בשעה עשר ושתי דקות, עדיין נשמעו קולות רמים מחדר הישיבות. אנשי צוות DDE98 המשיכו את הדיון ללא הפסקה, כאילו לא הסתיים זמנם.

מיכה נראה מתוח. "הבוקר דווקא דיברתי איתה... עם מרים... היא הבטיחה לסיים בזמן... זה לא יתכן! היא מזלזלת בזמן שלנו... היא מזלזלת בנו... אנשים סתם מחכים לה שתסיים... הזמן שלנו יקר..."

"למה אתה נלחץ?" ניסה ירון להרגיע, "עוד לא הגיע אף אחד".

"אף אחד? והזמן שלך ושלי לא יקר? מה קרה לך? הזמן של מנהל פרויקט לא נחשב? תסתכל בהצעות המחיר... בהצעות שאנחנו מגישים" הציע בריתחה.

"אז נסה להקיש בדלת".

"דפקתי בדלת..." הסביר. "אתה חושב שזה עזר? קדחת".

"אולי תחכה שיגיעו שאר החבר'ה?" הציע ירון. "ובינתיים הם יסיימו שם... את התזכורת כבר העברת אליה..."

"הנה, עוד בעיה" מצא מיכה סיבה נוספת להתרגז. "רק בשבוע שעבר דיברנו על זה... כולם חייבים להגיע בזמן לפגישות. מה קורה פה? זה היסתדרות? הנה, הם שוב מאחרים!"

ירון לא השיב, רק הגניב מבט בשעונו. השעה הייתה עשר ואחת עשרה דקות. "הוא בהחלט צודק" הרהר. זה מתחיל להיות איחור אמיתי".

בינתיים הגיעו דוּדוּ וג'ין, משוחחים בלהט על נושא לא ברור כשדוּדוּ מנופף בידיו בהתלהבות וג'ין מקשיבה לדבריו בדריכות.

יעל ומירי התקרבו, באיטיות, מקצה המסדרון, מחייכות בעליצות זו לזו כאילו ריחלו על מישהו מהחבורה.

"איפוא כולם?" הקביל מיכה את פניהן.

"כולם הגיעו, לא?" מיהרה מירי להשיב.

"צביקה בדרך" הבהירה יעל ופניה הרצינו.

"האלקטרונאים לא כאן" הרים מיכה את קולו. "זה לא בסדר!"

"אבל אנחנו כאן" הסבירה יעל בקול שקט, "אז למה אתה כועס עלינו? אתה צריך לכעוס עליהם..."

מיכה לא השיב ופנה לעבר חדר הישיבות, פתח את הדלת לרווחה והמתין לפגוש במבט עיניה של מרים, מנהלת הפרויקט השני.

היא הפסיקה, לרגע, את שטף דיבורה והרימה את מבטה לעברו בשאלה.

בחיוך מְעֻשֶׂה תופף באצבעו על שעון היד שענד וקימר את גבות עיניו.

"עוד שתי דקות..." ביקשה והוא הביט בשעונו כאילו החל למדוד את הזמן שנותר.

"Sorry" מלמלה בחוסר נוחות כשיצאו. "אבל לא היינו יכולים להפסיק באמצע... אתה מבין?" מיכה התעלם מדבריה, נדחק לחדר במרווח הצר שהותירה בפתח הדלת ומיהר לחבר את המחשב האישי שלו אל המקרן.

"ירון, אתה המַשְׁקִיף, הצופה הפאסיבי בשבועית הזו. בסדר?" אמר מבלי להפנות לעברו את מבטו. "ואל תשכח להוסיף לדוח שלך את הסיבה לפיגור בתחילת הדיון".

ירון שלח מבט לעבר יעל. היא הייתה עסוקה בארגון מקומה ליד דּוּדוּ, בצידו המרוחק של החדר בעוד אנשי הצוות האחרים תופסים את מקומם סביב השולחן הסגלגל.

"צביקה, סגור את הדלת" ביקש והמשיך, כאילו לצורך הפרוטוקול שיירשם: "אנחנו באיחור של שבע עשרה דקות... כמו שהחלטנו, מי שיאחר, ישאר בחוץ...".

הנוכחים החליפו מבטים וחייכו בהבנה.

"כרגיל, נתחיל בהודעות כלליות ובתיאור מצב התקדמות הפרויקט..."

"אנחנו יודעים... אנחנו יודעים..." התלוצצה ג'ין. "אנחנו בפיגור וחייבים להשלים את..."

מיכה התעלם מדבריה והמשיך: "לאחר מכן, נמשיך עם סבב הדוחות שלכם, לפי הסדר. רשמו לעצמכם את השאלות שיתעוררו והציגו אותם רק בסוף... ברור?" אמר וסרק את פני הנוכחים. החדר נראה מלא והוא ניסה להסתיר חיוך של שביעות רצון. "התחילו במשימות שקיבלתם על עצמכם על פי סיכום הדיון מהשבוע שעבר והמשיכו באירועים המיוחדים שאתם רוצים לשתף אותנו בהם... אבל בקיצור, כי כבר בזבזנו מספיק זמן"

"אז אולי נחזור כבר עכשיו לעבודה ואז לא נבזבז את הזמן שלו" לחש צביקה.

"מישהו אמר משהו?" שאל מיכה.

"לא... לא..." מלמל צביקה במבוכה.

"הנה" המשיך מיכה. מיד נראה את הסיכום האחרון" מלמל כאילו לעצמו והקליד:

Type MoM-072;3

ה-VAX גילה סימני היסוס ולאחר השהייה קצרה, החל סיכום הדיון להתגלגל בעצלתיים, שורה אחר שורה באותיות ירוקות על המסך, כאשר כל שורה חדשה דוחקת את קודמותיה לעבר תחתית המסך.

"מקסים, איך שזה עובד" נהנה ירון לצפות בפלאי הטכנולוגיה המודרנית. "ולחשוב שממש אתמול השתמשנו ב-Telewriter, במדפסת במקום במסך... מדהים הדבר הזה" חייך בהנאה. "כמה נייר נחסך..."

"תשכח מההיסטוריה" צחק דּוּדוּ מהקצה המרוחק של השולחן. "אתה נמצא עכשיו בעתיד... אתה הרי בונה את העתיד... במחשבות שלך... ברעיונות שלך... אפילו אתה חלק מזה..."

ירון ניסה להתעלם מעקיצה ששלח דּוּדוּ לעברו. "אבל זה נכון" הרהר בעודו חש בנשיפת מר וירוס בעורפו, בתדר שרק הוא יכול היה להבחין בו.

"הו... Action Items" קרא. "הנה רשימת המשימות... מירי... את מתחילה את הסבב"

"מי כותב את  סיכום הדיון?" קרא ירון.

מיכה שלח מבט של בוס וקבע" "צביקה! מוכן?"

צביקה פתח את הקלסר שהיה מונח לפניו על השולחן והנהן בראשו. "בכיף..."

"רק החלטות, משימות לביצוע ונושאים פתוחים" הזכיר לו.

"ברור... ברור..." רטן מבלי לנסות להסתיר את חוסר שביעות רצונו. "על פי השיטה - כדי להתייעל..."

"אז ככה..." ניסתה מירי לפתוח בדבריה, כאשר דלת חדר הדיונים נפתחה באיטיות ויורם נכנס פנימה, פלט "סליחה" כמעט בלחישה והחל להתקדם על קצות אצבעותיו לעבר השולחן, כדי שלא להפריע.

"לאן אתה חושב שאתה הולך?" קטע מיכה את דברי מירי.

יורם נעצר במבוכה מבלי להשיב וסומק התפשט על לחיו.

"אתה מאחר!" קבע נחרצות. "מקומך בחוץ".

"אתה רציני?" שאל ושלח מבט מופתע לעבר מיכה. "אהוד עצר אותי במזדרון והחל לשאול אותי כל מיני שאלות... מה הייתי אמור לעשות?"

"אתה מאחר ביותר מחצי שעה" כעס מיכה.

"המנכ'ל שלנו עצר אותי... אני באמת מצטער" מלמל במבוכה.

"אני מבקש" הרים מיכה את קולו. "אתה מאחר... מפריע לדיון... ועוד מתווכח... עכשיו סגור את הדלת מאחוריך".

יורם הביט בנוכחים אשר נמנעו מלהתקל במבטו. הוא סב לאחוריו ויצא את החדר בצייתנות.

"דיברנו על זה בשבוע שעבר" סינן מבין שפתיו. "מי שמאחר, שלא יכנס לפגישה... נקודה... כן, מירי, המשיכי..."

"מה אתה רוצה שהוא יעשה?" התפרצה יעל. "במה הוא אשם? המנכ"ל, שהוא הבוס של הבוס של הבוס שׁלךָ, עיכב אותו בדרך לכאן ואתה... אתה מעניש אותו?"

דודו מירפק את יעל בעדינות כאילו נזף בה על דבריה הבוטים.

מיכה שתק לרגע ומילמל במבוכה "את צודקת... בקשי ממנו לחזור..."

"אני אלך אליו" מיהר אריק להציע את שירותיו ויצא בעקבות יורם.

מירי שברה את הדממה המעיקה והמשיכה בתיאור המשימה שהשלימה, בעוד ירון כותב בקדחתנות במחברתו.

ושוב, הדלת נפתחה. יורם נכנס פנימה בהיסוס ובמבט קפוא. אריק נכנס בעקבותיו וטפח בחיבה על כתפו של יורם. שניהם תפסו את מקומם ליד שולחן הדיונים ללא מילים. מיכה עקב במבטו אחר יורם, מלמל משהו בלתי מובן וסימן למירי בעיניו להמשיך את דבריה.

פרטי הדיווחים ממש לא עניינו אותו. מדי פעם הוא שלח מבטי קינאה לעבר דּוּדוּ, שהתלחש, ללא הרף, עם יעל בקצה השולחן. דּוּדוּ נחשב לגבר נאה, גבה קומה, חסון, בעל עור שחום ובעיקר שחצן - בכל מה שקשור לנשים - במיוחד אלה שהיו עוקבות אחריו במבטן, ברחוב. את אשתו, ירדן, לא טרח להביא מעולם לאירועים חברתיים שארגנה תמר, מדי פעם. השמועות אמרו כי ירדן בהריון מתקדם וכי הזוג גביש נמצא בתקופת משבר.

כצפוי, דּוּדוּ היה אחרון הדוברים. לירון היה נדמה כי יעל מתבוננת בו בהערצה כשהסביר איזו שהיא דילמה שלא הצליח להבין את פישרה. דּוּדוּ סיים את דבריו בנימה סמכותית שהכעיסה את ירון: "בקיצור, יש עוד המון עבודה... צביקה, רשמת את כל הנושאים הפתוחים?"

"הכול רשום... אבל רק לידיעתכם, אז... מספר הנושאים הפתוחים גדול יותר ממספר המשימות" צחק.

דּוּדוּ מלמל לעצמו "מצחיק מאוד" והוסיף: "אז... אז אני סיימתי את דברי לשבועית הזאת" כיחכך בגרונו וסימן למיכה בראשו כאילו העביר את המיקרופון המדומה לרשותו.

שתיקה.

"ידידי, נותרו עוד כמה דקות עד שהחבר'ה מ - TDF-38 יחליפו אותנו, כאן, בחדר הדיונים", שבר מיכה את השתיקה. באיטיות החל לנתק את מחשבו האישי ממערכת הכבלים ומלמל ספק לעצמו ספק לחברי הצוות: "למישהו יש משהו להוסיף? להאיר את עינינו... לשתף במשהו?"

שתיקה.

"או קיי, צביקה, שְׁלַח אלי את סיכום הדיון שהכנת. אני כבר אפיץ אותו. ותודה... תודה לכולכם..."

יורם קם ממקומו, מיקד את מבטו במיכה ואמר בשפל קול: "כן... יש לי משהו לשאול". מנהל הפרויקט המשיך לארגן את הניירות אשר היו מוטלים על השולחן, ללא סדר.

המהומה האופיינית לפיזור הדיון המשיכה... אנשים קמו ממקומם וארגנו את הקלסרים שהביאו לפגישה.

"רק רגע... רק רגע..." הרים אריק את קולו ודפק על השולחן באגרופו הקמוץ, כדי לעורר את תשומת ליבם. "חכו רק רגע, יורם רצה לשאול משהו..."

"זה קשור, באיזה שהוא אופן, לאיחור שלך? כי אם כן אז..." שאל מיכה.

"לא, לא, לא... ממש לא... יש לי בעיה אישית ואני... זאת אומרת... אני מתקשה קצת להתמודד איתה" הסביר יורם בהיסוס.

"עוד שנייה, חברים" הרים  מיכה את קולו. "יורם ביקש לשאול משהו... אל תתפזרו, בבקשה".

לאחר שהמשתתפים חזרו למקומותיהם פנה מיכה לעבר יורם ואמר: "בבקשה אבל ממש בקצרה...".

"אני מרגיש שעומס העבודה שמוטל עלי... כלומר... העומס גדול מאוד..."

"על כולנו" צחק מיכה. אחדים חייכו והנידו ראשם בהבנה.

"בדיוק בגלל זה רציתי להעלות את הנושא דווקא בפורום הזה... כי הבנתי שזו באמת בעייה של כולנו..."

"אולי תפנה לאריק" הציע דוּדוּ.

"אני חושב שזה לא העניין הספציפי שלי או דווקא של הצוות שלנו" התעקש יורם.

"מה, עומס העבודה?" שאל מיכה.

"כן, עומס העבודה" חזר יורם על דבריו.

נשמעה דפיקה עדינה על הדלת ופיליפ, מנהל פרויקט TDF-38 פתח את הדלת לכדי חריץ צר והצביע על שעון היד שלו בחיוך שהזכיר את החיוך ששלח מיכה למרים רק שעה קודם לכן.

"עוד שתיים קטנות" חייך מיכה וסימן בידיו כאילו אמר: "מה אפשר לעשות?"

הדלת נסגרה בעדינות מופלגת ומיכה המשיך: "טוב, זה לא ממש נושא של חמש דקות... לנהל זמן זה... זה דורש מיוּמנות מיוחדת..." חייך בידענות.

"אם כך, אז אני מבין שהמיומנות הזו חסרה להרבה חבר'ה" רטן. "זו בעיה כללית..."

"ממ... דוּדוּ, אריק, ג'ין... אתם חושבים שהוא צודק?"

"זה אתגר ניהולי ממעלה ראשונה" הטעימה ג'ין. "האתגר הזה הוא לא רק של מנהלים..."

"אז צריך לשלוח אותו לקורס לניהול זמן?" שאל והיפנה את מבטו לעבר אריק.

"אולי ירון יכין לנו כמה טיפים לניהול זמן" הציעה יעל.

"מתי יש לנו זמן לזה?" הרים מיכה את קולו ווריד פתלתל התנפח וקישט את צווארו.

"בסוף השבועית הבאה" הציע יעל.

"זה בסדר?" של מיכה והסיט את מבטו לעבר ירון.

"יותר מבסדר" חייך ירון והתקרב לעבר מיכה. "ואנחנו..." אמר כמעט בלחש. "אנחנו נפגש עכשיו כדי להשלים את משימת המַשְׁקִיף שלי? בדיון?"

"אתה לא צריך להתכונן לזה?" החזיר מיכה כשהוא עסוק בסידור הניירות שעל השולחן.

"הכול מוכן... זה יכול להיות אפילו קצר...

"חכה לי במשרד" ביקש מיכה. "אני הולך לרגע לרוקן את השלפוחית..."

"רק רגע... גם אני צריך להשתין" מיהר ירון להגיב.

"אז איך אתה מסכם את הפגישה?" שאל בסקרנות כשעמדו זה לצד זה מול הקיר, מדיף ריח השתן.

"בגדול" השיב, "בגדול היה טוב מאוד... בודאי יחסית לשבועית הקודמת... סבב הדיווחים היה מצויין... מצא חן בעיני ההתייחסות שלך לרשימת המשימות של ה-MoM * מהשבוע שעבר".

"תודה, תודה" חייך מיכה. "אני משתדל..."

"אני לא שומע ציניות..." המהם ירון ורכס את מכנסיו.

"ציניות? ברור שלא! אני באמת יודע שזה חשוב... הייתה לנו נטייה טבעית להתמקד דווקא במשימות עתידיות ובדרך פיקששנו כמה משימות שפסחנו עליהן... בגלל הלחץ. אז השיטה פועלת..."

"כן... כן..." חייך ירון בשביעות רצון.

"הברז הזה לא עובד כבר כמה ימים" רטן מיכה בכעס ופתח את הברז הסמוך.

"ומה עשית עם הנתון הזה?" שאל ירון ופתח ברז בזרם חזק מדי. נתזי מים הרטיבו את חולצתו המעומלנת של מיכה.

"שִׁיט" פלט מיכה. עכשיו יישארו לי כתמים.

"סליחה... סליחה..." התנצל ירון, "אבל זה בסך הכול מים... אני דיווחתי לאחזקה" המשיך ירון באותה נשימה.

"על מה?"

"על הברז הדפוק" השיב ירון.

"נו, וזה עזר לך?" שאל בתוכחה. "הברז ממשיך לטפטף..."

"אני בטוח שזה יטופל... יש להם בטח סיבות רבות למה..." ניסה ירון לסנגר.

"תרוצים..." התפרץ מיכה לדבריו ומיהר להוסיף: "אז אין צורך להפגש, נכון? המשוב של המַשְׁקִיף הושלם... נכון?".

"בחלקו" החזיר ירון. "יש עוד איזו הערה או שתיים".

"אני יכול לנחש" צִחְקֵק דּוּדוּ. "אתה מתכוון למקרה של יורם?"

"גם" השיב ירון בטון סתמי והניד את ראשו בחיוב.

"טוב, אני את המסקנות הסקתי" רטן.

"מה, אתה לא רוצה לקבל מחמאות?" חייך ירון.

מיכה לא השיב ופנה בצעד מהיר לעבר משרדו. ירון מיהר בעקבותיו. מיכה עצר בסמוך לדלת ופנה לעברו: "מה, לא סיימנו?"

"אתה רוצה לקיים שיחה של הפקת לקחים בשירותים, במסדרון או במשרד?" שאל בחיוך.

"הכנס, הכנס" זירז או מיכה. "אבל תזכור שאני ממש ממש לחוּץ בזמן".

ירון התעלם מהערתו, סגר את הדלת מאחורי גבו והמשיך: "דבר ראשון, כל הכבוד לך שהבנת מייד את המצב שיורם נקלע אליו... כל הכבוד שהיית מספיק גמיש כדי לתקן את הטעות הראשונה שלך... במהירות...".

"אם כבר אתה מדבר" אמר מיכה ונעץ את מבטו בעיני ירון. "אם כבר אתה מחלק מחמאות אז מגיע כל הכבוד ליעל... כל הכבוד ליעל שהיא העזה לומר את מה שכולם חשבו ולא הגיבו".

"אתה יותר מצודק, אבל אנחנו מדברים על התגובות שלך..."

"נו, הגבת... תודה".

"השאלה היא איך תגיב בפעם הבאה? אתה מבין? כאשר מישהו יחרוג מהכללים שאתה תקבע... האם ללכת עם ראש בקיר ולהתחרט על תגובה לא נאותה או..."

"שמע, ירון... זה לא נושא לחמש דקות... בוא נדבר על זה יותר מאוחר..."

ירון לא השיב והחל להתקרב לעבר הדלת.

"ירון... ירון... אני מתכוון לזה ברצינות" המשיך. "תן לי לחשוב על זה... בסדר?"

"זו הייתה גם התשובה שלך ליורם, שביקש להבין איך אתה מתייחס אל עומס העבודה... אולי אתה דוחה את השאלות הקשות בצורה בלתי מודעת... כמובן".

"מה שאני לא סובל אצלך, זה הפסיכולוגיה בגרוש... מה אתה רוצה? סיכמנו שתכין רשימת טיפים לניהול זמן לקראת אחת מהשבועיות הבאות... לקראת סוף השבועית..." אמר בנשימה אחת והמשיך: "אם ישאר זמן..."

"יעל הציעה... אתה עדיין לא אישרת... ושנינו יודעים ששישים דקות לשבועית הוא זמן קצר מדי מכיוון שתמיד מתחילים באיחור של רבע שעה".

"אז מה אתה מציע?" שאל בכעס.

"דבר ראשון שלא תכעס עלי... גם אם אני פסיכולוג בגרוש... בסך הכול אני מנסה..."

"מנסה לעזור לי" המשיך את דבריו והבעת פניו התרככה. "אני יודע שאתה מנסה לעזור אבל במקום להאשים ולתקוף..."

"אני לא מאשים ולא תוקף ולא שופט... אני מנסה ללמצוא יחד איתך דרכים להתמודדות עם דילמות ניהוליות..."

"אז מה מה אתה מציע?" שאל לאחר שלגם מנה הגונה של אוויר.

"בקש משרה שעתיים לחדר הדיונים... שעתיים במקום שעה..."

"שעתיים? נפלת על הראש?"

"בצורה כזו תתגבר גם על ביזבוז הזמן בתחילת הדיון וגם תוכל להקצות זמן להרצאות קצרות של רבע שעה, בסיום של כל שבועית... נסה לעודד את אנשי הצוות לשתף את האחרים בנושאים שחשובים להם".

"זה רעיון מצויין" גיחך, אבל שנינו מכירים את הדינמיקה של החיים. הרי תחילת השבועית תמיד נידחית ברבע שעה, בגלל האילוצים שכופים עלינו החבר'ה מ - DDE98. הרי הם גולשים, תמיד, אל תוך הזמן שלנו... ומחר... מחר הדיון ידחה בחצי שעה. למה? כי אפשר... כי יש זמן ועכשיו יהיה תירוץ טוב לאחר... ודבר שני, אם לא נגביל בזמן את סבב הדיווחים השבועיים אז הדיון יתארך ויתארך... ושוב לא יהיה זמן להרצאת השיתוף שהצעת...".

"אז תקבע גבולות של זמן. חמש דקות סקירה כללית שלך... שישים דקות - דיווחי סטטוס ומעקב אחר ביצוע המשימות שנרשמו בסיכום הדיון האחרון ורבע שעה הרצאה משתפת של אחד מהחבר'ה. בסך הכול, כמה זה? שעה ועשרים דקות. נותרו לך ארבעים דקות שלא תנצל. ירדן מ-TDF-38 לא תלחיץ אותך דווקא בסוף..."

"זֶ' ה... רעיון" חיקה מיכה את הגשש החיוור.

​

 

 

המשך בפרק 7 - שם המשחק... יעילות