"אם כך, אני מבינה" אמרה ג'ין. "האתגר הוא שהמשחק בין חשוב ודחוף יתקיים בתוך מסגרת מוגדרת וסופית של זמן... נניח בתוך שמונה שעות עבודה..."

"שתים עשרה שעות" תיקן יורם.

"תודה" חייכה לעברו. "התיקון שֶׁלְךָ במקום... למעשה, האתגר הנכון יותר הוא להספיק לעשות את הדברים החשובים והדחופים במסגרת זמן קבועה... כזו שאי אפשר לשנות... בלי שעות נוספות ובלי בקשת הארכה... כי הכול סגור, תָּחוּם, סופי... המגבלה היא תמיד 24 שעות..."

"במילים אחרות" הסביר דּוּדוּ, "האתגר הוא להשתמש במסגרת נתונה של משאב הזמן וזה אומר שאנחנו לא מדברים על ניהול של משאבי זמן אלא על ניהול של סדרי עדיפויות... בָּרוּר?" אמר והגניב מבט לעבר מיכה. "כי, בעצם, אי אפשר להספיק את הכול..."

"כן... זאת אומרת... אה... לא ממש מדוייק" מיהרה יעל להשיב. "הרי אם אתה מדבר על מסגרת זמן של 24 שעות אז אתה לא מתייחס לסתם ניהול סדרי עדיפויות, אלא על משהו  ה ר ב ה  יותר רחב... בואו לדבר על ניהול העולם הפנימי שלנו... על מה שאנחנו רוצים להשיג... בחיים... בואו לדבר על המימוש העצמי שלנו..."

"את מתכוונת לזמן שינה? לזמן איכות עם המשפחה? זאת אומרת לדברים החשובים בחיים?"

"די, די, די... גלשנו..." עצר דּוּדוּ את הדיון. "רק תזכרו שאנחנו עובדים בתע'צ ולא באיזה סדנה רוחנית... אז בואו נשים לרגע בצד את הפנטזיות האישיות שלנו, את המימוש העצמי שלנו... בואו לדבר על המטרות של 'אלון ירוק'... בלבד".

"אני מקבלת את זה, שאולי צריך לעשות הפרדה בין החיים האישיים לעבודה..."  התעקשה יעל, "למרות שבעצם... במחשבה שנייה... ושלישית... אם מימוש המטרות של 'אלון ירוק' אינו חלק מהמימוש העצמי שלי..." "אז... אז חָבְלָ'ז על הזמן... הרי המטרות האישיות שלי נותנות לי את האנרגיה שלי לעשות דברים... אתה מבין? המטרות שלי מספקות לי את הבסיס למוטיבציה שלי לעשות למען 'אלון ירוק'... ולכן זה לא ממש נכון להפריד בין הפנטזיות הפרטיות שלי לבין...".

"ברור! ברור" חייך דּוּדוּ בסלחנות.

"בודאי... הרי כל העובדים שאכפת להם מרגישים ככה..." השלים מיכה.

"במילים אחרות..." ביטאה יעל את עמדתה בקול מהורהר. "במילים אחרות, כשאנחנו מדברים על דברים חשובים אז אנחנו מדברים על מימוש של דברים בטווח הרחוק... על משהו שלא משיגים דווקא עכשיו..."

"ולכן" המשיך ירון בעודו צולל אל תוך עיניה. "ולכן, הסכנה היא שדווקא הדברים החשובים באמת, יידחו על ידי הביצוע של הדברים הדחופים...".

"מה פתאום?" התנערה יעל. "הרי, באופן טבעי, הדברים הראשונים שנעשה יהיו הדברים הדחופים שהם גם חשובים..."

"בערך" תיקן ירון. "הנטייה הטבעית שלנו היא דווקא לממש את הדברים הדחופים... את המטלות שמיועדות לטווח המיידי... כי מה המשמעות של משימה דחופה?"

"לעשות את מה שהבוס דורש באותו רגע" צחק יורם ושלח מבט לעבר אריק.

"נכון מאוד..." המשיך ירון. "אבל אם נתבונן על זה מהכוון של הדברים החשובים... אז אלה הן המשימות שאין להן ערך מוחשי דווקא  ע כ ש י ו... דברים כאלה שבוערים בעצמותינו כדי לעשות אותן עכשיו... לכן גם קל יותר לדחות אותם... כי הבוס לוחץ לבצע את הדברים הדחופים... ועכשיו..."

"טוב", מלמל אריק כאילו בהשלמה, "אז כשלוּחוֹת הזמנים שלנו כל כך צפופים ומספר המשימות החשובות והדחופות רק הולך וגדל כל הזמן, אז באמת אין ברירה אלא לקבוע סדרי עדיפויות... להחליט לבצע רק חלק מהמשימות ולחזור הביתה אחרי 12 שעות עבודה כדי להשלים את המשימות החשובות באמת... הכי חשובות... את ההתחייבויות המשפחתיות... כלפי  ה א י ש ה  והקטנטנים".

"צריך פשוט לשאול את השאלות הנכונות" אמרה יעל. "צריך לשאול האם חייבים לעשות כל משימה... היום? ואם לא נעשה הכול אז זה יוביל אותנו באמת אל סוף העולם? ומה המשמעות לטווח הארוך של המשימה שאני רוצה לדחות מחוסר ברירה?"

"לא רק עכשיו" המשיך ירון, "אלא גם על העתיד... ואם ההשפעה של המשימה הזו קטנה על העתיד, האם אפשר לדחות אותה בצורה אלגנטית... או פשוט למחוק אותה מהרשימה..."

"במילים אחרות, אתה מציע לעשות אֶלִימִיָנְצָיה למשימות שאהוד אעביר אלי דרך מיכה?" שאל אריק בציניות?"

"ואני מנחש" צחק דּוּדוּ, "שירון עומד לגלות לנו עכשיו שיטה מהפכנית... איך להפוך את הדברים שאהוד דרש מאתנו... או הלקוח... דברים שניראים בעינינו פחות חשובים ופחות דחופים... הנה, הנה הוא מתכוון להסביר לנו איך להפוך את הדברים האלה לאוטומטיים כך שהם יתבצעו במקביל לדברים החשובים שלנו ואז תיפתר בעיית התעדוף..."

"יש דברים שיכולים להיעשות במקביל" השיב ירון לציניות שהושלכה לעברו מגרונו של דּוּדוּ וחש בהלמוּת ליבו. "לכן קיים צוות... לכן צריך ללמוד להאציל סמכויות... לכן גם צריך לדעת איך להעביר משימות לאנשים שגם יודעים לעשות אותם וגם אוהבים לעשות אותם... ולכן אין ברירה אלא ללמוד להבחין בין עיקר לטפל...".

"אז מה? זאת השיטה?" קפץ יורם. "למי, למשל, אני יכול להאציל סמכויות? אני האחרון בשרשרת הפיקוד... ולכן, לפי השיטה הזאת, רק אני לא אספיק לעשות את העבודה שמטילים עלי...".

"אריק יסנן את המשימות במקומך" הציע מיכה בסבר פנים רציני. "זו האחריות שלו בתור הבוס שלך... האחריות שלו היא לוודא שאתה מסוגל להשלים את העבודה שלך במועד... אבל האחריות שלך היא להודיע לאריק בזמן, מתי לא תוכל לעמוד בלוח הזמנים... האחריות שלך היא להודיע מתי יש בעיה שעלולה לעכב את הביצוע שלך... עוד לפני שהעיכוב יתגלה...".

"והאחריות הנוספת שלך" המשיך אריק ושלח אצבע לעברו, "האחריות שלך היא לא להמציא משימות שמעניינות אותךָ פתאום... וגם... גם לחשוב פעמיים אם אתה מסוגל לעזור לטל או לקובי... או לְיֶבְגֵנִי... כי טוּב הלב שלך עלול לפגוע בנו... בלו'ז של הפרויקט שלנו..."

יורם הנהן בראשו באיטיות ומיכה המשיך: "התופעה הזו מאוד מעניינת" אמר. "התופעה הזו כל כך דומה להִתְנָפְּחוּת של משיכת יתר בבנק - החוב תמיד רק הולך וגדל עם הזמן..."

"לא הבנתי את הקשר" מלמלה מירי וקימרה את גבות עיניה.

"אה..." פלט מיכה. "זה פשוט... קיימת תופעת טבע מאוד מעניינת בנושא ניהול התקציב המשפחתי..."

"הנה בא החוק החמישי של ניוטון" לחש דּוּדּו לעבר יעל.

"בדיוק כמו ניהול משאב הכסף..." תיקן מיכה. "התופעה הזו כמעט זהה לניהול משאב הזמן... מצחיק אבל מעניין..." הסביר. "כשיש לָךְ ולגיורא אוֹבֶר-דְרָפְט בבנק, ואתם לא מצליחים לסגור את החוב שרק הולך וטופח... כי... ואני לא מדבר דווקא עליכם, מירי... זו בסך הכול דוגמא... זו תופעה כללית, כן?"

מירי הנהנה בראשה והוא המשיך: "הדינמיקה הטבעית היא שכאשר החוב טופח אז מחיר החוב מתחיל להעיק... זאת אומרת תשלומי הריבית על החוב מתחילים לגדול ולהפחיד... נשמע מוכר לכם?"

הם הביטו בו בהשתהות מבלי לומר דבר.

"אז הפתרון הטבעי שכולם מוצאים, כדי להפחית את תשלומי הריבית... והשאלות המביכות של הבנקאי שלכם... זה לקחת הלוואה... עוד הלוואה... אבל... אבל למרבה הצער, צריך גם להחזיר את ההלוואה הזו... ואז... ואז יש הוצאה נוספת למשפחה - החזר ההלוואה החדשה... אבל ההכנסה החודשית לא משתנה! נכון? ולכן, החלק שנותר להוצאות השוטפות שלכם הופך להיות קטן יותר... ואם אתם ממשיכים להוציא את אותם סכומים כמו בחודשים הקודמים..."

"אז ההפרש בין ההכנסות להוצאות נהייה גבוה עוד יותר" חייך יורם בהבנה.

"נכון מאוד... ומה אז?"

"אז מתפתח שוב חוֹב..." מלמלה מירי.

"רק שהפעם החוב לבנק טופח הרבה יותר מהר..."

"באנו לשיעוּר כלכלה או כדי לקבל טיפים בניהול זמן" רטן דּוּדוּ.

"אבל זה בדיוק מה שקורה במקרה של זמן" הסביר אריק.  "אתה מבין, יורם? אני נותן לך שני שטרות של משאב זמן ואתה... אתה לוקח שטר אחד ומעביר לְיֶבְגֵנִי... איך? אתה עוזר לְיֶבְגֵנִי בפתרון איזו בעיה שהוא נתקל בה בשטר הזמן שאני נתתי לך... במקום להשתמש בו כדי לממש את המשימות של הפרויקט שלנו... ואז משאב הזמן להשלמת המשימות שלך  קָ טֵ ן... עכשיו נותר לך רק שטר אחד של זמן... אז אין לך ברירה אלא להִשָׁאֶר שעות נוספות כדי להשלים את המשימות שלך בפרויקט... ולכן אתה מגיע הביתה כשעֲדֶן המתוקי כבר ישן... ושוב לא הספקת לספר לו על קוֹפִיקוֹ לפני השינה... ומה שנותר לך זה רק לְקָטֶר שאתה עייף ושאין לך מספיק זמן... כי הרי אתה לא יכול להעביר את המשימות שלך לאחרים... כמו דּוּדוּ, למשל... כי רק אתה יודע לעשות אותן..."

"ככל שהזמן חולף" ניסתה ג'ין את כוחה. "אז מצטברות מטלות פתוחות שבאמת רק אתה יכול לעשות... ואז, במשך הזמן, אתה הופך להיות צוואר בקבוק של הפרויקט..."

"אם נבין את התופעה הזו" המשיך ירון, "אז נוכל גם להתמודד מולה... להתייעל... לא לבזבז זמן..."

"כן, אני מבין" המשיך יורם למלמל כאילו לעצמו. "לא לבזבז זמן על עזרה לזולת... לא להעביר בחינם שטרות של משאבי זמן לאחרים... ש... שאולי זקוקים להם... בטח שאני מבין... אבל אתם לא חושבים שזו, בעצם, בריחה מאחריות?"

"להיפך" ניסה אריק להסביר. "למעשה, זו נטילת אחריות על הדברים החשובים באמת... על פי האינטרסים המשותפים שלנו... בפרויקט..."

"בדרך הזו אתה נוטל אחריות גם על מימוש מערכת הערכים שאתה מאמין בה" המשיכה ג'ין.

יורם שתק ואריק המשיך: "ואם אתה משתמש בפזרנות כזאת את השטרות של משאבי הזמן שקיבלת... אז ברור שלא תצליח לעמוד בלו'ז... ואבני הדרך נידחות... הבנת את זה בָּרוּך?"

"והלקוח רותח מזעם..." המשיך דּוּדוּ.

"ותע'צ נאלצת לשלם קנסות בגלל הדחייה הזו..." השלים מיכה את התמונה. "וזה כדור שלג... וגם פרויקטים אחרים נדחים... וגם לזה יש מחיר... והבועה רק מתנפחת ומתנפחת... כמו במקרה של האוֹבֶר-דְרָפְט בבנק..."

"מצויין" מלמל יורם וכבש את ראשו בין שתי כפות ידיו. "עכשיו יש כבר אשם והמעגל נסגר... בעצם גם יֶבְגֵנִי אשם... למה לא? העיקר שלא אתם אשמים..."

ירון הביט בשלושת הבוסים של יורם, שמנסים לכלות בו את  תסכולם, מעודדים האחד את השני ורומסים בלא הבחנה ובחוסר רגישות את האחד והיחיד אשר מבצע, בפועל, את העבודה. "אז בואו נמשיך" ניסה להיחלץ מהמצב המביך שאליו נקלעו.

"מה להמשיך?" קפץ דּוּדוּ, "צריך לתקן את הטבלה שציירת... אין דבר כזה 'לא דחוף' "צריך לכתוב 'פחות דחוף' ".

"למה?" שאל ירון. "מה הסיפור?"

"כי אין דבר כזה לא דחוף" השיב. "תגיד דחוף ברמה 1 בסולם 10 וזה עדיין דחוף, אם כי ברמה מאוד נמוכה... אבל אל תגיד 'לא דחוף' "

ירון התבונן בלוח, שלח מבט נוסף בדּוּדוּ, התקרב לעבר הלוח כשהוא ממלמל בינו לבין עצמו: "אין בעיות" ותיקן את כותרות הטבלה.