה בניתוח המצב..."

"לרשותך יומיים. אל תמהר. שקול היטב ובזהירות. אני אשמח לענות על כל שאלה שתעלה בדעתך. הרגש חופשי להתקשר אלי במהלך סוף השבוע. זו החלטה חשובה ולא קלה. סוף כל סוף מוצע לך לקחת חלק בניהול המפעל..."

אהוד קם ממקומו וטפח לירון על כתפו.

"מה עם יחידת המחשוב ההנדסי?" הצליח לשאול משהתעשת מעט.

"היחידה הזו שייכת לאגף מחקר ופיתוח, משמע שאתה צריך להחליט. זה טבעי, לא?"

 

 

 

"אני חייב לראות אותך" לחש אל תוך השפופרת שאך בקושי אחז בידו הרועדת.

"קרה משהו?" נזעקה יעל מעבר לקו.

"כן" לחש בהתרגשות. "אבל דווקא משהו טוב. הרגשתי שאני חייב לספר לך" הוסיף בקוצר רוח וקם ממקומו. "עכשיו" המשיך.

"אם כך, ספר מה קרה" ביקשה יעל.

"לא בטלפון" ביקש.

"זה לא יכול לחכות עד הערב? קבענו לשמונה, לא?"

"יעלי, אני לא יכול להתאפק" כמעט צרח.

"אתה מתנהג ממש כמו ילד" גיחכה. "עוד לא התקלחתי ולא..." הססה לרגע והוסיפה קול תכליתי: "בקיצור, אני עוד לא מוכנה".

ירון נאנח באכזבה.

"שמור את זה בבטן עוד שעה, בסדר?" צחקה. "זה יכול לחכות בלי שנשמתך תתפרק לגזרים מרוב תאווה לספר לי איזה סוד כמוס, שאי אפשר ללחוש אותו בטלפון... כך שאף אחד לא ישמע?"

"אהוד הציע לי להיות חבר הנהלה" אמר בהתרגשות. המלים שטפו מפיו במהירות והוא ציפה לקריאות שמחה ועליצות מהעבר השני של הקו. השתיקה איכזבה אותו.

"יעל" שאג אל תוך השפופרת. "יעל, שמעת אותי?"

"ירון" שמע לבסוף את קולה הנרגש. "איזה יופי! פנטסטי! מזל טוב. הסכמת?"

"עוד לא. הוא ביקש ממני לשקול את ההצעה במהלך סוף השבוע" אמר ירון בקול נרגש יותר.

"אתה צריך לשקול משהו? אתה עוד מהסס?" תמהה.

"אני צריך אותך, לידי" מלמל בהתרגשות. "אני כל כך רוצה להיות לידך..."