Liberation

M. C. Escher

1955 Lithograph

אז ככה זה התחיל

פרק 2 - הכנות לשיח

עריכה: יריב הררי - 2038

אֱלוֹהִים, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹת, אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

"...באהבה, אנחנו לומדים מי היינו רוצים להיות; במלחמה, אנחנו מגלים מי אנחנו באמת...",                               כריסטין האנה, הזמיר, 2015

קצת לפני...

הריאיון הטלוויזיוני המפורסם נערך על ידי עֲבְדָּאלְלָה אִבֶּן טוּלון בשפה האנגלית באחד מאולמות ההרצאות המאובטחים של האוניברסיטה העברית בירושלים בקמפוס שבהר הצופים.

עֲבְדָּאלְלָה אבן טולון, יליד לונדון, פופולרי מאוד במולדתו ומוּכָּר בעולם כמראיין חריף, נועז ובעיקר אובייקטיבי. עֲבְדָּאלְלָה פועל בשירות ערוץ 4 של ה - BBC, תאגיד השידור הציבורי בבריטניה,  החל משנת 2016. עֲבְדָּאלְלָה החל לעבוד ב - BBC, ככתב שטח ברצועת עזה.

ערוץ 4 ידוע בתכניותיו התיעודיות המרתקות. התכנית שיזם, עורך ומפיק עד היום נקראת ההיסטוריה במבט אובייקטיבי.

לדברי מבקריו המעטים, עֲבְדָּאלְלָה מנסה לשכתב את ההיסטוריה בעזרת סילוף עובדות וראיונות אישיים אשר גובלים בפרובוקטיביות לשמה.

"זו דרכי" היה חוזר ואומר בהזדמנויות שונות. "בצורה כזו קל לי יותר לחשוף את האמת, כשאני משוחח עם אדם בעל מעצורים, שחווה תקופות חשוכות או טראומות בחייו...".

מספר מבקריו הולך ופוחת עם הזמן.

פרופ' גיל ביטון, ראש המחלקה לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמור להתראיין כדי להציג זווית שונה מזו המוצגת בספרי ההיסטוריה של העולם המערבי והנלמדת במדינות המזרח התיכון - למעט ישראל, כמובן. כוונתו המוצהרת היא למנוע אירועים מהסוג המוצג בסרטון הבא, שרץ ברשת וממחיש אינסוף תובנות.

לכרות את הענף שעליו יושבים

סוף מעשה במחשבה תחילה

גיל שומר בספריית הענן הפרטי שלו, כתבות חדשותיות, מאמרי מערכת מעיתונים בעולם, תמונות, סרטוני וידאו והקלטות שמע כמו גם חומרים שהוא מכין בעצמו. פרופ' ביטון מתכוון להציג את חלקן במהלך הראיון, בהתאם לנסיבות.

הראיון הראשון שערך מר עֲבְדָּאלְלָה אִבֶּן טוּלון עם פרופ' גיל ביטון, חמישה חודשים קודם לכן, על פי דובר ה-BBC בלונדון מר מוּעָ'ד בִּין גָּ'בֶּל, הופסק בעקבות "קשיים בקיום שִׁיחַ איכותי וחופשי בין השניים". צילומי הראיון המקורי נעלמו מארכיון ה-BBC. הראיון יתחדש בזכות ההבנה שהושגה בין באי הכוח של רשות השידור והאוניברסיטה הגדולה בישראל בהקשר לסגנון הדיון בלבד: מבזק חדשותי פורסם ב-y net:

פוליטיקה ודת

במאבק על ירושלים

כל החשבון עוד לא נגמר של עמוס עוז

לטענת פרופ' ביטון, התרגום שמבוצע על ידי גרסה 38 החדשה, מבוסס על פרשנויות סובייקטיביות, של בלשנים אשר סייעו בתכנון אלגוריתם התרגום המהיר והחכם. ידוע כי גרסה 38 של האלגוריתם החכם מתחשבת באופן הצגת הדברים על ידי הדובר. אבל מה שחשוב יותר, מתבטא בעובדה שהתרגום מושפע מניתוח תוכן דברי הדובר אשר נאמרו או צוטטו (לכאורה) או נכתבו בהזדמנויות אחרות ופורסמו באינטרנט. לדברי פרופ' ביטון, גרסה 38 של האלגוריתם החכם מְעַוֶּותֶת את כוונת הדובר משום שהיא מפרשת את דבריו במקום להציגם כפשוטם. בנוסף, איכות הדיבור ודקויות האִינְטוֹנַצְיָה של גירסה 38, הוותיקה, דומות במידה רבה יותר לגוון קולו של הדובר.

ההיערכות לקראת הראיון הייתה מרשימה. עֲבְדָּאלְלָה הגיע לירושלים מלווה בצוות טכני שכלל את עבדל-עזיז התאורן, בְּרוּנוֹ אַנְקוֹנִינָה איש הסאונד ופרנק סקוט מנהל התמונה, שאת השפעתו נכיר בהמשך. הצוות כלל גם עוזר צעיר למנהל התמונה, צלמים ועורך וידאו.

"הבנתי שהגעת לכאן עם צוות טכני וציוד אלקטרוני מיוחד" פתח דורון, סטודנט שנה ב' לעיתונאות שנבחר לראיין את המראיין המפורסם.

עֲבְדָּאלְלָה הנהן בראשו בחוסר סבלנות בולט. דורון התכונן זמן רב לקראת הראיון אבל ברגע האמת התקשה לארגן את מחשבותיו. "לראיין איש תקשורת ותיק זה לא עניין של מה בכך" הזהירה אותו ד"ר ינאי, המנחה שלו בעבודה הסמינריונית הנוכחית. המשפט הזה הדהד במוחו ויצר לחץ נפשי גבוה כבר בתחילת הפגישה המדוברת. עֲבְדָּאלְלָה אִבֶּן טוּלון, שחום העור ובעל החזוּת הלונדונית האופיינית, ניצב בטוח מאוד בעצמו, בפני המצלמה.

"באוניברסיטה שלנו" אמר דורון כמעט בלחש. "באוניברסיטה שלנו יש, הרי, אנשי תאורה וסאונד... יש לנו ציוד משוכלל..."

"אני יודע... אני יודע..." קטע עֲבְדָּאלְלָה את דבריו בהנפת יד מזלזלת. "אני פשוט צריך להיערך בצורה מאוד מיוחדת לקראת כל ראיון... והנושאים הטכניים יכולים להשפיע על האופן שבו אני מעוניין להעביר את המסרים... אתה מבין?". הוא דיבר בעוד מבטו נודד מעבר לראשו של דורון.

דורון הִגְבִּיהַּ מעט את המקרופון שאחז בידו השמאלית ובידו השנייה כיוון שוב את מערכת ההקלטה שנשא על כתפו.

"אֶה... אני... אני פשוט רגיל לאנשים שלי... יש לנו שפה משותפת..." רטן עֲבְדָּאלְלָה. "אני לא צריך להסביר להם יותר מדי... זה, פשוט, בלתי אפשרי כשאני עובד עם צוותים טכניים מקומיים... מספיקה תנועת יד קטנה... או מבט קצר אחד לעבר איש הצוות שלי כדי שהוא יבין אותי... זה ברור? ככה פשוט נוח יותר... יעיל יותר... מקצועי יותר... והציוד... הציוד שלנו שייך למאה הנוכחית... לא למאה הקודמת" אמר, הרים את כתפיו ושלח מבט מלא בוז במיקרופון שדורון כיוון לעברו.

דורון חייך בחוסר נוחות ועֲבְדָּאלְלָה המשיך: "ההיערכות עלולה להיות מסובכת שבעתיים כאשר עובדים עם צוותים טכניים שאינם מכירים את הציוד הטכני שלנו..." חייך. "הציוד הטכני שהבאתי... איך לומר בעדינות... מסובך מדי עבורכם... וזה לא נכון להתחיל ללמד את הצוות המקומי כיצד להשתמש בציוד שלנו, כל כך סמוך לתחילת האירוע...".

"קראתי שנרשם פטנט על המסך המפוצל שלך..."

"חחח" צִחְקֶק עֲבְדָּאלְלָה ומיקד את מבטו בעדשת המצלמה שנשאה רֶבֶּקָה. "הפטנט הוא על התהליך... על הטכניקה והשיטה... מסכים מפוצלים היו כבר לפני עשרות שנים..."

"אם כך... מה מיוחד בשיטה שלך?" דחק בו דורון.

"המסך שמוצג בפני הצופה ומשודר לעולם... מפוצל לארבעה איזורים..." הסביר למצלמה. "לכל איזור במסך נודעת משמעות אחרת... כל איזור תורם בצורה שונה לאיכות העברת המסרים במהלך הראיון... מצלמה אחת ממוקדת בי... במראיין... מצלמה נוספת ממוקדת במרואיין, פרופ' ביטון, במקרה הזה... באיזור נוסף על המסך, מוקרנים החומרים שהמרואיין מכין לקראת הראיון... מצגת, למשל... או סרטון וידאו... באיזור הימני התחתון מוצג הקהל...".

"ועל זה נרשם פטנט?" השתומם דורון ופנה לעבר המצלמה שאחזה רֶבֶּקָה. "מסך מפוצל במַתְכֹּנֶת הייחודית הזו שתיאר עכשיו מר עֲבְדָּאלְלָה אִבֶּן טוּלון... המתכונת הזו נקבעה על ידי מר עֲבְדָּאלְלָה כבר בתחילת הקריירה העיתונאית שלו וזכתה להערכת הצופים במשאלי דעת קהל שנערכים, באופן קבוע, באינטרנט. הפטנט של המסך המפוצל שיוקרן הערב באוניברסיטה העברית בירושלים... בשיטת עֲבְדָּאלְלָה... נמכר לרשתות השידור השונות ברחבי העולם.

רֶבֶּקָה הסיטה את המצלמה לעבר עֲבְדָּאלְלָה. הוא בלע חיוך נבוך והמשיך: "הפעילות שמאחורי האיזור הרביעי על המסך היא שמייחדת את שיטת עֲבְדָּאלְלָה... תקשיב... תקשיב טוב... צלמים מתנדבים, בעיקר סטודנטים לקולנוע... נעים במרווחים שבין השורות באולם ההרצאות ומחפשים מקרים מיוחדים לצילום... אלה הם צלמים מתחילים, בדרך כלל, שמחפשים דרך להתפרסם... למתג את עצמם בעולם הקריירה התחרותי שלהם... האנ...".

"כשאתה אומר מקרים מיוחדים לצילום... למה בדיוק אתה מתכוון?" קטע דורון את דבריו.

"ובכן... אני מתכוון למקרים כמו... כמו הבעות פנים מיוחדות... של הצופים... כמו זוּם על אנשים שמפנים שאלות אל המרצה... כמו התפרצויות או אירועים מקומיים שיכולים להוסיף קצת פילפל לדיון... תמונות הוידאו שהם מצלמים, משודרות אל מסכי הבקרה שעליהם מנצח פרנק סקוט, מנהל התמונה המוכשר שלי... אתה רואה אותו שם?" שאל והצביע לעבר צעיר ממושקף, גבוה בעל גב כפוף משהו, שחילק הוראות לקבוצת אנשים שהסתופפו סביבו. "פרנק, אפשר לומר... הוא... הוא השליט הכמעט בלעדי של הצגת האירוע בפני הצופים... הוא משמש בתפקיד הבמאי של המופע שמתרחש על הבמה וּבְאוּלַם הַמְּלִיאָה...".

רֶבֶּקָה מיקדה את עדשת המצלמה לעבר פרנק ועֲבְדָּאלְלָה המשיך: "התפקיד של פרנק מוגדר, אמנם, כתפקיד טכני... מנהל תמונה, בסך הכול... אבל רגישותו הענקית לנושא הראיון... שהוא לומד אותו, כמובן, לפני כל אירוע... רגישותו המדהימה לאנשים שעל הבמה... לתגובותיהם... לשפת הגוף והפנים שלהם... היכולת המיוחדת שלו לזהות ולהציג את כל אלה בהקשר לדברים הנאמרים... אוסף המיומנויות שלו... משפיע בצורה יוצאת מן הכלל על אופי האירוע... על הצלחת הראיון... למעשה... איך אמרת שקוראים לך?"

"דורון, שמי דורון...".

"כן, דורון... שים לב שבנתונים האלה... פרנק שולט בתמונות שמוצגות לצופה... הוא שולט בסאונד שנשמע ברמקולים... בעזרת בְּרוּנוֹ אַנְקוֹנִינָה, כמובן, איש הסאונד שלנו... פרנק בוחר בסְצֵינוֹת מסוימות ולא באחרות... מהקהל... כלומר... הוא בוחר בצילום המתאים ביותר... בזמן אמת... מבין המצלמות השונות של הצלמים המקומיים המפוזרים בין המושבים ובין השורות... ממש ברגע זה, פרנק מנחה את הצלמים הצעירים... אתה רואה?".

"לכן..." המשיך דורון ואוזניו נצבעו בגוון ארגמן בוהק. "זאת אומרת... האם נכון יהיה לומר שסוג הקשרים שפרנק מקיים עם המרואיין... ואולי גם עם הסטודנטים והסטודנטיות לקולנוע... לפני האירוע... האם נכון לומר שהקשרים האלה יכולים אולי להשפיע על בחירת הצילומים מהקהל? כלומר... האם יתכן מצב שבו אין קשר בין הקטע שהוא בוחר לבין נושא הדיון?"

עֲבְדָּאלְלָה נאנח בסלידה ופיו התקמר לרגע... "אני לא מבין את השאלה שלך" מילמל כאילו לעצמו.

"אתה אומר שעל פי רצונו" המשיך דורון לשאול... "על פי בחירתו המקצועית, איך קוראים לו? פרנק... הוא יכול לבחור בצילום הממוקד בפניו של המרצה או המראיין... כדי להדגיש דמעה, למשל... מיצמוץ עצבני...".

"ודאי..." חייך עֲבְדָּאלְלָה וזקף את גוו. "זו בדיוק ההתמחות שלו..."

"ולכן הבחירות שלו בתמונות שמשדרת סטודנטית זו או אחרת עלולות להיות מוּטוֹת בגלל שיקולים אישיים...".

"נו.. באמת... הראיון הזה לא מקצועי... הבחירות שלו הן מקצועיות... לַ חֲ ל וּ טִ י ן..." רעם קולו של עֲבְדָּאלְלָה והוא התרחק מהמצלמה בכעס.

"ואני יכול לומר לכם" סיכם דורון, מבוהל מעצמו, "הן עֲבְדָּאלְלָה והן פרופ' ביטון מכירים בחשיבות היתרון היחסי שפרנק כָּבַשׁ ממרום ניסיונו המקצועי... אני מרשה לעצמי לשאול שאלה רטורית... כי המרואיין הלך... האם יכולה להיות השפעה של עמדותיו האישיות של פרנק... או של עֲבְדָּאלְלָה... על בחירת הצילומים שיוקרנו על המסך? האם ביכולתו להפחית מחשיבות תגובה מסוימת או להעצים ערך של נושא אחר? לעֲבְדָּאלְלָה  ולפרנק הפתרונים".

"מדוע אתה מעתיק את הכתבות והמאמרים במלואם לארכיון האישי שלך?" נשאל פרופ' ביטון על ידי סטודנטית באחת מהרצאותיו. "מדוע אינך שומר רק לינקים למקומות החשובים לך ברשימה ביבליוגרפית שתכין, פשוט כדי לחסוך בזיכרון?".

"שאלה מצויינת" השיב גיל לאחר הירהור שנדמה כנצח. "בצעירותי... ניסיתי לחסוך... על פי שיטתך... אבל מהר מאוד גיליתי שהמאמרים החשובים באמת... נעלמו... התאדו... פתאום אי אפשר היה למצוא אותם ברשת... אבל הגרוע מכול היה... שחלקם עבר באיזה שהוא אופן... כלומר, חלק מהמאמרים עבר שינויי עריכה... כן! כן! בדיוק מה שחזה ג'ורג' אורוול ב-1984 **, שחזור ההיסטוריה...".

"ואיך אתה התכוננת לראיון ההיסטורי הזה?" שאלה מַאי, הסטודנטית לעיתונאות שזכתה לראיין את פרופ' ביטון במשרדו הצנוע שבאוניברסיטה.

"הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוכר לי, מן הסתם", חייך בענווה. "לכן אין לי צורך להתכונן לתכנים... במילא אינני צופה שזו תהייה הרצאה מסודרת... הרי יתקיים דיון... תהיינה הפרעות... ושאלות... והנושאים יזרמו ויתחלפו בהתאם לנסיבות...".

"ובכל זאת" לחצה מַאי. "אני מניחה שאינך אובייקטיבי לחלוטין בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני... ודאי גיבשת את דעתך במשך השנים... אתה ודאי יודע מי האשם בהתלקחות הסכסוך... אתה ודאי ניתחת את מערכות האינטרסים שמשמרות את הסכסוך... אז איך אתה מתכוון להציג את עמדתך בנושא?".

גיל שאף אוויר מלוא ראותיו ומיקד את מבטו במראיינת הצעירה. איציק, הצלם שעמד מאחורי מַאי, שינה את מקומו וקירב באיטיות את המצלמה לעבר פניו.

"אמנם דעותיי התגבשו במשך השנים" חייך. "אבל אני משתדל להציג עמדה אובייקטיבית... הביקורת שלי מופנית אל כול המעורבים בתהליך המורכב הזה... את צריכה להבין...  כ ו ל נ ו   צריכים להבין... שהפלסטינים, כמו הישראלים וכמו כל שאר המעורבים האחרים שניסו לסייע בפתרון הסכסוך...  כ ו ל ם...  אבל כ ו ל ם... כל אחד בתורו... טעו והכשילו את תהליך השלום בשלב זה או אחר...".

"ו..." נסתה מַאי ללחוץ.

"את הביקורת שלי תשמעי במהלך הראיון... אתנהג בדיוק כמו במהלך ההרצאות שאני מעביר לסטודנטים... אני, בסך הכול... בסך הכול מציג את העובדות ההיסטוריות... כפי שאני מכיר... וגם את הפרשנויות השונות לאותן עובדות... וכך אעשה גם היום..."

"למרות זאת... האם לא התכוננת לאירוע? הרי הראיון יתקיים בשידור ישיר... כל פליטת פה...".

"אני זה אני..." חייך. "ופליטות פה מייצגות אותי... כמו שאני..."

איציק התרחק מעט והכניס למסגרת את השניים, מתבוננים זה בזו.

"לשאלתך..." המשיך לאחר הפוגה קצרה, "דאי שהתכוננתי... אבל עבודת ההכנה הייתה טכנית בעיקרה... ערכנו... אני ושלושה סטודנטים מהמחלקה... רשימה ארוכה ארוכה של סרטוני וידאו... שעוסקים, כמובן, בנושאי הסכסוך ומבטאים את רוח הדברים...".

"אוֹ קֵיי" מלמלה.

"השקענו עשרות שעות עבודה... אם לא מאות..." נאנח גיל.

"בהכנת הרשימה?"

"כן... כן... העבוֹדה הזו כללה איסוף חומר, צפייה בעשרות שעות של סרטונים, גזירה של חלקים מהם... והעיקר... קיטלוג... אנחנו השתמשנו בתיוג אקוסטי".

"תיוג אקוסטי?" תמהה.

גיל משך שרשרת מוכספת שעטפה את צווארו ועליה תלוי מדליון בעל צורת ספרון קטנטן. "פלטינה" אמר מבלי להסביר. "גם קל... וגם רב תכליתי... כמעט לא מרגישים אותו..." הוא לחץ קלות על הספרון. נשמעה נקישה והספרון נפתח. במרכז המדליון נראה חומר שקוף, הדומה לסיליקון. הוא שלף את החומר מהתכשיט המבהיק, סגר את הספרון ומעך את החומר הסיליקוני בעדינות בקצות אצבעותיו. החומר הגיב למגע האצבעות כמו פלסטלינה שקופה שניתן לעצב את צורתה. "זה המיקרופון שלי" הסביר.

"וואו" קראה הסטודנטית בהתרגשות. "מה? ואיך זה עובד?" לא התאפקה לשאול. "וואו... איזה יופי..."

"עכשיו" המשיך כממתיק סוד. "עכשיו מרכיבים את המיקרופון על זוג השיניים החותכות התחתונות... ככה", אמר, פתח את פיו והצמיד את החומר הסיליקוני לשיניו. "עכשיו... זה לא מפריע לי לדבר... וכמעט לא מבחינים בתותב הזה".

"אבל איפוא המקרופון?" שאלה.

"אה... זו... זו נקודה לבנה וקטנטונת... קשה מאוד להבחין בה", הסביר. "המיקרופון טבוע בתוך החומר הדביק הזה... הוא קולט את קולות הדיבור שלי מחלל הפה... אפילו לחישות... ומשדר למחשב... זה כל הקטע".

היא הביטה בו בסקרנות, פתחה את פיה כדי לשאול שאלה נוספת אך נראה היה כי חזרה בה.

"אני יכול לנחש מה רצית לשאול" צחק כשהבחין בהיסוסה. "מַאי דומה מאוד למירי", חשב, "הנכדה הבכורה שלי...".

מאי הסתפקה בחיוך ביישני ולחייה הסמיקו.

"גם אני שאלתי את טכנאי הקול את השאלה המתבקשת... שעמדה על קצה לשונך... ובכן, לא... עכשיו אני כבר לא חושש מקרינת השידור... השידור מהמיקרופון הזה לא גורם לסרטן".

"האמת" מיהרה להגיב. "האמת היא ש... שבאמת רציתי לשאול אותך אם אתה לא חושש משידור מתוך חלל הפה... זה לא מסוכן... קצת? זה שידור ישירות אל המוח... לא?".

"ממש לא" מיהר להשיב. "תדר השידור גבוה אך במעט מתדר השמע... התדר הזה הוא מחוץ לתחום השמיעה שלנו... וגם של קָאסי... הכלבה שלי... לכן התדר הזה אינו מזיק לגוף ועוצמת הקרינה שלו מאוד נמוכה...".

"אז למה צריך להתכונן כל כך הרבה?" המשיכה להציק.

"ממ... כמו שאמרתי... זה בגלל התיוג האקוסטי" חזר ואמר. המיקרופון משדר אל המחשב..."

"תראה לי איך זה עובד... בבקשה".

"אפילו הקול שלה דומה לקול של מירי" חשב.

"עכשיו?" שאל.

"בבקשה... זה מסקרן אותי..." בקשה...".

הוא נקש בלשונו, אמר: "מיקרופון" ונקש שוב בלשונו. דבר לא קרה.

מַאי הביטה בו בהשתאות כאילו שאלה "נו... וְ... ומה קורה עכשיו?".

"זהו... המיקרופון מחובר" אמר וקולו נשמע ברמקולים בעצמה גבוהה. כתגובה, הוא מיהר להצביע על הרמקול והוריד את ידו באיטיות. "אחת שתיים שלוש... אחת.. אחת... נסיון" מלמל כאילו לעצמו. קולו נשמע בעוצמה ההולכת ופוחתת כתלות בגובה זרועו המושטת. "זה בסך הכול המצלמה על המגבר... שעוקבת אחר תנועת היד שלי" הסביר. "ועכשיו הביטי במסך ה- MyPCom" ביקש. הבקשה הדהדה בצמד הרמקולים הזעירים שהוצמדו לקירות החדר.

היא התבוננה במסך ה- MyPCom שממנו השתקפה תמונה קבוצתית של ארבע נשים המחייכות בעליצות. "אשתו, ביתו ונכדותיו" ניחשה.

"ועכשיו אקרין סרטון קצר שמייצג את תחילת התפתחות הטורפדו התת-קרקעי... הסרטון הזה, הופץ במהלך מלחמת כיפת ברזל בשנת 2014".

הוא הקיש בלשונו, מלמל משהו כמו: "חפרפרת רובוטית" והקיש שוב בלשונו. צמד המלים "חפרפרת רובוטית" לא נשמע ברמקולים.

ואמנם, על המסך הופיע סרטון וידאו מיושן, מתחילת המאה ה-21, ברזולוציה נמוכה, שכותרתו הייתה חפרפרת רובוטית.

"מדהים" אמרה מַאי בהתפעלות.

"גם אני התפעלתי מהטכנולוגיה הזו... ואת מבינה שלוקח זמן להגדיר תיוגים אקוסטיים לכל כך הרבה סרטוני וידאו...".

"ולזכור את שמם..." המשיכה מאי.

גיל הנהן בראשו בסיפוק.

"ולקראת סיום" המשיכה מַאי, "האם יש לך איזה שהוא מסר להעביר בראיון הזה? כאילו... מסר כללי כזה... מסר כזה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני?"

"מסר?" שאל גיל.

"תּוֹבָנָה חכמה כזו... אתה יודע...".

"אֶה..."חכך גיל בגרונו. "מסר... מסר..." מלמל כאילו לעצמו. "ובכן... כן... חשבתי הרבה על השאלה הבלתי נמנעת הזו" המשיך בסבר פנים רציני. איציק התקשה למצוא את התנוחה המתאימה, דחף בעדינות את מַאי לצד, קירב את המצלמה שייצב על כתפו וכיוון את העדשה קרוב לפניו.

"במהלך השנים" אמר גיל ובלית ברירה מיקד את מבטו בעדשת המצלמה הסמוכה לפניו. הוא חש כאילו שוחח עם מצלמה ומיקרופון הסמוכים אליו כול כך והסיט לרגע את מבטו לעבר הקהל הרב שהמשיך למלא את האודיטוריום הענק.

"במהלך השנים הארוכות שאני לומד ומנתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני... שאלתי את עצמי הרבה פעמים... יותר מדי פעמים... את השאלה התמימה... שבעצם כול החבר'ה השפויים שואלים אותה: 'למה?'... הרי גם אנחנו וגם אנשים בעולם מעריכים ומוקירים כול כך את התבונה של היהודים והפלסטינים... אז למה... למה, לכל הרוחות, אנחנו מתנהגים בחוסר תבונה כל כך משפיל... בחוסר רגישות  כל כך מייסר... והרי כל ילד מבין... אם רק ייחשף להיסטוריה של המאבק חסר התכלית הזה... שבעצם... כולנו מפסידים... במלחמות יש רק מפסידים..."

"מה... באמת במלחמות לא מרוויחים? הרי צד אחד מרוויח שטחים... בטוּח שאחד הצדדים מרוויח שליטה... והשפעה ... לא?" היתממה מַאי."הרווח במאבקים שלנו הוא בתחושת הניצחון... בתחושת השגת הכבוד שבפגיעה באויב... השנוא... אבל זו תחושה זמנית בלבד... ההישגים האלה נחלשים בטווח הארוך... אחרי שמתחילים לספור את הקרבנות... ואת המחיר שהפצועים משלמים... במשך שנים ארוכות של סבל נוראי... ואת המחיר הנפשי שמשפחת השכול משלמת... איזה היגיון יש בהרג עבור שטחי אדמה... הרי יש כול כך הרבה מקום בפיסת הארץ הזו... שעדיין... בשנת 2034... יש בה כל כך הרבה מקומות בלתי מיושבים... האם לא ברור לשני העמים... שאם יהיה שלום אז כולנו נרוויח... גם אנחנו... גם השכנים שלנו... וגם העולם כולו??? הרי אם נחיה בשלום זה לצד זה... נוכל ביחד להעצים את העולם... ולצמוח יחד איתו ולא להתבונן בקנאה בצמיחה של אחרים... ולקטר שזה לא פֶר... שזה לא הוגן... כי הרי גם אנחנו יודעים לצמוח ולהועיל... ולתרום... לנו ולעולם... מה, אנחנו לא יודעים שהרבה יותר מועיל לנו... לי... לָךְ ... להשקיע מחשבה... ומשאבים... ב'ריפוי חולים'... ב'בנייה' ... באיכות החיים... במקום להשקיע כול כך הרבה ב'איך להרוג ולהרוס'... הרי העולם מוצף בדוגמאות ש... שגישת Winwinwin כבר הוכיחה את עצמה בעבר...

מצגת

גישת winwinwin

אז למה לא כדאי לדבוק בה??? קשה לי למצוא איזה מסר אינטליגנטי להעביר לצופים במשפט קצר אחד... מדוע המתים מקודשים יותר מהחיים? מדוע האדמה חשובה יותר מהאנשים? מדוע???".

"זה אומר ש... שאתה באמת חושב שהסיבות לסכסוך הישראלי-ערבי הוא על פיסת קרקע?" המשיכה מַאי להקשות.

"הסיבות רבות... רבות ומגוונות..." נאנח. "עזבי... זה לא הנושא... גורמי הסכסוך אינם נובעים משיקולים הגיוניים... הבעיה נובעת מרגשות... מפערים בין-תרבותיים... גורמי המלחמות נובעים מצרכים נפשיים... נפשיים וחברתיים... מהדחף להשליט את אמונותיך... את תפיסת עולמך על האחרים... שלא חושבים כמוך... למעשה, מה שמניע את הדחפים האלה זה בעיקר פחד... חוסר אמון... אבל מקור הבעיה זה...".

"האם זה יהיה המסר שהתכוונת להעביר בראיון הממשמש ובא?" לחצה.

גיל הגניב מבט בתצוגת הזמן והשיב: "הזמן באמת רץ... אם כך אנסה להתמקד במסר... אבל אל תקצצי בעריכה כדי שהדברים לא יצאו מהקשרם".

"מבטיחה" הנהנה בראשה ואיציק הרחיק מעט את המצלמה מפניו.

"ובכן... מאחורי כל מילה שאומר... מסתתר עולם ומלואו".

"אנסה להתרכז" הבטיחה.

"ובכן... ההתפתחות המדעית המואצת במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21 הובילה להתפתחות מדהימה בתחומי הטכנולוגיה בכלל והרובוטיקה בפרט... הפיתוחים השונים משנים את העולם, במהירות ההולכת וגדלה... וואו... קשה להאמין לאן הגענו... ולאן אולי נצליח להגיע..." מלמל לעצמו והמשיך: "הרשימה היא אינסופית... מול עינינו ממשיכה להתרחש התפתחות בלתי נתפסת בכל נושא..." הוא היסס לרגע והגביר את קולו: "ההתפתחות המואצת מתחילה, במקרים רבים, דווקא בתעשייה הצבאית... ובתעשיית החלל... עתירות התקציבים... משם היא גולשת אל המגזר האזרחי...".

"תודה, תודה פרופ' גיל ביטון" ניסתה לסיים את הראיון.

"ההתפתחות ממשיכה להדהים אותנו שוב ושוב ושוב" התעלם גיל מרמזיה. ההתפתחות מואצת... לא סיימתי... רק עוד רגע... קצב ההתפתחות מואץ... משום שכל תגלית מדעית מתפרסמת מיד ברחבי הכפר הגלובלי המיניאטורי שלנו... ובתוך זמן קצר, אנשי הפיתוח הטכנולוגי בתחומים השונים, מתעדכנים ומוצאים לה שימושים לשדרוג או לפיתוח מוצרים חדשים... וזה מדהים כי חדשנות טכנולוגית בכל תחום... משפיעה מיד על חדשנות בתחומים אחרים... בדרך זו היא משפיעה על היכולת להיכנס לתחומים מדעיים נוספים... ו... ולשדרג את התשתיות המדעיות הקיימות... בתהליך רציף ומהיר... במהירות ההולכת וגוברת.... התרומה ההדדית מתבטאת בכל מקום ובכל תחום... אבל..."

"ידעתי שזה יגיע" לא הצליחה מַאי להסתיר את שביעות רצונה.

"את צודקת, כמובן" המשיך. "כאן קיים 'אבל' גדול וחשוב מאוד... קיים 'אבל' שמשפיע ומאפיל על ההישגים הקיימים וההישגים הפוטנציאליים של האנושות... תחום אחד נותר מאחור... תחום אחד לא השתנה מאז ימי הביניים ותקופתו של אברהם אבינו... את יודעת על מה אני מדבר?" שאל והיפנה את מבטו מהמצלמה לעבר המראיינת הצעירה והאסרטיבית. איציק מיהר להסיט את המצלמה לעבר פניה הסמוקים של מַאי.

היא הופתעה... התרחקה ממנו מעט, הרימה גבה והשיבה בהיסוס :"פסיכולוגיה"?

"הפסיכולוגיה דווקא התפתחה" שלח חיוך אַבָּהִי לעברה. " היית קרובה מאוד... התחום שנותר קפוא על שמריו הוא... ה ה ת נ ה ג ו ת... לא מדעי ההתנהגות... לא התחום שנחקר במעבדות האוניברסיטאות או בשטח על ידי אנשים בעלי תבונה ורגישות שאי אפשר לזלזל ביכולותיהם... בממצאיהם... או בתיאוריות ובמודלים שפיתחו... הקיפאון ולעיתים הנסיגה... שמתבטאים בהתנהגות עצמה... בהתנהגות של האנשים בבית... ברחוב... בעבודה... היצרים... היצרים והרגשות ממשיכים להניע אותנו בחיי היומיום שלנו... הרבה יותר מההיגיון... בדיוק כמו פעם... כמו בימי קדם... ממש כמו בתקופת אברהם אבינו... בדיוק כמו קַיִן... ואנחנו, כבני אדם, לא מצליחים ללמוד ולהפיק לקחים בתחום הבסיסי והמרכזי הזה... המדע והטכנולוגיה לא שיפרו בְּכְהוּא-זֶה את ההתנהגות הפרימיטיבית וְהַיִצְרִית שלנו... אנשים ומנהיגים אינטליגנטים... ורציונליים... ממשיכים לפעול בצורה כול כך בלתי רציונלית שבא לבכות... ברברה טוכמן תיארה סדרה של החלטות תמוהות שקיבלו מנהיגים ברחבי העולם, בספרה מצעד האיוולת... פרסום התאוריה של הכלכלה ההתנהגותית... תֵּיאוֹרְיָה שעליה זכה פרופ' כהנמן בפרס נובל בכלכלה... ושאותה ניסה להטמיע פרופ' דן אריאלי באמצעות הצגה של סידרת ניסויים מדהימים... כל אלה לא שינו את דרכנו כבני אדם... להיפך... הנזקים שאנחנו גורמים היום לאנושות הם חמורים הרבה יותר מהנזקים שעוללנו לעצמינו בימי קדם... והכול... הכול בזכות ההתפתחות המדעית שביססה את ההתפתחות הטכנולוגית... שאפשרה להרוס ולהשמיד בקנה מידה רחב יותר ויותר... ההיגיון אומר winwin או נכון יותר winwinwin אבל הפרקטיקה ממשיכה להיות מושפעת מהיצרים ומהרגשות הפרימיטיביים שקובעים את התנהגותנו...".

"תודה לְךָ פרופ'..."

"לא סיימתי" קטע גיל את דבריה.

היא נרתעה מעט מתגובתו וקירבה שוב את המיקרופון לעברו.

"המסר הוא שעדיין חסרים לנו כלים אפקטיביים לשינוי ההתנהגות האנושית..."

"אז, בעצם, אתה אומר" ניסתה לקצר את נאום הסיכום של גיל. "האנושות... זאת אומרת, כול האנשים... כולנו נשארנו פרימיטיביים... למרות ההתפתחות האדירה בתחומי המדע והטכנולוגיה... הבנתי נכון?" שאלה והושיטה את המיקרופון לעברו.

הוא עצם את עיניו. מַאי הסיטה את מבטה לעבר איציק שחייך במבוכה ומשך בכתפיו. ידיו רעדו לרגע.

"דמייני לעצמך כביש עמוס..." אמר גיל ועיניו נותרו עצומות. "דמייני אוטוסטרדה שבה נוסעים אלפי כלי רכב... כל הנהגים באוטוסטרדה הזו שומרי חוק... שומרים על נתיב נסיעתם... ונוסעים בזהירות הראויה ובמהירות המותרת... עכשיו דמייני שמבין אלפי הנהגים הזהירים האלה... נמצא נהג אחד או שניים שנוהגים בצורה מסוכנת... מזגזגים בין הנתיבים, עוברים על החוק... מפריעים לתנועה... מסכנים את הנהגים האחרים... מה את חושבת?" שאל ומיקד את מבטו בעיניה.

"אני... אני אחשוב שהכביש מסוכן", השיבה.

"הנה... קיבלת רושם מוטעה... כול הנהגים מתנהגים בצורה מטורפת...".

היא הנהנה בראשה כאילו בהסכמה והסיטה את מבטה אל הקהל, מעבר לכתפו.

בתום שתיקה קצרה, החזיר את מבטו לעבר עדשת המצלמה. "תראו כיצד מיעוט של נהגים מטורפים... משפיע על תרבות הנהיגה... זה בדיוק מה שקורה לנו במזרח התיכון... בתחומים אחרים... ממש כמו במקומות אחרים בעולם... מרבית האנשים שואפים לחיי שלווה ושלום... רובינו מעוניינים לגדל את ילדינו... להתפרנס בכבוד... ליהנות מהחיים... רק מיעוט של קיצונים בוחר באלימות... במוות... בנקמה... כדרך חיים... המיעוט הזה משפיע על חיי כולנו... אנחנו... הרוב... הרוב הדומם, אפשר לומר... אנחנו צריכים ללמוד לשנות את התנהגות המיעוט הזה..."

"יש לך הצעה קונקרטית?" שאלה.

"לדבר איתם בשפה שלהם" השיב במהירות... "להתנהג כמותם במגעים שאנחנו מקיימים עימם... ולהיזהר... להשתדל לא לפגוע באנשים ששייכים לרוב... כדי שהם לא יעתיקו מהמיעוט את ההתנהגות הקיצונית שלהם... כי התנהגות קיצונית עלולה להתפתח כמו כדור שלג..."

"תודה" מלמלה ואיציק הרחיק את המצלמה מפניו והמשיך לצלם את הקהל הרב שתפס את מקומו באודיטוריום של האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים.

המגוון העשיר של האנשים, שקלטה המצלמה, בלט לעין. בין הנוכחים נראו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. ביניהם ניתן היה להבחין בחובשי כיפות סרוגות, בעלי מגבעות שחורות וציציות הנשרכות מחוץ לבגדיהם ולצידם צעירים רבים שהתקשטו בכפיות אדומות, שחורות וירוקות. ניכר היה כי מרבית הצעירים הם בני דת האיסלם. הם התקבצו בחבוּרוֹת חבוּרוֹת וקישקשו בשפות שונות. האווירה אמנם שקטה אך מעיקה משהו. אנשי הביטחון והצלמים הצעירים הרבים בלטו אף הם בנוכחותם וסרקו את הקהל בסקרנות. המשך לפרק 3...

* הקישורים של כל מושג, בהמשך, מובילים לסרטונים המציגים את קצה הקרחון בהתפתחות המדעית והטכנולוגית של המושג וממחישים את היקף החשיבה ותוצאותיה בעשרות השנים האחרונות בלבד.

טכנולוגיה ההתפתחות הטכנולוגית מתבטאת בתחומי החקלאות, הגסטרונומיה, הבנייה, האנרגיה, הרפואה (ניתוח לב, חלוקת תרופות, ניתוח עמוד שידרה, ניתוח מרחוק, ועוד ועוד...), התחבורה (סקייטבורד, חד-אופן, אופניים, סגווי (מכינוע), אופנוע, מכונית, כלי רכב, אמפיבי, מסוק-אישי, מל"ט, רכבת, מטוסי נוסעים, חלליות, ספינות טיולים, צוללות, ועוד ועוד...), התקשורת האלקטרונית, הבידור (צילום, סאונד, עיבוד תמונה, עיבוד קול ועוד ועוד...), ההוראה, הבנקאות, ניהול סיכונים וקבלת החלטות

התעשייה הצבאית

עור דרקון, פריצת דלתות, תותח לייזר

ועוד ועוד...