ירון נאנח בהקלה כשמקור הרעש פסק וחש בריקנות איומה הנשאבת לתוכו. מאז חזר לביתו לא עשה דבר. נכנס הישר למיטה עם בגדיו, מבלי לחלוץ אפילו את נעליו. היאוש סחף אותו לאדישות, לאחר שעיכל את העובדה שפרי עבודתו, תוצר מחשבתו המעוותת, עומד לחסל אותו עצמו. במצב זה שכב, כשצלצול טלפון מטריד, מידי פעם, את מחשבותיו. לא נותרה בו אפילו האנרגיה הדרושה לנתק את כבל הטלפון מהשקע.

נקישות קלות בדלת הקפיצו אותו מהמיטה. הוא זיהה לבטח מי עומדת מאחורי הדלת. הציץ במראה שבחדר השינה ונרתע ממראהו. "כך לא אוכל להקביל את פניה" הרהר והביט שוב בדמות שהשתקפה במראה. שערו הפרוע ובגדיו הקמוטים שיוו לו מראה דוחה באמת... "מה היא עושה פה, לכל הרוחות, הרי קבענו שאני אאסוף אותה..." חשב בחלחלה והציץ בשעונו. "בסך הכל שבע בערב..."

בעקשנות תכפו הנקישות על הדלת. בהדרגה הפכו לדפיקות חזקות יותר ויותר. "רק רגע" הרים את קולו, צלע במהירות אל חדר האמבטיה, פשט את בגדיו, הרטיב את שער ראשו והקיז לפיו מנה גדושה מדי של תרסיס למניעת ריחות. עיווה את פניו וירק אל הכיור בתחושת גועל. הדפיקות תכפו על הדלת. "אני כבר פותח" צעק, עטה על גופו חלוק רחצה שנקרה בדרכו ובלב פועם התקרב אל הדלת. "מי שם?" שאל אך לא המתין לתשובה. פתח את הדלת לכדי חריץ דק והביט. מולו עמדה יעל, זוהרת. לבושה היתה בשמלה לבנה חגיגית. חיוך רחב כיסה את פניה.

ירון הביט מוקסם ביעל. הניצוץ שבעיניו הסגיר את תחושותיו.

"לא תתן לי להכנס?" שאלה. "אני עומדת להתייבש כאן, בחוץ".

ירון פתח את הדלת והסתתר מאחוריה. "הייתי במקלחת" שיקר.

"איפוא היית כל היום?" שאלה.

ירון משך בכתפיו והחל לצעוד בהילוך מתנדנד לעבר חדר האמבטיה.

"ניסיתי לתפוס אותך בטלפון, אבל לא היתה תשובה" המשיכה.

"הרגישי כמו בבית" ביקש. "אני כבר יוצא" אמר וסגר את דלת חדר האמבטיה מאחוריו.

יעל נאנחה, פשטה את הז'קט מעל כתפיה ותלתה אותו על קולב. בצעד מאושש התקרבה אל מערכת הסטראו המשוכללת ובחרה להשמיע את "נישואי פיגארו" של מוצרט. צלילי הפתיחה הרעידו את קירות הבית. לפתע, כרוח סערה, נפתחה דלת חדר האמבטיה. ירון עמד בפתח כשתחתונים מכסים את פלג גופו התחתון ופניו זועפים. קצף סבון הגילוח כיסה מחצית מפניו והוא שאג "די... לא רוצה לשמוע את זה". יעל נחרדה ולחצה על לחצן OFF שבקופסת השלט רחוק שבידה. צלילי היצירה נקטעו באחת. היא הסבה את ראשה לעברו ועיניה הביעו תדהמה. "מה... מה קרה?" גמגמה והביטה בגופו הכחוש. הצלקות הורודות ברגלו בלטו לעיניה. הוא עמד נבוך לרגע וסגר בטריקה את הדלת מאחוריו. מקץ רגע נוסף נפתחה הדלת שוב, וראשו של ירון השתרבב החוצה. "אני שונא את מוצרט" אמר וטרק את הדלת.

"הבחור מאבד את שפיות דעתו" הרהרה באימה. "מה קרה לו? הוא שונא את אהבת חייו..."

"התחלתי לגלות רתיעה ממוצרט כבר במחלקה לטיפול נמרץ" ניסה ירון להסביר. "אני מתנצל על ההתנהגות הגסה אבל לאחרונה פיתחתי אלרגיה לאיש".

"הי" חייכה יעל והתקרבה אליו בחשש מה. "תפסיק להגזים. לא מזמן הערצת אותו, התלהבת מיצירותיו של הגאון, שאפילו מאתיים שנה לאחר מותו לא הצליחו לשבור את הישגיו בספר השיאים".

"אה, זה היה סתם קוריוז" נאנח ירון, "אבל את צודקת שמוצרט הלהיב, בזמנו, את דמיוני. אני בפרוש קינאתי בהצלחה שלו. היום אני מתעב את דרך חייו. הוא היה אדם מסכן וחסר רגש".

"ואני חשבתי שמוצרט היה יוצר מלא רגש" התפלאה.

"כך באמת מקובל להתייחס אליו" נאנח ירון בכבידות והביט לעברה. נוכחותה הבלתי צפויה קסמה לו והוא המשיך: "בית החולים שינה כמה דברים בדפוסי המחשבה שלי".

"אני מקווה שהשינויים לא חריפים מדי" השיבה באירוניה, "כי אפשר להבחין בשינויים, גם בדפוסי ההתנהגות שלך. בזמן האחרון אתה מרבה לכעוס על לא דבר וממהר להתחרט. אתה מרבה להרים את הקול וזה לא כל כך אופייני לך... ו... ופחות נעים לשהות במחיצתך בהתקפי זעם כאלה, במיוחד כשהם כל כך בלתי צפויים".

"גם לא אופייני לך לעשות דברים מבלי להתחשב בי" זרק לעברה.

יעל לא השיבה והוא המשיך: "כששכבתי במחלקה לטיפול נמרץ שאלת אותי אם אני מעוניין לשמוע מוסיקה? אם אני רוצה אוזניות שמורכבות בצורה לא נוחה על האוזניים? רציתי לישון, לכל הרוחות, ואת שמת לי זוג אוזניות והשמעת שוב ושוב ושוב את אותה יצירה עד שהיא יצאה לי מהאף. למה כל כך חזק? רציתי לצעוק, תורידי את הVolume-, אבל לא שלטתי אז בקולי".

"אתה... אני חשבתי שאתה מחוסר הכרה ו... והרופאים אמרו שזה יכול לעודד אותך לחזור להכרה. אתה שמעת אותי?".

"ודאי" אמר ירון כמעט בכעס. "ודאי שמעתי אותך, וגם את האחרים, כשלא ישנתי כמובן. שמעתי אפילו את ד'ר אנגל שדיבר על תורם פוטנציאלי ללב. גם אותו שמעתי ואפילו מצויין! הוא סיפר לד'ר מירון על חולה שלו שזקוק באופן דחוף להשתלת לב. אני הייתי משוכנע במאה אחוז שאני התורם הפוטנציאלי כי זמן קצר לפני התאונה חתמתי ל'אדי' התנדבתי לתרום את אברי כדי להציל אחרים, את מבינה? כמעט צרחתי מרוב פחד אבל לא יכול הייתי להוציא הגה מהפה. זו היתה הרגשה נוראית, ההרגשה האיומה ביותר שאחזה בי מעולם".

יעל הביטה בו בעינייה הגדולות ומלמלה "אבל אתה יודע שתורם יכול להיות רק אדם שלא מבחינים אצלו בפעילות מוחית".

"ומה את חושבת? שניתחתי בדיוק אילו אותות מצליחים לקלוט מהמוח שלי? ידעתי שמחפשים לב בריא! ליד גוף של חולה שאינו מגיב. ליד חולה שאינו מצליח לבטא את עצמו".

"סיפרת את זה לד'ר מירון?" הסתקרנה.

"לאיזה צורך?" תמה.

"כדי שהם יפיקו לקחים, שלא ידברו בצורה כזו חופשית ליד מיטות החולים".

"מה את יודעת!" כעס. "החולים הם אויר מבחינתם. במיטות שוכבות מומיות והם פשוט מדברים מעליהם. הם מתעלמים בצורה מוחלטת מהגוויה ששוכבת שם".

"אבל אם תדבר... אם תספר מה עבר עליך... אז אולי זה ישפיע באיזה שהוא אופן?" ניסתה יעל. "אולי זה יעזור לחולים אחרים..."

"אחרים, לעשות לאחרים" קפץ ירון. "לעשות דברים כדי שאחרים ירוויחו, כדי שאחרים יהנו. להשקיע כדי לרצות את האחרים... כך באמת צריך לחיות?" שאל. "בזמן האחרון התעוררו בי ספקות..."

יעל הנידה את ראשה והוא המשיך. "כך תמיד חייתי את חיי וזו גם הסיבה שאני סולד ממוצרט. היצירות שלו מעוררות בי אסוציאציות לא נעימות על החיים. דרך חייו עוררה בי מחשבות על מהות החיים, על האופן שבו צריך לממש דברים. הרי ההיסטוריה של מוצרט רצופה במרדפים אחר הכבוד, אחר ההצלחה. המוטיבציה שלו היתה תאוות היצירה ומסעות אין סופיים סביב העולם רק כדי להוכיח עד כמה הוא טוב מאחרים. היצירות אמנם מקסימות, קלאסיות, ועוד מיליונים ימשיכו להנות מהן, אבל רק לא מוצרט עצמו... הוא עצמו חי חיי כאב וסבל, מממש את האמביציות של אביו. נסחף אחר זוהר ההצלחה, כביכול, אבל בהיבט האישי הוא היה כשלון מוחץ והיה נתון במרוץ תמידי אחר ההצלחה. מרוץ שנקטע בגיל 35".

יעל לא הגיבה וירון המשיך. "את יודעת, למשל, שברוב להיטותו להוכיח את כשרונותיו ואולי אף כדי לרצות את אביו, הוא גנב יצירות?"

יעל חייכה והניחה כף יד חמה על כתפו. "תפסיק, תפסיק" מלמלה. "אתה גולש להשמצות".

"לא!" הזדעק ירון, כאילו היה מדובר בו עצמו. "את ארבע הקונצ'רטי הראשונים שלו לפסנתר, מס' 41, 40, 39 ,37 ברשימת קכל הוא לא כתב בעצמו, אלא עיבד, בתנאי לחץ, כי מיהר להציג את כשרונותיו. מוצרט היה אז בגיל 11! הוא כל כך נחפז לסיים, שבמקום לכתוב הוא פשוט לקח פרקי סונאטות של מלחינים גרמניים, ומבלי לשנות את קטעי המקלדת המקוריים הוסיף להם ליווי קל וקטעים תזמורתיים עם כמה תוספות סימפוניות".

"נו, טוב" מלמלה יעל בספקנות. "אם אתה אומר".

"אם אני אומר?" כעס שוב ירון. "זה הרי כתוב בספרי הביוגרפיה שלו..."

"ואת בטהובן אפשר לשמוע?" שאלה בבדיחות. "או עברת לתחום אחר? מוסיקת פופ, למשל?"

"מה שרציתי באמת להגיד" המשיך ירון בהתלהבות, "זה שאם אנשים היו עובדים לאו דווקא כדי לרצות אחרים, אלא כדי לעשות את הדברים היטב, מתוך אמונה במטרות שהגדירו לעצמם, תע'צ לא היתה מגיעה למצב שהיא הגיעה אליו".

"לזה בדיוק התכוונתי" השיבה יעל בעוקצנות. "אתה קופץ מנושא לנושא ו..."

"את לא רואה שזה בדיוק אותו נושא?" התפלא ירון.

"לי ברור שהשתנית" השיבה ברוך וליטפה באצבע רועדת את פניו. "תשאיר לי איזה נתח קטן מהתכונות הקודמות שלך" ביקשה ואימצה אותו בכוח אל גופה.

"אני מקווה" הרהר ירון בחשש, "אם רק מר וירוס יותיר לי לעשות דברים למעני ולמען אהבתי" ובקול חולמני משהו, הוסיף: "בא לי להתחיל לעבוד. זה יעזור לי לחזור לעצמי".

"אתה צודק" קפצה יעל, "תוכל לחשוב על דברים פרודוקטיביים ולהשתחרר מרעיונות מוזרים... מתי אתה חושב להתחיל?"

"בתחילת השבוע" חייך. "אהוד ביקש ממני להכין תוכנית עבודה".