"אז ככה זה התחיל" אמר ועצם את עיניו. "אף אחד לא ידע איפוא בדיוק נמצא המִתְקָן...".

"אתה מתכוון לבסיס האימונים שלכם" קטע אבנר את דבריו.

"כן... כן... כמובן" השיב באדישות.

"אז אני לא מבין... איך זה שאתם לא יודעים? לפני כמה זמן השתחררתם?"

"אנחנו לא מאותו מחזור... אני השתחררתי לפני שש שנים".

"נו... וכמה פעמים קראו לך למילואים?"

הג'ינג'י נשם נשימה עמוקה ובקול שקט, שחוסר הסבלנות התפרץ ממנו בצורה בולטת, אמר: "אבנר... כבר אמרתי לך... אוּף... היינו אמורים לתרגל משהו חדש... סימולטור חדש של ציוד שלא השתמשנו בו לפני כן... לא ידענו איפוא בדיוק נמצא מתקן האימונים. מה לא ברור פה? אם זה כל כך חשוב לך... התקשר ליחידה... הם יעדכנו אותך... מה זה הסיפור הזה???"

"תרגיע... תרגיע" אמרה ג'ינה, דחפה את אבנר בעדינות, התקרבה אל הג'ינג'י והשעינה את זרועותיה על המיטה. "בוא תמשיך" ביקשה בקול רך.

"פקידת המילואים הייתה לחוצה..." נזכר הג'ינג'י. היא לא ידעה להסביר, בדיוק, איך להגיע למִתְקָן אבל... "למה כול כך חשוב לך לדעת?" היא שאלה. "הרי רכב אוטונומי יאסוף אתכם מהבתים ויוביל אתכם אל המקום... אתם יכולים לסמוך על הרכב...".

"אני זוכר שניסיתי להבין מה כול כך סודי במקום הזה..." והיא השיבה ממש בכעס: "אני לא יודעת... אני הפקידה היחידה כאן... אני רק יודעת שזמן הנסיעה הוא בערך שעתיים והמתקן בדרום, באיזשהו מקום...". הוא עצם את עיניו ומלמל כמעט בלחש: "וזה מה שאני זוכר מאותה שיחה..."

"ולא ניסיתם לברר... לבדוק" המשיך אבנר. 

​

הוא הניע את ראשו לצדדים כדי לסדר את הכרית מתחת לראשו, עצם את עיניו לרגע והמשיך: "מה יש לבדוק?" מלמל לעצמו. "בדרך כלל, הסימולטור של כל רכב נורמלי, אני מתכוון ל-GWaze שלו, מתחשב בעומסי התנועה שעלולים להתפתח אפילו שבוע מראש... זה לא יאומן איך האפליקציה הזו מדייקת... הנסיעה אמורה הייתה להמשך שעה וחמישים וארבע דקות בהסתברות של 85%... מדהים... יותר מדויק מחיזוי מזג האוויר..."

"כן" אישרה ג'ינה את דבריו. "זו אחת מהפונקציות של הרכב האוטונומי".

"אפשר לסמוך עליו" לחש הג'ינג'י. "על ג'ק... הוא סטודנט... ובעיניינים... אז בטח הוא יודע...", הנמיך הג'ינג'י יותר את קולו ונאנח.

"למה אתה נאנח?" שאלה ג'ינה. "כואב לך?"

"כואב??? לא!!! לא כואב... אבל במחשבה שנייה... אני... היו לי הירהורים ביחס ל-GWaze...".

"לְמה בדיוק אתה מתכוון..." דירבן אותו אבנר בחוסר סבלנות.

"ששש..." גערה בו ג'ינה. "תן לו לדבר... אתה מפריע כשאתה נושף לו בעורף..."

"בקיצור... נפגשנו ברכב... לא משוכלל במיוחד - מהדור השני של הרכבים האוטומטיים, אם אינני טועה. ג'ק ביקש מ-GWaze להציג את המפה... כולנו ראינו את המפה... את מסלול הנסיעה... דרומה... המפה השתקפה על השמשה הקידמית".

"היה משהו מיוחד בנסיעה?" שאלה ג'ינה.

"משהו מיוחד? תשמעי... הרבה זמן לא נפגשנו... סיפרנו מה עבר עלינו בשנה האחרונה... כל אחד סיפר על ההצלחות שלו... ועל המשפחה... והילדים... והעבודה... לא... לא זוכר שהיה משהו מיוחד... מה שכן, אני זוכר ש... שאחרי הפנייה שמאלה בצומת הנוקדים... בסביבות באר שבע... התחיל הרכב להתברבר... אבל זה לא עורר איזה חשד מיוחד... אני זוכר שג'ק אמר... כן... הוא אמר שאין קשר לווייני... עם ה-GWaze... ג'ק דאג לעדכן אותנו על כל דבר חדש בנסיעה... ניתוק הקשר הלווייני לא הפתיע אותנו... אחר כך הופיעה הודעה כאילו הייתה תאונת דרכים בהמשך ו... ו... והרכב שינה פתאום את מסלול הנסיעה..."

"לא חשדתם במשהו?" שאל אבנר.

"לחשוד?" צחק הג'ינג'י ופלט שוב גניחת כאב.

ג'ינה הרחיקה מעט את פניה ולא אמרה דבר.

"למה שנחשוד?" המשיך. "הרכב הזה הוא כל כך אמין... בכלל לא היו לנו שאלות כי כולנו מאמינים בו. היינו עסוקים בחוויות שלנו... בבדיחות שלנו... ובכלל, מי מתעניין במסלול הנסיעה??? זאת אומרת... אני, באופן אישי, לא מפקפק ביכולות הרכבים האוטונומיים. הם תמיד יודעים להוציא אותי מכל פקק או בעיית תנועה...".

"הדבר הזה... זה חלום... במיוחד לאנשים כמוני..." ציינה ג'ינה. "אני והתמצאות בכבישים הם שני הפכים... לכן אני לא עולה על רכב לא אוטומטי..."

"OK" ניסה אבנר לגלות איפוק. "אז איפוא היינו?"

 "אתה יודע כמה פעמים הרכב הציל אותי??? הוא מסוגל לזהות עומסי תנועה ולהפנות לדרכים עוקפות... זו הרי הגדוּלה שלו...".

"אני יודע, אני יודע" הרים אבנר את קולו.

"במחשבה שנייה..." הרהר הג'ינג'י והנמיך מעט את קולו. "במחשבה שנייה... אתה מבין? הפעם... הדרך העוקפת הובילה אותנו בדרכי עפר וזה נראה לנו קצת... איך לומר? לא כול כך הגיוני..."

"תגביר את הקול" דחק בו אבנר.

הוא השתתק לרגע, עצם את עיניו והמשיך: "נסענו פתאום קרוב מדי למאהלי בדואים בנגב... נסענו בשבילים... אנחנו לא היינו הראשונים שהשתמשו בשבילים האלה... אבל... אבל זה באמת נראה מוזר..."

קצב ציפצופי המוניטור גבר בהדרגה. "אפשר מים?" שאל כמעט בלחישה.

מירי מיהרה לקרב לפיו צמר גפן ספוג במים.

"מים, מים... אני צמא" מלמל.

"אסור לך לשתות מים. אתה שותה מהאינפוזיה" ניסתה להסביר.

הג'ינג'י בהה בפניה ומבטו היה מוזר... בלתי ממוקד. עגלי זיעה ביצבצו על מצחו ושפתיו רעדו.

מבטי כולם היו נעוצים בפניו החוורים. ניכר היה שהוא חוֹוֶה שוב את האירוע הטראומטי שהתרחש רק לפני חמישה ימים.

לפתע התחיל לדבר. "האיזור היה שומם..." אמר. " אני זוכר רק שני צבעים מהסביבה ההיא... התכלת של השמיים... זה היה צבע תכלת חיוור כזה... משעמם... ו... וצבע צהוב חום בהיר... ראיתי איזה שיח קטן ומסכן קרוב לאופק... וזהו... כל השטח היה מכוסה באבנים וחול... ואבק... המזגן פעל ברכב ולמרות זאת, הייתה תחושה מעיקה של שרב... כן... בתוך הרכב...".

הוא השתתק שוב והמתיחות ניכרה על פניו. כולם הצטרפו לשתיקה... שפתיו החווירו וקולו רעד כאשר המשיך באיטיות: "פתאום... פתאום ראינו קבוצת אנשים שהחזיקו כלי נשק. רק מאוחר יותר הבנתי שהיו אלה קלצ'ניקובים".

מירי נטלה מטלית לחה וניגבה בעדינות את הזיעה ממצחו.

"הרכב האט, כאילו הבחין בקבוצת האנשים. ג'ק אמר משהו כמו 'אני לא בטוח שזה הבסיס... אלה לא חיילים...'. אחד האנשים נעמד מול הרכב ולמעשה גרם לרכב לעצור. כלי הנשק שלו היה מכוון אלינו והאצבע שלו הייתה על ההדק... אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו... אף אחד לא דיבר... עדיין לא הבנו מה עומד להתרחש... חלונות הרכב נפתחו מעצמן. הרגשתי שאבדתי שליטה".

שתיקה. הג'ינג'י עצם את עיניו וטופף בקצב אחיד באצבעות יד ימינו על השמיכה.

"תמשיך...תמשיך..." ביקשה ג'ינה.

הוא מיקד לפתע את מבטו בעיניה כאילו התעורר מחלום והעלה חיוך קפוא על פניו. עיניו נותרו חסרות הבעה ואישוניו המורחבים גילו זוג עיניים שחורות וגדולות, כשל חייזר...

באיטיות, הסיט את ראשו לעבר הקיר והמשיך: "הם היו צעירים... כמעט ילדים... אני לא זוכר כמה הם היו שם... יותר מחמישה או שישה... הם לבשו דגמחים של צהל..."

ג'ינה היטיבה את עמידתה ליד המיטה ואבנר גירד בחוסר נוחות את צווארו.

"ואז התחילו הצעקות... 'ידיים למעלה' כולם צעקו בעירבובייה במבטא ערבי כבד. 'תצאו תצאו תצאו מהאוטו...' היה ברור שאלה הם ערבים. לא הצלחתי לפתוח את הדלת מרוב לחץ... אחד מהם התחיל להכות בחלון בכת הרובה שהחזיק ו... ונשמעה ירייה. אני יצאתי ראשון ואחד מהם כיוון אלי את נישקו וצעק: 'לשכב לשכב... פנים למטה'. השתטחתי על האבנים ולפתע הרגשתי מכה חזקה בכתף. היה רעש חזק... חזק מאוד... הרגשתי שוב מכה חזקה בכף היד ושוב לא שמעתי דבר... אני חושב שהתעלפתי...".

שתיקה...

"ואחר כך?" שאלה ג'ינה. "מה היה אחר כך?"

"אני באמת לא זוכר" מלמל הג'ינג'י. אחר כך התעוררתי באמבולנס".

"מצאו אותך לבד בשטח... מחוסר הכרה..." אמרה ג'ינה ופני אבנר נותרו קפואות.

"מה באמת היה אחר כך?" התעניין הג'ינג'י והישיר את מבטו לעבר אבנר. "מה אתם יודעים?".

"אנחנו לא יודעים הרבה" נאנח אבנר. "אתה אמור לעזור לנו... אתה קצה החוט בכל הסיפור הזה ואנחנו כאן... כדי לקבל ממך כמה פירורים כדי להמשיך בחקירה... ממש כדי להתחיל אותה... בעזרתך... אתה... אתה התקשרת למשטרה" המשיך אבנר באותה נשימה. "נסה להיזכר... מה עשית בדיוק?".

"אני התקשרתי? אני?"

"השיחה התקבלה מהטלפון שלך...".

"אני לא זוכר שום דבר!!! אני התקשרתי? ומה אמרתי?"

"יש הקלטה שבה אתה ממלמל משהו כמו 'הצילו חטיפה... הצילו...' וזהו. לא המשכת לדבר... ברקע נשמעו צעקות במבטא של הבני דודים שלנו... נשמעו יריות... הטלפון שלך נשאר פתוח עד שצוות ארגון ההצלה - מד'א מצא אותך בשטח, מחוסר הכרה...".

"ו..." המשיך הג'ינג' לחקור. 

"הרחפן של מד'א הגיע לשטח בתוך ארבע וחצי דקות מאז ששלחת את קריאת העזרה... הכול מתועד... צילומי הרחפן לא הראו שום דבר חשוד... שממה..."

"אני מנסה להיזכר... אני זוכר רק את המכה השנייה ביד... היא כאבה יותר מהמכה בכתף... אני זוכר שלא יכולתי לזוז... רציתי לצעוק אבל איבדתי את הנשימה. חול נכנס לי לפה ולאף... כנראה אז התעלפתי...".

"שכבת על הגב" ציין אבנר ביובש.

"כן... נכון... מישהו בעט בי... פה... בצלעות... האו... נאנח ועצם את עיניו. "ו... ו... אתה צודק... מישהו גלגל אותי על הגב ובעט בי פה בצד... הכאב היה עצום... אני חושב שאז התעלפתי...".

"אז איך הגעת לטלפון?" התעקש אבנר.

"לא זוכר... לא זוכר..." ייבב הג'ינג'י.

"אתה חייב להיזכר" המשיך אבנר. "אתה חייב לזכור... בטח שמעת משהו...".

"שמעתי קולות של אופנועים..." המשיך.

"אופנועים?" שאלה ג'ינה והביטה בתמיהה באבנר.

"באמצע המדבר?" המשיך אבנר. "אבל לא היו שם סימני צמיגים" הסביר.

"אז בטח חלמתי..." לחש. "כן... זה היה חלום...".

ג'ינה התרחקה ולחשה לאבנר: "עזוב אותו... תן לו לנוח".

"כל דקה חשובה... מה את לא מבינה???" הרים את קולו.

גינה לא הגיבה והוא הפנה את גבו למיטה והמשיך בקול נמוך: "חיכינו המון זמן עד שהוא יתעורר... חיכינו חמישה ימים עד שהוא סוף סוף פקח את העיניים...".

ג'ינה הנהנה בראשה בהסכמה.

קפיצי המיטה חרקו כאשר הג'ינג'י נע בחוסר נוחות.

"אתה חייב להיזכר מה היה אחר כך... איך הצלחת להתקשר...".

"אני באמת לא זוכר... לא זוכר שום דבר" מלמל הג'ינג'י במבוכה גלויה. "מה שמטריד אותי עכשיו זה כמה תרמילים מצאתם? מאיזה כלי נשק...".

"זה מה שמעניין אותך עכשיו?" צחקה ג'ינה והעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. "הם ניקו את השטח".

"תפסיקי להתנדנד" ביקש אבנר.

"הרכב שהסיע אתכם נמצא שרוף במרחק שלושה מטר ממך... שרוף עד היסוד" המשיכה ג'ינה, מתעלמת מהערתו הבוטה של אבנר. "ההנחה היא שהם חטפו את כל שאר הארבעה והעבירו אותם לאיזה שהוא מקום...".

"נראה כאילו מישהו טִאֲטֵא את השטח אחרי האירוע" המשיך אבנר. "לא נשארו סימנים על הקרקע... לא סימני נעליים... לא סימני צמיגים... לא תרמילים... לא בדלי סיגריות... שׁוּם כְּלוּם...".

"כאילו בלעה אותם האדמה" רטנה ג'ינה.

"כאילו כולם נכנסו לאיזו מנהרה..." מיהר אבנר להסביר. "חיפשנו... חיפשנו... שום דבר... לא יאומן איך הכול נעלם... התאדה...".