קצת מוזר היה לשבת שוב מול המסוף המוכר. החדר נותר בדיוק כפי שנעזב שלושה חודשים קודם לכן. אותו שולחן מבולגן, אותן יצירות של אֶשֶׁר עדיין תלויות על הקירות המכוערים. "מכשיר הטלפון השחור מונח על השולחן, לשם שינוי" ציין לעצמו בחיוך. "גם תפקידי לא השתנה" המשיך להרהר במרירות. "מאידך, אהוד לא ביטל את אפשרות הקידום שלי" נזכר בתקווה. בבוקר, לאחר קבלת הפנים החמה שערכו לכבודו, אחרי לחיצות הידיים והחיוכים מאוזן לאוזן, הספיק אהוד להעמידו במקומו. בחביבות, לחץ את ידו ואיחל לו הצלחה. "חיכינו לך" אמר וקרץ בעיניו במאור פנים. לאחר כמה מלות נימוסין, אזר ירון עוז והישיר מבטו לעבר אהוד. "שאלת אותי משהו, לפני כמה חודשים" אמר והרעד בקולו הסגיר את התרגשותו. "כן, אני מוכן" מלמל בלא מעט מבוכה.

"מוכן למה?" הרים אהוד גבה ובחן בסקרנות את ירון.

קולו הרועם של אהוד, ערער את בטחונו העצמי של ירון. נדמה היה לו שכולם חדלו לשוחח זה עם זה ונעצו בו מבטים.

"אה... ובכן" החל לגמגם כמעט בלחש וחש ביובש הצורב בגרונו. "ל... לקבל את התפקיד שהצעת לי" הצליח לבסוף להוציא את המשפט מפיו והביט בעיניו המופתעות של אהוד.

"הו..." צחק אהוד וטפח בחוזקה על כתפו. ירון כמעט איבד את שווי משקלו. "מאז השתנו דברים רבים. אני ממלא כרגע את תפקיד מנהל האגף. אתה, כמובן, תחזור למחשוב הנדסי". לאחר הרהור קל הוסיף: "עבודה רבה מצפה לך שם... בהמשך נראה מה ילד יום".

ריקנות מוזרה השתלטה עליו וקולו הצטרד כשמלמל "כן, כמובן".

"אני עדיין מחכה לתוכנית העבודה שלך" חזר והדהד באוזניו קולו של אהוד. ירון חש בתחושה הישנה והמוכרת היטב, חוזרת ומשתלטת על כל ישותו, מחלחלת בין אבריו הפנימיים ומוצאת דרכה אל בית החזה שהלך והתרחב כאילו דבר מה מוכר ומרגש נדחס לתוכו, מחפש דרכים לפרוץ החוצה בהתלהבות נעורים. בתקופת עבודתו בתע"צ התמרמר, כמו כולם, על המצב במפעל. עכשיו חש כי הזמן בשל לעריכת שינויים מרחיקי לכת והוא ידע בבירור מה צריך לעשות. ירון היטיב את ישיבתו על הכיסא וציין לעצמו בהחלטיות שתוכנית העבודה צריכה לשמש מנוף למיגור מר וירוס. ירון ידע כי עליו לפעול בכמה מישורים בו זמנית. עליו להגדיל את יעילות העבודה ואת אמינות המוצרים שתע"צ מייצר.

בפרץ של נחישות, נטל לידיו בדל עיפרון שמצא על השולחן והחל לשרבט בזריזות.