יוסי וירון נותרו במטבח, מקשיבים למלים שאיבדו את הקשר עם המציאות של עולמם.

"יוסי, מה קורה לך?" פנה אליו ירון בקול שקט. "אתה נראה איום. אל תזניח את עצמך כבר בהתחלה".

"מעניין איך אתה תראה אחרי שיפטרו אותך" השיב יוסי כאילו לעצמו, תומך את ראשו בידיו.

"זה לא סוף העולם" ניסה ירון להרגיע.

יוסי לא השיב וליטף בעדינות את זיפי זקנו בידו.

"יש לך ד'ש חמה מהחבר'ה"

יוסי הניד את ראשו מבלי להשיב.

"הבאתי לך את הספרים והמחשבון... רחל מהספרייה אמרה ש..."

לפתע קטעה את שטף דיבורו צעקה "ע וּ ף  מ כ א ן !!!" גרי נכנס בריצה למטבח ומשהבחין במבטים שנשלחו לעברו, פנה לעבר חדר האורחים ביבבה חנוקה.

"מה קרה שוב?" שאל יוסי בכעס.

"אמא זרקה אותי מהחדר כי היא רוצה להרדים את גלית. החדר של דלית נעול, לחדר שלכם אסור להכנס ואתה זורק אותי מכאן כי אתם רוצים לדבר. איזה בית מחורבן. אין לי כבר מקום בבית הזה".

מבט עיניו התרכך כשקרב לעבר בנו ונשק בחיבה על לחיו. גרי ניגב כמעט בסלידה ובכעס את הלחי בגב ידו והסיט את ראשו.

"אף אחד לא מעיף אותך" אמר בלחש, אתה יכול להשאר בסלון עד שנירית תרדם".

גרי, לבוש בבגדי התלבושת האחידה של בית הספר, נותר שרוע על הספה בלא תגובה. יוסי חזר למטבח והעיף מבט יגע בירון. "תכונות אופייניות של 'ילד סנדוויץ'" אמר בחיוך מתנצל, "רגשות קיפוח ו... אתה מבין?"

"סיפרת לילדים?" שאל ירון.

"ששש..." היסה אותו יוסי. "רק דלית יודעת. אותה קל יותר לשתף, היא כבר מבוגרת - בת שש עשרה. בוגרת בנפשה".

"ואיך היא קיבלה את זה?"

"קשה לדעת. היא אדישה כלפי חוץ. התגובה הראשונה שלה היתה הבעת אכזבה והיא אמרה: 'אה, זאת אומרת שלא תקנו לי את השמלה שהבטחתם...' אבל מהר מאוד חזרה לעצמה והוסיפה: 'זה בסדר, רק התלוצצתי. אני מבינה את המצב'".

יוסי נאנח והוסיף: "זה גיל קשה. האירועים החברתיים הם מרכז החיים והכל כל כך מתוסבך. חשבנו בתחילה לא לערב אותה אבל היא ילדה חכמה והבינה לפי התגובות, שלי במיוחד, שמשהוא קרה. אז סיפרנו לה". ירון הניד ראשו והביט ביוסי.

"בראש שלה רומנטיקה, בגדים חדשים, מי יוצא עם מי ומי נישק את מי במסיבה האחרונה. למרות זאת, אני חושב שהיא הבינה יפה מאוד את משמעות המצב החדש..." יוסי נשם נשימה עמוקה והוסיף "אבל זה בסדר, יהודית הבטיחה לה שאת השמלה היא כן תקנה, כי הרי הבטחנו לה מזמן... 'אנחנו נעמוד בזה' היא הבטיחה, ואם היא הבטיחה, בטח היא יודעת על מה היא מדברת" הוסיף בנימה צינית.

"מה אמרת?" שאלה יהודית בחיוך והתקרבה אל יוסי, נעמדה מאחוריו ולטפה את שער ראשו.

"הילדה ישנה?" שאל.

"אני חושבת שכן" השיבה. "אני מעמידה מים לקפה, בסדר?" מבלי להמתין לתגובה, הציבה את הקומקום על הכיריים והציתה את הלהבה.

"זהו..." אמר יוסי במרירות "אני כבר לא עובד תע'צ".

"אתם לא רוצים לעבור לסלון?" שאלה יהודית.

"גרי שם" השיב יוסי. הנער בן האחת עשרה היה שרוע על כורסה, אחז בספר ונראה כי הוא מתעלם לחלוטין מהסובב אותו.

"זה בסדר כאן" אמר ירון.

"הוא מיד יעבור למיטה" הוסיף יוסי.

"אז סַפֵּר מה בדיוק היה" ביקש ירון לדעת.

יוסי היטיב את ישיבתו על הכסא, שאף אויר מלוא ראותיו ובקול רועד, מהתרגשות, החל לדבר. "אז כמו שכבר אמרתי לך, לקראת סוף היום, בשש בערך, הֵרַצְתִי את תכנית הגיבוי וחיכיתי שהVAX- יעשה את העבודה. פתאום נכנס הבוס הגדול. הייתי בטוח שזה חלק מהשיגרה שלו, אתה יודע - לבדוק מי נשאר שעות נוספות. התעלמתי ממנו ועשיתי את עצמי קורא הגדרה של איזה Interface. לא עזר לי. הוא ניגש אלי ישר ובמין חיוך מתחסד כזה שאל אותי..."

"אמא..." נשמע קול צרחני מחדר הילדים.

יוסי הפסיק את שטף דיבורו, פלט אויר באנחה וליכסן מבט חסר סבלנות לעבר התקרה.

"מה קרה?" שאלה יהודית.

"מים" נשמעה דרישה תוקפנית.

"לכי לישון! מאוחר כבר".

"מים" תבעה הפעוטה. "אני צמאה".

"עוד תעשי פיפי בלילה" ניסתה יהודית להסביר.

"מחר אתן לך כמה שרק תרצי" הצטווח יוסי בחוסר סבלנות מופגן. "לכי לישון עכשיו ודי..."

"מ י ם !" נשמעה זעקה נוספת, תקיפה ומתמשכת יותר.

יוסי קם בריתחה ממקומו, מזג מים לספל והתקרב לחדר הילדים.

"היא תמיד מצליחה לעבוד עלינו בצורה כזו" מלמלה יהודית. "תמיד יוסי, האיש הטוב, שנשבר ועושה כל מה שהיא רוצה... המפונקת הזאת. היא לומדת שככה אפשר להשיג מה שרוצים".

"אני רוצה את הכוס עם המיקי מאוס" מררה נירית בבכי.

"תכף אני אחטיף לך" הרים יוסי את קולו. "את רוצה לשחק או לשתות?"

יהודית חייכה לעבר ירון ואמרה "המים רותחים, אני מכינה קפה".

"תודה" השיב ירון ונשען על כיסא העץ.

יוסי חזר עם כוס ריקה ואמר "השלב הבא יהיה 'אמא פיפי' ורק בסוף היא תגיד 'אבא, בוא לכסות אותי', זה הנוהל הרגיל..."

"זה לא מפנק קצת?" שאל ירון.

"לפעמים" השיב יוסי, "אבל בדרך כלל זה מעצבן".

נירית ניצבה לפתע בפתח המטבח, בכותנת לילה ארוכה ובעיניים ממצמצות כנגד האור ואמרה בקצרה, בקול מבוייש: "פיפי".

"אמרתי לך?" חייך יוסי לעבר ירון ולאחר מכן הסב את פניו לעברה ואמר במבט חמור סבר "נו, לכי כבר, נודניקית..."

"בוא איתי אני מפחדת" השיבה כשמבט מלא תחינה מציף את פניה.

"אני אקח אותה" מיהרה יהודית להתנדב ומשכה את הילדה לכוון בית השימוש.

"ילדים... ילדים..." מלמל יוסי וירון צחק.

"איפוא הפסקתי? אה, כן. אהוד התנהג בצורה חביבה כזו ושאל אם אני מוכן לצאת איתו לאיזה סיבוב קצר בחוץ... הוא יודע שאי אפשר לדבר 'חופשי' ב'מוסד' כי כולם יכולים לשמוע ואני התפלאתי למה הוא לא ביקש ממני לבוא אליו לחדר".

"אתה לא רוצה שיהודית תשמע?" שאל ירון.

"היא כבר שמעה את זה לפחות אלף פעם" השיב יוסי.

יהודית חזרה מחדר הילדים ובפנים רציניים הניחה ספלים קטנים מעוטרי פרחים תכולים על השולחן. "אני מצטערת, אין לי שום דבר להגיש..." התנצלה. "היום עוד ראיתי ביסקיויטים בארון, אבל אי אפשר להחביא מהילדים שום דבר בבית הזה. הם מכירים כל פינה".

"כך יותר טוב" אמר ירון בחיוך ונופף ידו בתנועת ביטול.

"בקיצור" המשיך יוסי, "הבנתי שמשהו מסריח פה ושאלתי אם אני יכול רק לסיים את התהליך שהתחלתי. הוא הסכים ושאל עוד כמה זמן זה יקח. כשאמרתי לו שהכל תלוי בתגובת המחשב וכי זה עלול להמשך עוד איזה חצי שעה, הוא העדיף להמתין לי בחדרו".

"תכלס, עזוב את השטויות מסביב, ספר מה קרה בדיוק..." ניסה ירון לדחוק בו.

"בסדר, בסדר... אז אחרי רבע שעה בערך, סיימתי את גיבוי כל הקבצים, כיביתי את המסוף... סידרתי קצת את השולחן אני לא יודע למה. כך רמז לי החוש השישי שלי... לא... זה חשוב... אל תתעצבן, מייד תדע גם למה... ו... נכנסתי בברכיים רועדות אליו לחדר המהודר". יוסי קרב את הספל לעבר שפתיו הקפוצות ושאב בשקיקה מהקפה המהביל. "הוי, לא שמת סוכר..." העווה את פניו.

"אני מצטערת" קפצה יהודית ממקומה והביאה חלב, כפיות וכלים לסוכר. יוסי שלח יד כבדה לעבר הסוכר והמתיק את הקפה. בעודו בוחש בתנועה מונוטונית, המשיך. "בקיצור, נכנסתי ללישכת המנכ'ל. אהוד קם על רגליו לכבודי והנחה אותי אל מחוץ לחדר. הוא שאל אותי בהתחלה אם כל מה שנעשה לקראת סיום הפרוייקט נראה בעיני סביר. ניסיתי לענות בשלילה אבל ראיתי שהנושא כלל לא בראש שלו. ידעתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אחר. טיילנו אל מחוץ למבנה, על הדשא שמול חדר האוכל וכל הזמן הוא דיבר. סיפר שהוא קיבל דווחים על עבודתי היעילה וכי הוא מעריך אותה מאוד בגלל תרומתה להצלחת הפרוייקט. סיפר על המצב הקשה של המפעל, על גלי הפיטורין ועל כוונות ההנהלה לשיפור המצב ובאותה הזדמנות השחיל שתנאי החוזה של העובדים, מאפשרים את הפסקת עבודתו של כל עובד ללא התראה מוקדמת ומה שמגן על העובד הם פיצויים שמאפשרים חיפוש עבודה במקום אחר... הוא הזכיר לי שפיתוח הפרוייקט כבר הסתיים וכי לא נותר תקציב, למעשה, להמשך הפעילות. הכוונה המקורית היתה, כך אמר, לפזר את הצוות בין הפרוייקטים השונים, אבל רק אם זה יתאפשר. לטענתו, הוא חיפש היכן ניתן לשבץ אותי, משום שהוא לא רוצה להפסיד אנשים טובים כמוני, אבל לצערו לא נמצא מקום עבורי בתע'צ ולכן לא נותרה לו ברירה אלא להפסיק את עבודתי... על פי תנאי החוזה שאני חתום עליו, כמובן... הוא נתן לי להבין שההחלטה התקבלה בשיחת ההנהלה וכי היא חד משמעית... וסופית... ואין אפשרות לשנות אותה. למרות שהוא דיבר בצורה די קשוחה, ראיתי שהוא היה נבוך. הוא לא הביט לעברי אלא הסתכל לצדדים, לשמיים, על קצות נעליו... לבסוף שאל אם יש לי משהו להגיד. היה לי הרבה מה להגיד, אבל לא אמרתי אפילו שמינית ממה שהיה לי בבטן... תמיד זה קורה לי, כשאני לא מתכונן לשיחה... אמרתי לו שמהפרוייקט הזה יכולים ללמוד הרבה, אם רק ירצו. אמרתי שצוותים אחרים יכולים לקצר תהליכים אם הם יהיו מודעים לטעויות שאנחנו עשינו כדי שהם לא יכשלו במכשולים דומים ולכן כדאי לספר להם קצת על הכשלונות שלנו... לא רק על ההצלחות, כמו שאוהבים לעשות תמיד... הצעתי לו לערוך רישום מסודר של הפרוצדורות והתוכניות השונות שכתבתי, כדי שאחרים יוכלו אולי להשתמש בהן מאוחר יותר, כי חבל - הרי תע'צ כבר השקיעה בזה כסף ובמקום שיהיה לזה שימוש חד פעמי רק בפרוייקט אחד, אפשר להשקיע עוד קצת ולאפשר שימוש נוסף במה שכבר קיים... הזכרתי לו את מה שלמדתי ממך על תהליך הפקת הלקחים שחייבים ליישם לפני סגירת הפרוייקט... מה עוד? אה... כן... דיברתי על דברים שאני חייב להעביר לאחרים, כדי שהנסיון שצברתי לא יאבד, שכדאי לתע'צ להשאיר אותי רק עוד כמה ימים כדי לסגור טוב יותר את החלקים שלי בפרוייקט..."

ירון הקשיב מבלי לומר מילה. הקפה נותר מיותם על השולחן.

"לא קיטרתי..." המשיך. "לא הזכרתי אפילו את ההיבט האישי שלי... לא דיברתי על ההשקעה שלי במפעל, על השעות הנוספות רחוק מיהודית ומהילדים... התעלמתי שוב, משום מה, מהשעות הארוכות שהשקעתי בעבודה שלקחתי הביתה ולא דיווחתי עליהם מעולם... כמו פרייר. כל אותו זמן הוא הביט לעברי, לא לעיני חס וחלילה שמא יתרכך בדקה התשעים. הנהן בראשו כאילו שהוא מקבל את הגירסא שלי ולא הוציא אף הגה. הוא פשוט לא הקשיב לי... זה היה די ברור. לבסוף שאלתי אם הוא מתכוון שיעשו איזה ניתוח הפקת לקחים מהפרוייקט. הוא אמר שאתם תעשו מאמצים לקיים ניתוח כזה. ברוב טפשותי עוד התנדבתי להשתתף בדיון הזה כדי לעזור במשהו. הוא הודה לי וציין בצורה מעודנת כזאת... שההנהלה עומדת על כך שהחל ממחר, זאת אומרת החל מהיום, אסור לי להכנס לתחומי המפעל. כבר נעשו כל הסידורים לכך, הוא הסביר כאילו שהוא מתנצל או משהו... כרטיס העובד שלי חסר ערך. שער הכניסה לא ייפתח לפני כי כרטיס העובד שלי בוטל. אני לא אוכל להשאיל ספרים מהספריה או להכנס לחדר האוכל כי המחשב כבר שכח את מספר העובד שלי וכמובן, הכי חשוב, ואולי גם הכי מעליב, הם ביטלו את הגישה שלי אל החשבון שלי בVAX-... אני לא אוכל להכנס משום שהם מיהרו לשנות לי את ה - Password... תמיד זה נראה לי כל כך אישי ופרטי. השארתי בחשבון שלי מכתבים וכל מיני דברים כאלה, שלא הייתי רוצה שיקראו אותם... לא הספקתי אפילו למחוק אותם. כל הזכויות כעובד תע'צ נמחקו מהמחשב הכל יכול".

לפתע השתנק קולו ועיניו הוצפו דמעות. "כאילו... כאילו גנבתי משהו מהם".

יוסי השתתק ולגם במתינות מכוס הקפה. רעש מנוע המקרר החשמלי הפר לפתע את השתיקה ויוסי הוסיף בהטעמה: "פרייר, את הנשמה השקעתי שם. בשביל מה לכל הרוחות?" דמעה גדולה ושקופה גלשה לאיטה לאורך לחיו הסמוקה, כשהיא מותירה פס מבריק ההולך ומתארך. יוסי משך באפו, קם ועשה דרכו לעבר חדר האמבטיה. ירון עקב אחריו במבטו.

"הוא יתגבר על זה" הבטיחה יהודית, משימה עצמה כמחושלת דייה. "לפני חודש בערך יוסי סיפר לי, בשאט נפש כזו, על אחד מהחבר'ה. לא חשוב מי. הבחור התרברב בפניו על משהו שהכעיס את יוסי בצורה נוראית. הוא לא ישן כל הלילה אבל לבסוף לא עשה דבר. הוא החליט לא לספר לאף אחד".

ירון הביט בה בסקרנות ויהודית המשיכה: "הבחור ההוא, היום אני לא בטוחה אם הוא רשע או חכם, לא התבייש להגיד שהוא מסתיר מידע בכוונה. פשוט שומר לעצמו עמדת יתרון כדי להחשב כמומחה באיזה נושא, אני לא זוכרת בדיוק איזה. נושא שאף אחד לא מכיר. ההיפך הגמור מיוסי שמתעד הכל ומסביר לכולם עד הפרט האחרון. אז אני שואלת אותך... אילו ליוסי היה שכל בקודקוד והוא היה שומר איזה סוד כזה שהמפעל יהיה תלוי בו, הוא היה נמצא באותו מצב? אני מבטיחה לך שהבחור ההוא ישאר בתע'צ כמה שהוא רק ירצה ואולי גם ישפר את משכורתו בזכות חוסר ההגינות שלו".

"מה דעתך" השיב ירון בקולו המתון, שמתוכו בצבצה אירוניה קלה, "את חושבת שלא יודעים את זה? הדברים האלה הרי נרשמים. יתפסו אותו בפינה באיזה שהוא שלב. 'לא לעולם חוסן'... אנשים כמוהו פחות אהובים ובהזדמנות הראשונה יעיפו אותם".

"אולי פחות אוהבים אותם אבל תלויים בהם יותר והתלות הזו שווה הרבה מאוד כסף, מעמד, יציבות... ואם הבחור מספיק נבון, הוא ידאג לאסוף סודות מהסוג הזה שיַגְבִּירוּ את תלות המפעל בו, מבלי לשתף אחרים. הוא מכיר הרבה יותר טוב את חוקי ההישרדות מיוסי התמים שלי... שסירב תמיד בתקיפות להשתמש באמצעים מלוכלכים כאלה".

"המפעל זקוק לאנשים מהסוג של יוסי" ניסה ירון להסביר. "כי העברת מידע בצורה אמינה היא מפתח להצלחה של כל פרוייקט. זרימת מידע משובשת הורסת פרוייקטים בעוד ששיטת העבודה של יוסי..."

"שטויות במיץ עגבניות" קטעה יהודית את דבריו בחמת זעם. "יכול להיות שהמפעל צריך אנשים כמו יוסי, אבל הוא מפטר אותם כי העבודה שלהם טובה לטווח הרחוק. עבור הטווח הקרוב... נוּ... בטווח הקרוב המפעל כבר ניצל את הכישורים שלהם... ואם הם יעופו, שום דבר לא יקרה כי כל הידע נמסר כבר לאחרים. מפעל ישמור ויעודד בצורה כזו, אנשים כמו... כמו זה שסיפרתי לך עליו, כי הוא זקוק לסוד שלהם עבור הטווח הקרוב. אז מה? אולי תסביר לי אתה יותר טוב מי הוא העובד הטוב והרצוי, זה שנותר או זה שמפוטר?"

"אמא, קרה משהו?" נשמע לפתע קול מפוחד וגופו השמנמן של גרי ניצב לפני אימו, מביט בה בעיניים קרועות לרווחה. "אבא בוכה?"

יהודית קמה ממקומה, חיבקה אותו בעדינות ואמרה "בוא לישון חמוד שלי, מחר בית ספר" ושניהם נבלעו בחשכת חדר הילדים.

"ככה סתם, פיטרו עוד אחד מהמפעל" הרהר ירון, חש בריקנות המחלחלת לקרביו. "סתם עוד אחד... 'כדי שהעץ יצמח כהלכה, צריך מדי פעם לגזום ענפים מיותרים' אמר לא אחת אהוד בפני פורום מקבלי ההחלטות במפעל וכולם, כמובן, הסכימו עמו בנענועי ראש חנפניים בעוד שבליבם פנימה התפללו לבל יוגדרו הם כענפים המיותרים. 'פיטורי עובדים הם חלק בלתי נפרד מתהליך שיקום טבעי של מפעל...' הדהד בראשו קולו הרועם והבוטח כל כך של אהוד. אבל מה מסתתר מאחורי כל מקרה כזה? משפחה מיוסרת. מצוקה כלכלית ונפשית, אדם מתוסכל, מריבות בין בני זוג שגורמות להתפוררות משפחות. איזה נזק נפשי עלול להגרם לילדים שאביהם מוצג בפניהם כאחד שלא שווה כבר, כביכול. מיותר למפעל... ומחר? מחר יגיע תורו של ענף נוסף להגזם, להיות מושלך אל ערמת האשפה, לטובת שאר הענפים שיוותרו על העץ. הענפים הטובים יותר? אבל אולי, בכל זאת, לא תמיד יש צורך לגזום? אולי אפשר לטפל טוב יותר בעץ באמצעות השקייה נכונה, דישון מתאים... די עם המטפורות המגוחכות האלה" נזף ירון בעצמו. הוא ידע בבירור כי תחושת הזעם תנחה את פעולותיו בתקופה הקרובה, מבלי לתת לו מנוח.

יהודית חזרה והתיישבה מולו. "גרי שמע את כל השיחה" סיננה מבין שפתיה, בלחש. "הוא נעלב שלא סיפרנו לו מיד מה שקרה. ניסיתי להסביר לו שגם אנחנו עדיין לא עיכלנו את המצב החדש ושעוד יעבור זמן רב עד שנבין את המשמעות המדוייקת של זה. אבל הוא מתעניין בעצמו בלבד, נעלב שלא אמרו לו מייד ואמר: 'מה יש? אני לא חלק מהמשפחה?' ".

"לא נורא, עד מחר הוא ירגע. אני מכיר את השגעונות שלו..." מלמל יוסי.

ירון שתק ויהודית הגניבה מבט לעבר חדר האמבטיה.

"יוסי שאל אותי שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן... דיברנו על זה" אמר ירון בקול מהורהר. "את הנשמה הוא השקיע במפעל. לאיזה צורך? למי? מה הניע אותו להשקיע כל כך הרבה במקום להשקיע במשפחה הנהדרת הזו שיש לו?"

"הוֹ... לא!!!" חייכה יהודית. "הוא השקיע הרבה במשפחה... ראשית, הוא בעל מקסים ומתחשב..."

"אני יודע, אני יודע" הניע את ירון את ראשו.

"שנית הוא אב מסור מאוד, למרות שלא תמיד היה לו זמן להשקיע בילדים. אבל אל תשכח שההשקעה בעבודה... במפעל... ההשקעה הזו תרמה לקידום האישי שלו ובאופן עקיף גם אנחנו נהננו מפירות ההצלחה... כאשר אתה נהנה מהעבודה, גם האחרים בסביבתך נהנים. בצורה כזו הגדרנו את דרך חיינו וכך גם פעלנו... שנינו... אם תהיה שלם עם הדברים שאתה עושה, תוכל למצות את עצמך. רק בדרך הזאת תוכל באמת להנות מהחיים. אתה נהנה לא רק מהדברים החומריים, אלא... ואולי בעיקר מהתחושות שמתלוות לדברים שאתה עושה במו ידייך או בכושר ההמצאה שלך... אתה גאה בתרומה שלך לסביבה... אתה יכול להתענג מעצם העשייה, גם אם היא מלווה בקשיים..."

ירון כבש את ראשו בכפות ידיו ובחן את מרצפות המטבח.

"כשאתה מרגיש שמעריכים את התרומה שלך", המשיכה, "אז קל יותר לכולם להתגבר על המכשולים..."

"וכשיש משפחה תומכת ואוהבת" המשיך ירון את דבריה, "אז המציאות נצבעת בצבעי וורוד... היא נתפסת כמושלמת יותר..."

"זה מובן מאיליו. הרי גם אתה בנוי מאותו חומר. לא?" פנתה אליו בחיוך.

"את מנסה לשאול אם אני שלם עם עצמי? עם מה שאני עושה? עם מה שעשיתי עד כה?"

היא מיקדה את מבטה בעיניו והניעה קלות את ראשה.

"ובכן... אני לא יכול להכחיש שאני מהרהר בזה מדי פעם. ו... ואני... אני כבר לא ממש בטוח שאני באמת שלם עם כל מה שאני עושה שם...". ירון קירב את ספל הקפה לפיו ולגם. הקפה היה קר והוא גמע אותו עד תומו.

יוסי נכנס למטבח והתיישב בכבידות על הכסא. "אני מצטער שנסחפתי ברגשנות יתר" אמר, מבלי להביט בעיניהם.

"דברנו על שלימות עצמית" אמרה יהודית. "אמרתי שהיית שלם עם כל מה שעשית וירון לא בטוח שזו התחושה הפנימית שלו..."

"ולי דווקא היה נדמה שאתה נהנה מהעבודה במפעל" אמר יוסי בציניות "חשבתי שלא אכפת לך מדברים אחרים חוץ מהעבודה".

ירון הביט ביוסי, שתק לרגע והשיב בקול שלו "הבט בי. אני בן שלושים ושמונה. לא בדיוק ילד, אבל גם לא כל כך זקן. שלושים ושמונה? לא יאומן. הי... עוד פחות משנתיים מחליפים קידומת!!! נו, מה אתה אומר על זה? ירון שדמי בגיל העמידה. לא מצחיק?" ירון כבש חיוך לגלגני.

"אני יודע לֶמָה אתה מתכוון" חייך יוסי. "עכשיו אני אצטרך 'לאכול' אותה חזק בגלל הגיל. אל תשכח שאני לא צעיר ממך בהרבה... עוד מחכות לי בפינה מודעות לחיפוש עבודה. אנחנו מכירים מקומות שמחפשים במפורש, אנשים צעירים. עד גיל 35".

"לא צריך להסחף" השיב ירון. "עדיין לא ראיתי מגבלת גיל למקצוע שלך. אבל מצד שני, מילגה להמשך לימודים כבר יהיה קשה לך להשיג בשלב זה של החיים. העולם, באמת, שייך לצעירים!"

"מה קרה לכם? אתם מרגישים זקנים? לכו לבית אבות!" התרגשה יהודית. "כל החיים לפניכם. יוסי, אתה רק בן שלושים ושש והספקת המון. הדרך שעשית ארוכה אבל הדרך שלפניך ארוכה יותר. הרבה יותר. לא עברת אפילו מחצית מחייך".

יוסי הסתפק בחיוך נבוך, מופתע מעט מהתלהבותה הפתאומית של רעייתו.

"השתחררת מהשרות הצבאי בגיל עשרים ואחת. נכון? למדת ארבע שנים כדי להיות מהנדס. בשתי שנות לימוד נוספות עשית 'מסטר' זאת אומרת שרק בגיל עשרים ושבע התחלת לעבוד ממש. אה? שים לב! כל חייך עבדת רק תשע שנים. עד הפנסיה יש לך עוד עשרים ותשע שנים, לפחות!!! זה אומר לך משהוא? זה אומר שהדרך שלפניך ארוכה מהדרך שעברת. כל החישובים מראים שאתה יותר צעיר מאשר זקן... עכשיו, כשתגיע למקום עבודה חדש, עם הנסיון שרכשת..."

"די, די, די..." קטע יוסי את דבריה בחוסר סבלנות בולט "מספיק לקשקש. הבנו את הפרינציפ. בינתיים אין לי מקום עבודה חדש".

 "נו, טוב, עוד לא התחלת לחפש" השיבה.

נביחות כלב החרידו, לפתע, את השיחה. משהו כבד פגע בדלת החיצונית וצחוק מתגלגל של נערה, נשמע מבחוץ. כהמשך טבעי לרעש, נפתחה דלת החדר הפנימי ודמות דקיקה של נערה במכנס קצר דילגה לעבר דלת היציאה.

"שלום דלית" קרא לעברה ירון.

הנערה התעלמה מקריאתו והמשיכה לכוון הדלת.

"דלית!" קראה יהודית וכעס ניכר בקולה. "מדברים אליך".

דלית נעצרה. סבבה על עקביה ונעצה מבט נוקב בירון. עיני השקד השחורות שלה רשפו ברקים. "שלום" אמרה חדות.

ירון נבוך מהתגובה הבלתי צפוייה. יוסי ויהודית הביטו בזעם בנערה הכעוסה.

"חבר, אה?" הרימה את קולה מבלי להסיר את המבט המאשים מעיניה". "אתה חבר טוב של אבא, אה?"

"דלית, תפסיקי" גערה בה אמה.

"איך נתת שיפטרו אותו?" המשיכה בעוד מבט עיניה ננעץ בפניו כתער.

"לא ידעתי" מלמל ירון וחש באדמומיות המציפה את פניו.

"מה קורה לך?!" ניסתה שוב יהודית בעוד יוסי מתקרב לעברה וכאב בעיניו מבלי שהצליח לפצות את פיו. דלית מיהרה אל הדלת וטרקה אותה בעוצמה מאחורי גבה.

"אני מצטער" מלמל יוסי במבוכה גלוייה.

"ככה זה בגיל הטיפש עשרה" ניסתה יהודית להסביר. "בגיל הזה הדברים מוקצנים. הצבעים השולטים במציאות שלה הם שחור ולבן".

ירון נאנח, הציץ בשעונו ופלט "הו, כבר מאוחר. אולי כדאי שאזוז עכשיו". בתום שתיקה קצרה, הוסיף: "מסרו ד'ש לדלית. תגידו לה שאני רוצה לדבר עמה. לא עכשיו".

"אין צורך" אמר יוסי. "אני כבר אסביר לה".

ירון חייך במבוכה.

"תודה שבאת" אמרה יהודית בחיוך.

יוסי קם על רגליו, התקרב מעט לעבר ירון ומלמל בהבעה אדישה, מבלי להביט בעיניו: "שמור על קשר אה?"

 

​

 

 

המשך בפרק 13 - אמא