Liberation

M. C. Escher

1955 Lithograph

אז ככה זה התחיל

פרק 1 - החטיפה

עריכה: יריב הררי - 2038

בהתחלה קיבלנו הודעה מוזרה מהג'ינג'י:  "הצילו חטיפה" הוא כתב.

"עוד בדיחה" חשבתי. בדיעבד הסתבר שלא רק אני חשבתי כך. לקח לנו זמן כדי להגיב... יותר מדי זמן... לכולנו... ציוץ השָׁחְרוּר הדהד ברשת החברתית של צוות המילואים שלנו בשעה ממש לא נוחה. אף אחד מהחבר'ה לא הגיב בהתחלה. אנחנו נפגשים לפחות פעם בשנה - בעיקר לאימונים והצליל האופייני של Friends - אפליקציה שהחליפה את WhatsApp. הציוץ הגיע בדיוק כששלחנו את הילדים לקייטנות הקיץ, לחוגים ולפני החיבוק והנשיקה המהירה ליעל, שלא נריח את ריחה במהלך השבוע הקרוב. שבוע ארוך, חם ולח מצפה לנו בנגב... במילואים.

כמעט שעה עברה עד שיואב זרק שאלה לרשת: "ג'ינג'י, מה קורה???". דממת אלחוט הרעידה את מערכת החושים הרדומה שלנו.

עוד רבע שעה עברה עד שהתפרצה אל הנייד שלי כותרת חדשותית מ"העיתון היחיד של ישראל" בזו הלשון: 

רעולי פנים השתלטו, לפני כשעה, על רכב אזרחי וחטפו ארבעה חיילי מילואים שהיו בדרכם לבסיסם. החלק/י כדי להציג

חשתי בקור המציף את פני וליבי החל לפעום בפראות. "לפני שעה?" מלמלתי לעצמי. החלקתי את אצבעי על המסך הזעיר והמשכתי לקרוא.

הרי החדשות ועיקרן תחילה... זה מה שזכור לי מאותו יום שחור כאשר האזנתי לראשונה לחדשות רשת ב' והתחלתי להטמיע את משמעותן: "ארבעה חיילי מילואים נחטפו הבוקר בדרכם אל בסיס האימונים שלהם בנגב, סמוך לירוחם...". את כל האירועים שקדמו למהדורת החדשות הזו לא הצלחתי לשחזר. נראה כאילו הפרידה מיעל והילדים נמחקו כליל מזיכרוני. בכלל שכחתי שפוטרתי ממקום עבודתי לאחר הפסקת הפרויקט שלי... הבייבי שלי... שכחתי שנקראתי לראיון עבודה שאמור היה להתקיים יומיים לאחר השחרור מהמילואים... שכחתי... פשוט שכחתי... הייתי עסוק במשהו אחר שמחק את כל השאר ממחשבותיי. אנחנו, חבריהם למחלקה, לקחנו חלק בחיפושים... התחושה המתסכלת שליוותה אותנו כל העת הייתה שכאילו בלעה אותם האדמה. אפילו סלימן, הגשש הבדואי שהצטרף לחיפושים, לא הצליח לאתר את עקבות הרכב שנמלט מזירת האירוע, אם אמנם הם נעזרו ברכב.

צמיד חכם.png

PID = Personal IDentification

צ'יפ, רכיב אלקטרוני המושתל בשורש כף היד ומשדר פרטי זיהוי ונתונים רפואיים בסיסיים כתגובה לקוד המשודר על ידי מוניטור רפואי. PID נכנס לשימוש בעולם המערבי כבר במהלך מלחמת 200 הימים (מלחמת ארה"ב ברוסיה), כתגובה לכשלי זיהוי הפצועים. הרכיב הושתל רק ב-47% מהאוכלוסייה בישראל.

MyPCom

קיצור המושג המוכר מזה שנים של My Personal Computer - שידרוג משוכלל של ה-iPad המיושן אשר מהווה, למעשה, אמצעי תקשורת רב עוצמה עם בסיס מידע אישי השמור בענן (שרת המספק שירותי אחסון).

חמישה ימים מתישים של חיפושים בסביבה הקרובה והרחוקה יותר לא העלו כל רמז ויהיה הקל שבקלים שעשוי להוסיף פרטים על ההתרחשות המוזרה בבוקר יום ראשון בדרך לשירות המילואים.

הג'ינג'י חזר להכרה בערבו של היום החמישי. הוא הסיט מעט את ראשו והשמיע גניחה רפה. מירי נזעקה לעברו והחלה לייבב בעודה מכסה את פיה בכף ידה הרועדת. בצעדים מהססים התקרבה לעבר מיטתו, גחנה לעברו ולחשה: "בֵּייבִּי... בֵּייבִּי, אתה שומע אותי?". נדמה היה כאילו קצב הציפצופים שהשמיע המוניטור גבר לרגע. אצבעו טופפה קלות על השמיכה והיא המשיכה: "איך אתה מרגיש בֵּייבִּי? אני כל כך... כל כך..." ניסתה להמשיך אך הדמעות חנקו את גרונה. בעדינות ליטפה את גב ידו, נזהרת שלא להכאיב, חלילה, שלא לגעת בהתקן העירוי הנעוץ בידו.

אסתר, האחות התורנית נכנסה לחדר. המתיחות והעייפות ניכרו היטב על פניה. "הכל בסדר?" שאלה בחיוך מאולץ.

"הוא מתעורר" לחשה מירי ועיניה האדומות הביעו את תחושותיה.

"אני יודעת... אני יודעת..." אמרה. "המוניטור עדכן אותי" המשיכה בחיוך והצביעה על המתקן הצמוד לזרועה. "הוא בהכרה יותר מחמש דקות... אבל  עדיין הסימנים מעידים על טישטוש...".

אסתר התקרבה אל המיטה, לחצה קלות על שקית העירוי השקופה התלויה מעל לראשו והוסיפה בקול רך: "הניחי לו להתעורר בקצב שלו".

מירי המשיכה להתבונן בפניו מבלי להשיב.

אסתר יצאה מהחדר. קולה נשמע היטב במסדרון: "הלו... מדברת אס... כן... כן... מטיפול נִמְרָ... נכון...  בדיוק... הוא מתעורר... בסדר... בסדר גמור...".

הג'ינג'י פקח את עיניו הנפוחות והמשומנות לכדי שני חריצים צרים ומיהר לעצום אותן.

צלילי המוניטור המונוטוניים קידמו את אבנר שנכנס לחדר בלבוש אזרחי. הבחור הצעיר והנבוך משהו, הציג את עצמו בפני מירי ביום האישפוז השני, כקצין מצ"ח. "קצין חוקר במשטרה הצבאית?" הרהרתי ביני לביני כאשר התבוננתי לראשונה בפני הנער המחייכות שלו. "משהו לא נראה לי... משום מה, הוא דומה יותר לחוקר בשב'כ ולא לקצין במשטרה הצבאית... ועוד כשמדובר במקרה מורכב שכזה?". הוא אמר שיחזור למחלקה שוב כדי לשאול את יצחק כמה שאלות כאשר הנסיבות יאפשרו זאת.

"יצחק?" גיחכתי לעצמי. "אפילו אישתו מירי לא משתמשת בשם הזה. הַג'ינג'י - רק כך מכירים אותו..." את מספר הטלפון שלו השאיר בידי האחיות. ואמנם, פרצופו הסקרן של החוקר הצעיר הופיע בפתח הדלת זמן קצר לאחר שהג'ינג'י גילה סימני הכרה.

הוא התקרב למיטה בצעד מהוסס, מעביר את מבטו מפניו הנפוחים של הג'ינג'י, המעוטרים בצינורות שקופים ובתחבושת לבנה שהסתירה את מצחו, אל בליל המסכים והכבלים שמעל המיטה.

"הוא אמר משהו?" התעניין.

מירי כבשה יבבה קצרה, מחטה דמעה טורדנית שגלשה לאורך לחייה בעזרת כתפה הימנית ולא הסיטה את מבטה מהג'ינג'י.

הג'ינג'י מצמץ בעיניו וחייך לעבר מירי. "היי" מלמל. "מה השעה?"

היא הניעה את כף ידה בתנועה מעגלית קצרה ונראה היה כי צמיד הזהב בעל המראה היוקרתי שענדה, מאכזב. דבר לא קרה. שוב טילטלה את ידה בכעס  ומלמלה "למה זה לא פועל?"

"ארבע" השיב אבנר בהיסוס במקומה. "ארבע וחמישה".

הג'ינג'י היטה את ראשו באטיות לעבר אבנר, התבונן בו לרגע והחזיר את מבטו למירי. היא המשיכה להתבונן בתמונה הקטנה שהוקרנה סוף סוף על זרועה, גררה אצבע על התמונה שהוצגה ומלמלה במבוכה: "מה... רציתי?"

"יום חמישי" המשיך אבנר. "היום יום חמישי... ישנת הרבה".

"יום חמישי? מה... כמה זמן ישנתי??? איפוא אני???" נזעק לפתע וניסה להיעזר במרפקי ידיו כדי להתרומם.  אנקת כאב נפלטה מפיו וראשו צנח בכבידות על הכרית.

"תרגע" לחשה מירי בקול מתוח ואחזה בכוח בכף ידו.

"מה קרה לחבר'ה?" נסער. "איפוא ג'ק... וגרי... ו... איפוא כולם? מה קרה???".

"אני לא ממש מבין" אמר אבנר וקירב מעט את פניו לעבר הג'ינג'י. "בוא נחזור על זה פעם נוספת... תאר לי..."

"מספיק... מספיק" התפרצה מירי. "די! כמה כבר אפשר??? הוא אמר את הכול...".

"תן לו לנוח" הצטרפה אסתר שבדיוק נכנסה אל החדר עם עגלת התרופות הממוחשבת שלה. "למה זה לא פועל?" שאלה.

מה קרה?" הזדעקה מירי.

"שום דבר... שום דבר..." הרגיעה אסתר וסומק החל להתפשט על לחייה, מדגיש את החלוק הלבן שעטף את גופה הדקיק בקפידה הראוייה לאחות בית החולים. "הקשר עם ה- PIT משתבש, מדי פעם" הסבירה.

מירי הנהנה בראשה במבוכה. ניכר היה שלא הבינה במה מדובר.

"התכוונת לזה?" שאלה את אסתר והצביעה על צלקת בהירה בגודל של נקודה זעירה, כמעט בלתי נראית בשורש כף ידה.

אסתר הנידה את ראשה בחיוב ולחצה פעמים אחדות, בחוסר סבלנות, על מסך ה - MyPCom הצמוד לעגלת התרופות.

"זה... זה כינוי לָצִ'יפּ... לָשבב האלקטרוני שמזריקים לכל תינוק בלידתו" ניסתה ג'ינה להפגין את בקיאותה.

"נו?" המשיכה מירי. "אז מה הבעיה?"

"התקשורת עם הצִ'יפּ לא תמיד עובדת" הסבירה, "ולכן המגירה לא נפתחת ואסתר לא יכולה לתת לו את התרופות שלו".

אסתר המשיכה להחליק את אצבעה על המסך. לפתע, נשמעה נקישה קלה ואחת ממגירות העגלה נפתחה.

"או, יוֹפִי..." מלמלה בהקלה. "העגלה זיהתה סוף כל סוף את יצחק... אוּף".

"האמצעים הפרימיטיביים של פעם תמיד עבדו בצורה חלקה" חייך אבנר והסביר: "צמיד הפלסטיק ההוא שהיה פעם... את יודעת... עם הבר קוד והקורא האופטי... כמו של הקופאיות בחצי חינם... זוכרת?".

"היו זמנים" חייכה אסתר. "פעם גם כתבו את שם החולה בעיפרון על לוח שהיה צמוד למיטה... פעם... פעם היה יותר טוב... נכון?" המשיכה לשוחח עם עצמה ובמיומנות הראוייה לציון, שלפה את מגשית התרופות מהמגירה הפתוחה והמשיכה: "הנה, המגש הזה הוכן במיוחד בשבילך, יצחק, על ידי דִיגִי, הרובוט של בית המרקחת שלנו" אמרה בגאווה. "הגלולות הודפסו לפני תשע דקות בדיוק... במינון שהותאם... במיוחד בשבילך... על בסיס תוצאות הדגימות שנלקחו ממך לפני... לפני פחות משעה... נכון?"

ג'ינה נכנסה לחדר, מתנשפת קלות. "נחמד! פלאי הטכנולוגיה" חייכה. ריח עדין של זיעה נדף ממדי המשטרה הצבאית שלבשה. היא נעמדה מאחורי גבה של אסתר, מבלי להסתיר את החיוך הילדותי מעיניה והתבוננה בסקרנות במסך ה-MyPCom של עמדת-האחות הניידת.

"מה זה?" שאלה וקירבה את אצבעה לעבר המסך.

"לא לגעת! לא לגעת!" הרימה אסתר את קולה.

"אני לא לגעת... אני רק שאלה" חייכה ג'ינה.

אסתר העבירה מבט מלוכסן לעבר ג'ינה ולא השיבה.

"אז מה זה?" התעקשה ג'ינה. "מה, את יכולה לשלוט במיטה? ממרחק???"

"זו מיטה מיוחדת" השיבה אסתר בגאווה עצורה. זו מיטה שמגיעה מחדר הניתוח אל חדר טיפול נמרץ. הכל ממוחשב כאן...".

ג'ינה קירבה את ראשה אל מסך ה-MyPCom ואסתר נחרדה: "לא לגעת!" זעקה אסתר. "נו באמת... זה לא משחק...".

"אז למה הגלולות לא מגיעות ישר אל הפֶּה, בצורה אוטומטית?" המשיכה ג'ינה בהלצה.

"זו... זו הגרסה הבאה" לחש הג'ינג'י.

"בגרסה הבאה אפשר יהיה לשנות את זוית השכיבה גם במחשבה" ניסה אבנר להתבדח.

"חשבתי על זה" צחק הג'ינג'י. "אבל מה יקרה כשאני חולם? פתאום הכול יתחיל להסתובב כאן".

האווירה הפכה להיות מבודחת ונעימה עד שאבנר ניסה שוב לחזור אל תהליך התחקור.

"יצחק... אתה מוכן לתאר לי בדיוק מה קרה לפני שעצרתם במחסום" ביקש. מירי גילגלה את עיניה לעבר התיקרה והתיישבה על הכיסא למרגלות המיטה וג'ינה התקרבה לעבר הג'ינג'י כדי לשמוע טוב יותר.

רכב אוטונומי

מדובר בדור הרביעי של מכונית ללא נהג. הדור הראשון היה פרי פיתוח של חברת גוגל מתחילת המאה. את הדור השני (2014) הוציאו לשוק מספר חברות כמו ניסאן מוטורס, מרצדס, BMW וגנרל מוטורס אשר פיתחו גרסאות משודרגות של רכב גוגל. ניצנים של התפתחות תעשיית הרכב הוצגו כבר בתחילת המאה...

"אז ככה זה התחיל" אמר ועצם את עיניו. "אף אחד לא ידע איפוא בדיוק נמצא המִתְקָן...".

"אתה מתכוון לבסיס האימונים שלכם" קטע אבנר את דבריו.

"כן... כן... כמובן" השיב באדישות.

"אז אני לא מבין... איך זה שאתם לא יודעים? לפני כמה זמן השתחררתם?"

"אנחנו לא מאותו מחזור... אני השתחררתי לפני שש שנים".

"נו... וכמה פעמים קראו לך למילואים?"

הג'ינג'י נשם נשימה עמוקה ובקול שקט, שחוסר הסבלנות התפרץ ממנו בצורה בולטת, אמר: "אבנר... כבר אמרתי לך... אוּף... היינו אמורים לתרגל משהו חדש... סימולטור חדש של ציוד שלא השתמשנו בו לפני כן... לא ידענו איפוא בדיוק נמצא מתקן האימונים. מה לא ברור פה? אם זה כל כך חשוב לך... התקשר ליחידה... הם יעדכנו אותך... מה זה הסיפור הזה???"

"תרגיע... תרגיע" אמרה ג'ינה, דחפה את אבנר בעדינות, התקרבה אל הג'ינג'י והשעינה את זרועותיה על המיטה. "בוא תמשיך" ביקשה בקול רך.

"פקידת המילואים הייתה לחוצה..." נזכר הג'ינג'י. היא לא ידעה להסביר, בדיוק, איך להגיע למִתְקָן אבל... "למה כול כך חשוב לך לדעת?" היא שאלה. "הרי רכב אוטונומי יאסוף אתכם מהבתים ויוביל אתכם אל המקום... אתם יכולים לסמוך על הרכב...".

"אני זוכר שניסיתי להבין מה כול כך סודי במקום הזה..." והיא השיבה ממש בכעס: "אני לא יודעת... אני הפקידה היחידה כאן... אני רק יודעת שזמן הנסיעה הוא בערך שעתיים והמתקן בדרום, באיזשהו מקום...". הוא עצם את עיניו ומלמל כמעט בלחש: "וזה מה שאני זוכר מאותה שיחה..."

"ולא ניסיתם לברר... לבדוק" המשיך אבנר. 

הוא הניע את ראשו לצדדים כדי לסדר את הכרית מתחת לראשו, עצם את עיניו לרגע והמשיך: "מה יש לבדוק?" מלמל לעצמו. "בדרך כלל, הסימולטור של כל רכב נורמלי, אני מתכוון ל-GWaze שלו, מתחשב בעומסי התנועה שעלולים להתפתח אפילו שבוע מראש... זה לא יאומן איך האפליקציה הזו מדייקת... הנסיעה אמורה הייתה להמשך שעה וחמישים וארבע דקות בהסתברות של 85%... מדהים... יותר מדויק מחיזוי מזג האוויר..."

"כן" אישרה ג'ינה את דבריו. "זו אחת מהפונקציות של הרכב האוטונומי".

"אפשר לסמוך עליו" לחש הג'ינג'י. "על ג'ק... הוא סטודנט... ובעיניינים... אז בטח הוא יודע...", הנמיך הג'ינג'י יותר את קולו ונאנח.

"למה אתה נאנח?" שאלה ג'ינה. "כואב לך?"

"כואב??? לא!!! לא כואב... אבל במחשבה שנייה... אני... היו לי הירהורים ביחס ל-GWaze...".

"לְמה בדיוק אתה מתכוון..." דירבן אותו אבנר בחוסר סבלנות.

"ששש..." גערה בו ג'ינה. "תן לו לדבר... אתה מפריע כשאתה נושף לו בעורף..."

"בקיצור... נפגשנו ברכב... לא משוכלל במיוחד - מהדור השני של הרכבים האוטומטיים, אם אינני טועה. ג'ק ביקש מ-GWaze להציג את המפה... כולנו ראינו את המפה... את מסלול הנסיעה... דרומה... המפה השתקפה על השמשה הקידמית".

"היה משהו מיוחד בנסיעה?" שאלה ג'ינה.

"משהו מיוחד? תשמעי... הרבה זמן לא נפגשנו... סיפרנו מה עבר עלינו בשנה האחרונה... כל אחד סיפר על ההצלחות שלו... ועל המשפחה... והילדים... והעבודה... לא... לא זוכר שהיה משהו מיוחד... מה שכן, אני זוכר ש... שאחרי הפנייה שמאלה בצומת הנוקדים... בסביבות באר שבע... התחיל הרכב להתברבר... אבל זה לא עורר איזה חשד מיוחד... אני זוכר שג'ק אמר... כן... הוא אמר שאין קשר לווייני... עם ה-GWaze... ג'ק דאג לעדכן אותנו על כל דבר חדש בנסיעה... ניתוק הקשר הלווייני לא הפתיע אותנו... אחר כך הופיעה הודעה כאילו הייתה תאונת דרכים בהמשך ו... ו... והרכב שינה פתאום את מסלול הנסיעה..."

"לא חשדתם במשהו?" שאל אבנר.

"לחשוד?" צחק הג'ינג'י ופלט שוב גניחת כאב.

ג'ינה הרחיקה מעט את פניה ולא אמרה דבר.

"למה שנחשוד?" המשיך. "הרכב הזה הוא כל כך אמין... בכלל לא היו לנו שאלות כי כולנו מאמינים בו. היינו עסוקים בחוויות שלנו... בבדיחות שלנו... ובכלל, מי מתעניין במסלול הנסיעה??? זאת אומרת... אני, באופן אישי, לא מפקפק ביכולות הרכבים האוטונומיים. הם תמיד יודעים להוציא אותי מכל פקק או בעיית תנועה...".

"הדבר הזה... זה חלום... במיוחד לאנשים כמוני..." ציינה ג'ינה. "אני והתמצאות בכבישים הם שני הפכים... לכן אני לא עולה על רכב לא אוטומטי..."

"OK" ניסה אבנר לגלות איפוק. "אז איפוא היינו?"

 "אתה יודע כמה פעמים הרכב הציל אותי??? הוא מסוגל לזהות עומסי תנועה ולהפנות לדרכים עוקפות... זו הרי הגדוּלה שלו...".

"אני יודע, אני יודע" הרים אבנר את קולו.

"במחשבה שנייה..." הרהר הג'ינג'י והנמיך מעט את קולו. "במחשבה שנייה... אתה מבין? הפעם... הדרך העוקפת הובילה אותנו בדרכי עפר וזה נראה לנו קצת... איך לומר? לא כול כך הגיוני..."

"תגביר את הקול" דחק בו אבנר.

הוא השתתק לרגע, עצם את עיניו והמשיך: "נסענו פתאום קרוב מדי למאהלי בדואים בנגב... נסענו בשבילים... אנחנו לא היינו הראשונים שהשתמשו בשבילים האלה... אבל... אבל זה באמת נראה מוזר..."

קצב ציפצופי המוניטור גבר בהדרגה. "אפשר מים?" שאל כמעט בלחישה.

מירי מיהרה לקרב לפיו צמר גפן ספוג במים.

"מים, מים... אני צמא" מלמל.

"אסור לך לשתות מים. אתה שותה מהאינפוזיה" ניסתה להסביר.

הג'ינג'י בהה בפניה ומבטו היה מוזר... בלתי ממוקד. עגלי זיעה ביצבצו על מצחו ושפתיו רעדו.

מבטי כולם היו נעוצים בפניו החוורים. ניכר היה שהוא חוֹוֶה שוב את האירוע הטראומטי שהתרחש רק לפני חמישה ימים.

לפתע התחיל לדבר. "האיזור היה שומם..." אמר. " אני זוכר רק שני צבעים מהסביבה ההיא... התכלת של השמיים... זה היה צבע תכלת חיוור כזה... משעמם... ו... וצבע צהוב חום בהיר... ראיתי איזה שיח קטן ומסכן קרוב לאופק... וזהו... כל השטח היה מכוסה באבנים וחול... ואבק... המזגן פעל ברכב ולמרות זאת, הייתה תחושה מעיקה של שרב... כן... בתוך הרכב...".

הוא השתתק שוב והמתיחות ניכרה על פניו. כולם הצטרפו לשתיקה... שפתיו החווירו וקולו רעד כאשר המשיך באיטיות: "פתאום... פתאום ראינו קבוצת אנשים שהחזיקו כלי נשק. רק מאוחר יותר הבנתי שהיו אלה קלצ'ניקובים".

מירי נטלה מטלית לחה וניגבה בעדינות את הזיעה ממצחו.

"הרכב האט, כאילו הבחין בקבוצת האנשים. ג'ק אמר משהו כמו 'אני לא בטוח שזה הבסיס... אלה לא חיילים...'. אחד האנשים נעמד מול הרכב ולמעשה גרם לרכב לעצור. כלי הנשק שלו היה מכוון אלינו והאצבע שלו הייתה על ההדק... אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו... אף אחד לא דיבר... עדיין לא הבנו מה עומד להתרחש... חלונות הרכב נפתחו מעצמן. הרגשתי שאבדתי שליטה".

שתיקה. הג'ינג'י עצם את עיניו וטופף בקצב אחיד באצבעות יד ימינו על השמיכה.

"תמשיך...תמשיך..." ביקשה ג'ינה.

הוא מיקד לפתע את מבטו בעיניה כאילו התעורר מחלום והעלה חיוך קפוא על פניו. עיניו נותרו חסרות הבעה ואישוניו המורחבים גילו זוג עיניים שחורות וגדולות, כשל חייזר...

באיטיות, הסיט את ראשו לעבר הקיר והמשיך: "הם היו צעירים... כמעט ילדים... אני לא זוכר כמה הם היו שם... יותר מחמישה או שישה... הם לבשו דגמחים של צהל..."

ג'ינה היטיבה את עמידתה ליד המיטה ואבנר גירד בחוסר נוחות את צווארו.

"ואז התחילו הצעקות... 'ידיים למעלה' כולם צעקו בעירבובייה במבטא ערבי כבד. 'תצאו תצאו תצאו מהאוטו...' היה ברור שאלה הם ערבים. לא הצלחתי לפתוח את הדלת מרוב לחץ... אחד מהם התחיל להכות בחלון בכת הרובה שהחזיק ו... ונשמעה ירייה. אני יצאתי ראשון ואחד מהם כיוון אלי את נישקו וצעק: 'לשכב לשכב... פנים למטה'. השתטחתי על האבנים ולפתע הרגשתי מכה חזקה בכתף. היה רעש חזק... חזק מאוד... הרגשתי שוב מכה חזקה בכף היד ושוב לא שמעתי דבר... אני חושב שהתעלפתי...".

שתיקה...

"ואחר כך?" שאלה ג'ינה. "מה היה אחר כך?"

"אני באמת לא זוכר" מלמל הג'ינג'י. אחר כך התעוררתי באמבולנס".

"מצאו אותך לבד בשטח... מחוסר הכרה..." אמרה ג'ינה ופני אבנר נותרו קפואות.

"מה באמת היה אחר כך?" התעניין הג'ינג'י והישיר את מבטו לעבר אבנר. "מה אתם יודעים?".

"אנחנו לא יודעים הרבה" נאנח אבנר. "אתה אמור לעזור לנו... אתה קצה החוט בכל הסיפור הזה ואנחנו כאן... כדי לקבל ממך כמה פירורים כדי להמשיך בחקירה... ממש כדי להתחיל אותה... בעזרתך... אתה... אתה התקשרת למשטרה" המשיך אבנר באותה נשימה. "נסה להיזכר... מה עשית בדיוק?".

"אני התקשרתי? אני?"

"השיחה התקבלה מהטלפון שלך...".

"אני לא זוכר שום דבר!!! אני התקשרתי? ומה אמרתי?"

"יש הקלטה שבה אתה ממלמל משהו כמו 'הצילו חטיפה... הצילו...' וזהו. לא המשכת לדבר... ברקע נשמעו צעקות במבטא של הבני דודים שלנו... נשמעו יריות... הטלפון שלך נשאר פתוח עד שצוות ארגון ההצלה - מד'א מצא אותך בשטח, מחוסר הכרה...".

"ו..." המשיך הג'ינג' לחקור. 

"הרחפן של מד'א הגיע לשטח בתוך ארבע וחצי דקות מאז ששלחת את קריאת העזרה... הכול מתועד... צילומי הרחפן לא הראו שום דבר חשוד... שממה..."

"אני מנסה להיזכר... אני זוכר רק את המכה השנייה ביד... היא כאבה יותר מהמכה בכתף... אני זוכר שלא יכולתי לזוז... רציתי לצעוק אבל איבדתי את הנשימה. חול נכנס לי לפה ולאף... כנראה אז התעלפתי...".

"שכבת על הגב" ציין אבנר ביובש.

"כן... נכון... מישהו בעט בי... פה... בצלעות... האו... נאנח ועצם את עיניו. "ו... ו... אתה צודק... מישהו גלגל אותי על הגב ובעט בי פה בצד... הכאב היה עצום... אני חושב שאז התעלפתי...".

"אז איך הגעת לטלפון?" התעקש אבנר.

"לא זוכר... לא זוכר..." ייבב הג'ינג'י.

"אתה חייב להיזכר" המשיך אבנר. "אתה חייב לזכור... בטח שמעת משהו...".

"שמעתי קולות של אופנועים..." המשיך.

"אופנועים?" שאלה ג'ינה והביטה בתמיהה באבנר.

"באמצע המדבר?" המשיך אבנר. "אבל לא היו שם סימני צמיגים" הסביר.

"אז בטח חלמתי..." לחש. "כן... זה היה חלום...".

ג'ינה התרחקה ולחשה לאבנר: "עזוב אותו... תן לו לנוח".

"כל דקה חשובה... מה את לא מבינה???" הרים את קולו.

גינה לא הגיבה והוא הפנה את גבו למיטה והמשיך בקול נמוך: "חיכינו המון זמן עד שהוא יתעורר... חיכינו חמישה ימים עד שהוא סוף סוף פקח את העיניים...".

ג'ינה הנהנה בראשה בהסכמה.

קפיצי המיטה חרקו כאשר הג'ינג'י נע בחוסר נוחות.

"אתה חייב להיזכר מה היה אחר כך... איך הצלחת להתקשר...".

"אני באמת לא זוכר... לא זוכר שום דבר" מלמל הג'ינג'י במבוכה גלויה. "מה שמטריד אותי עכשיו זה כמה תרמילים מצאתם? מאיזה כלי נשק...".

"זה מה שמעניין אותך עכשיו?" צחקה ג'ינה והעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. "הם ניקו את השטח".

"תפסיקי להתנדנד" ביקש אבנר.

"הרכב שהסיע אתכם נמצא שרוף במרחק שלושה מטר ממך... שרוף עד היסוד" המשיכה ג'ינה, מתעלמת מהערתו הבוטה של אבנר. "ההנחה היא שהם חטפו את כל שאר הארבעה והעבירו אותם לאיזה שהוא מקום...".

"נראה כאילו מישהו טִאֲטֵא את השטח אחרי האירוע" המשיך אבנר. "לא נשארו סימנים על הקרקע... לא סימני נעליים... לא סימני צמיגים... לא תרמילים... לא בדלי סיגריות... שׁוּם כְּלוּם...".

"כאילו בלעה אותם האדמה" רטנה ג'ינה.

"כאילו כולם נכנסו לאיזו מנהרה..." מיהר אבנר להסביר. "חיפשנו... חיפשנו... שום דבר... לא יאומן איך הכול נעלם... התאדה...".