צפירת רכב מאחור הסיטה את ירון משרעפיו. "עוד מישהו מאיץ בי" הרהר כשהבחין במהירות נסיעתו הנמוכה, "הרכב עדיין בהילוך ראשון... תמיד נושפים לי בעורף... כאלה הם החיים...". ירון האיץ את מהירותו ועבר אל הנתיב הימני. "ובכן, אני יכול להצביע על הישגים למכביר" הרהר בסיפוק עצמי גואה, "ואני יכול להתגאות בהישגי... עוּבדה - סיימתי את הטכניון בחיפה בהצטיינות בשתי פקולטות בו בזמן כעתודאי. אני בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בתחום קומוניקציה ומחשבים ובוגר הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. קשה להצביע על הרבה אנשים שעשו את זה... השגים, השגים... אבל... אולי כדאי לחשוב דווקא על השגים ממשיים. הצלחה בלימודים היא הישג מכובד, מחמיא, אבל מה זה בסך הכל? בשורה התחתונה זה בסך הכול אמצעי להשגת מטרות. האומנם המטרה שלי היתה להצליח בלימודים? האומנם זה היה באמת היעד שלי בחיים? בּוּל שִׁיט... אין ספק שנקבעו הישגים רבים לזכותי. צריך למנות את ההשגים בצה'ל? בממר'מ? בעצם, האם ההישגים האלה הם חלק מהמטרות שלי בחיים? לא!" כמעט צרח. "אלה אינם יעדי חיים. לימודים לקראת תואר שני במנהל עסקים ובמדעי המחשב? גם הם אינם יעדי חיים... ומה עוד? אוּף... סתם בזבוז זמן" מלמל לעצמו כשנעצר ליד רמזור אדום. "תמשיך, תמשיך לחפש" האיץ בעצמו. "חשוּב לעשות מדי פעם פסק זמן, לעצור את המרוץ אחרי הזנב ולנתח... נו, טוב, מפעל חיים יכול להיות... קריירה בתע'צ... בתעשיות צבאיות בערבון מוגבל".

צפירת רכב מאחור הזכירה לו כי הרמזור התחלף לירוק.

"בתע'צ אני משקיע את מירב זמני את מיטב מירצי" המשיך להרהר. "אם נתעלם לרגע ממחשבותי בנושאי העבודה כשאני בבית, ובכן... אני נמצא פיסית במפעל החל משש וחצי או שבע בבוקר. נניח משעה שבע בבוקר עד שבע או שמונה בערב וכל זה כשאין לחץ מיוחד של קירבה מסוכנת לאיזו אבן דרך. זאת אומרת, נניח בממוצע שלוש עשרה שעות עבודה ביום. מעניין, אני באמת משקיע הרבה בעבודה. כמה זמן נותר לי לדברים הפרטיים שלי? לתחביבים, להנאות מסוג אחר? מתוך עשרים וארבע שעות של יממה נורמלית אחת, נותרים לנושאים אחרים - מלבד למפעל, ממ.. אחת עשרה שעות. אחת עשרה שעות ביממה? זה באמת הרבה. לפי החישוב הזה נותר לי זמן לישון לפעמים? זה ממש מגוחך! שינה היא אחת מאהבותי הגדולות ביותר. כשאני ישן פחות משבע שעות ביממה, אני מהלך כמו סהרורי כל היום. אני מניח שלצורך החישוב המטופש הזה נניח שאני ישן שבע שעות ביממה. כן, זה באמת כך".

הטרטור המונוטוני של מנוע המכונית הטריד את מחשבותיו והוא הפעיל את הטייפ. צלילי תזמורת בקעו ממערכת הסטראו שהתקין לא מכבר ברכב. צלילי הקוצ'נטרו לפסנתר מספר 1 של ברהמס, באמצע היצירה, בדיוק במקום בו דומם את המנוע כשהחנה את הרכב ליד ביתם של יהודית ויוסי. חיוך התפשט על פניו.

"אני באמת ישן שבע שעות בממוצע... ביממה" מלמל לעצמו בקול והצטרף בזימזום לצלילים שעטפו את חלל המכונית.

"אז כמה שעות נותרו לי? ממ... כן... ארבע שעות... נותרו לי ארבע שעות תמימות לחיים הפרטיים שלי. ארבע שעות ביממה שבהם אני נהנה מהחיים... נהנה? מה בדיוק אני מספיק לעשות בארבע השעות האלה? ובכן, אפשר לחלק את הזמן הזה לשניים: סידורים והנאות. חלק מארבע השעות האלה אני מתקלח, מתגלח, עורך קניות מדי פעם, מבקר אצל הספר, במוסך בקיצור - שגרה... דברים שצריך לעשות... ארבע השעות האלה מתחלקות ביחס משתנה בהתאם לנסיבות. כשדוד המים מתקלקל, למשל, אז לוקח זמן לתקן אותו, מה אפשר לעשות? לפעמים צריך להשקיע בבית. תמיד צצים כל מיני סידורים כאלה. סידורים 'חד פעמיים' כך שקשה להעריך כמה זמן נותר לי באמת להנות מהחיים... ובכן... אני שם תקליט ומקשיב לברהמס... או למוצרט... מרפרף על כותרות העיתון, לעתים מזדמן לי איזה ספר טוב בנושא 'מדע בדיוני'. אני גם מכיר את עצמי כמומחה עם דיפלומה ל'בזבוז זמן'. אם, למשל, מזדמנת לידי איזו יצירה של ארתור סי. קלרק, אני יכול למצוא את עצמי מוותר על שנת לילה, מסיים את הקריאה בבקר, חוזר לעבודה עם עיניים אדומות ומשלים את החסר בשינה בריאה רק בסוף השבוע. ומה... אירגון כזה של חיים, מוצא חן בעיני? ובכן, מה אני מצליח באמת לעשות בארבע השעות הארורות האלה? שום דבר שממש מקדם אותי לממש את יעדי בחיים... אז אני מצחצח שיניים בבקר, מתקלח, חוטף איזה כריך, נוסע למפעל, נוסע בחזרה מהמפעל אל הבית... בית? איזה בית? זה חדר שינה מוקף בחדרים נוספים ובציוד נוסף כמעט חסר שימוש!!! זה ממש מחריד. וזה אומר שאני חי רק את העבודה, חושב על העבודה, נושם את העבודה. כמעט".

"זהו, הגעתי" מלמל לעצמו ולחץ בחוזקה על הבלמים. נשמעה חריקה צורמת והמנוע כבה. באחת פסקה המוזיקה ועוצמת השקט הכאיבה לאוזניו. "אני בבית!" לחש.

ירון נטל את תיק הגי'מס בונד שלו ונכנס לביתו בעודו שקוע בכעין קהות חושים, מוטרד ממחשבותיו. צילצול טלפון קידם את פניו. באיטיות הניח את התיק על הרצפה, נעל את הדלת והטלפון השתתק.

"נו מילא" הרגיע את עצמו. "ינסו שוב...".

באיטיות פנה לכוון המטבח כשהטלפון שב ופגע בדממה שעטפה אותו ברוך. הוא מיהר להרים את האפרכסת השחורה והמבריקה של הטלפון. "הלו" מלמל.

"יָרוֹנְקְיֶה?" שמע את קולה הרך של אימו.

"אמא! קרה משהו?" הרים את קולו בדאגה.

"מה פתאום קרה משהו?" קראה במבטא הונגרי כבד.

"היא עלתה כנערה צעירה לישראל ותמשיך להישמע כעולה חדשה כל חייה. המבטא הכבד לא יעזוב אותה לעולם..." הרהר.

"הכול בסדר..." המשיכה בקול מהוסס. "אתה.. אתה פשוט לא עונה לטלפונים... למה אתה לא עונה? אתה ממשיך לעבוד קשה?"

"את הרי יודעת" נאנח. "עובדים... עובדים..."

"וחוץ מזה אין משהו חדש, יָרוֹנְקְיֶה?" המשיכה לחקור. "אבא מוסר לך דש..."

"תודה... תודה... אצלי אין חדש... בעצם כמעט אין חדש..."

"מה קרה?"

"פיטרו את יוסי"

"איזה יוסי? הו... אלהים ישמור! את יוסי של יהודית?"

"כן, כן..." מלמל.

"מ ה  א ת ה  א ו מ ר... וילי, וילי... אתה שומע? פיטרו את יוסי... החבר של יָרוֹנְקְיֶה מהעבודה...".

"כן, כן..." המשיך למלמל אל האפרכסת וחשב שהגיע הזמן לקנות כבר טלפון אל-חוטי... או לפחות כבל מאריך לטלפון... "עכשיו אני תקוע עם אמא ללא קפה..."

"נו... השמנצ'יק הנחמד הזה... אתה לא זוכר? זה מהאלקטרוניקה..."

"נכון" אישר ירון ונאנח.

"טוב, לפחות יש לו את יהודית".

חושיו של  ירון התחדדו והוא שתק. "שוב יעלה נושא הגרושין" הרהר בכעס עצור. "בכל הזדמנות היא מזכירה לי איזו טעות איומה שעשיתי... ולמה אני לא מחפש..."

"נו... טוב... הוא כבר יסתדר" מלמלה כאילו לעצמה. "ואתה... איך אתה מקבל את זה?" שאלה.

"קשה... קשה" השיב וחש בקצב פעימות ליבו העולה.

"תבקר אותו" הרימה את קולה. "הם עוברים עכשיו תקופה קשה" הסבירה בנימה ידענית. "כל המשפחה... וככל שהזמן יעבור..."

"יהיה יותר קשה" המשיך את דבריה והנהן בראשו. "אני יודע... אני יודע..."

"הוצאת לי את המילים מהפה" אמרה בכובד ראש.

ירון חייך.

"הנה... עכשיו אני שומעת את החיוך שלך" צחקה. "תגיד משהו... ספר קצת על עצמך"

"נו, את יודעת... עובדים קשה..."

"בעבודה?"

"בטח בעבודה... איפוא עוד עובדים קשה?"

"יָרוֹנְקְיֶה... הכל עניין של עדיפויות... בטח שאתה עובד קשה אבל לא צריך לשכוח גם את החיים שלך... הרי אתה עובד  כ ל   כ ך   קשה... לא רק כדי לעזור שָׁם לַבּוֹס שלך... אלא גם לעצמך... הרי לא שכחת את הסיפור על האבנים הגדולות והקטנות... נכון בֶּנִיק שלי..."

ירון לא הגיב.

"אני שומעת חזק את השקט שלך..." גיחכה. "זה סימן שאתה מסכים איתי... אני מכירה אותך..."

שתיקה...

"אני יודעת שזה קשה" המשיכה. "אבל תקשיב ללב שלך... תנסה למצוא מישהי שמתאימה לך..."

"אמא! די כבר!!!"

"אתה מכיר את הסיפור על הבמבוק הסיני... כבר סיפרתי לך אותו... בהתחלה לא רואים תוצאות, אבל אם מתמידים..."

"טוב, נו..." מלמל בחוסר סבלנות, כמעט בלחש.

"אני מבינה שאתה ממהר לאיזה שהוא מקום...". אכזבה צורבת ניכרה בקולה.

הוא לא השיב.

"אז שלום יָרוֹנְקְיֶה" המשיכה.

"לילה טוב, אמא. נשיקות לאבא...".

הדממה השתלטה שוב על החדר.

פניו לבשו הבעת חלחלה מעושׂה כשהרהר: "היא תמיד מוכרחה להזכיר לי את אדווה... מוזר שהיא אהבה אותה כל כך...". הוא מילא את ראותיו באוויר ומחשבותיו נדדו תשע שנים לאחור. "הַ סיבה לגרושין?" שאל את עצמו ועצם את עיניו. "היו סיבות רבות לגרושין... בעצם, אֶהה... ובכן, בדיעבד היתה סיבה אחת חשובה באמת, שממנה נגזרו כל ה'סיבות' האחרות. אפשר לסכם זאת בשתי מלים שכיחות למדי: 'חוסר התאמה'. פשוט לא היתה התאמה בינינו. לא מימשנו את הציפיות האחד מהשני. הציפיות היו גבוהות מדי. שנינו דברנו על הבנה לצרכי הזולת. בשבילה, כוונת המושג 'צרכי הזולת' הייתה הצרכים שלה. כמובן, בהתאם לנסיבות, הקשבנו פחות מדי האחד לשני. כל אחד היה... רק רגע! מה זה צריך להיות? זו גלישה לנושאים שהחלטתי להותיר אותם בהיסטוריה... כבר החלטתי לא להעלות שוב את נושא 'אדווה'. איך זה קשור לעניין? אני מנסה להגדיר את מפעל חיי, את הטעם בחיים, את היעדים שלי. הכל מתערבב לי בתודעה ובתוך הסלט הזה אני מוצא שוב את אדווה, שוב היא מפריעה לי לארגן את מחשבותי סביב הנושא המרכזי באמת. טעות. שוב אותה טעות. לא היה לנו די זמן להקשיב האחד לשני... גם אז אדווה ערכה את חישובי הזמן... גם אז ידעתי מה הוא הפלח היחסי של העבודה במפעל ומהו הפלח היחסי שאמור היה להיות מוקדש לבילוי, לשיחה עם אדווה, אך הדחקתי את המידע הזה אל תאי זכרון שלא צריכים להיות בשימוש! אבל במחשבה שנייה, לא צריך לעוות כל כך את המציאות. מה קורה לי? כפי הנראה אני עייף מדי... שוב אדווה מתחילה לדבר מגרוני. לעוות את המציאות? האם אני יכול למנות את המקרים שנפגשתי עם רעייתי לחיים? לאחר הנישואין אני מתכוון... מתי הצלחתי להתרועע עם הנערה שאהבתי יותר מכל? עם האשה שהצהרתי כי היא כל חיי? בסופי שבוע. כמעט רק בסופי שבוע...".

הוא העלה חיוך נּוּגֶה על פניו, פשט את בגדיו באיטיות ונכנס אל המקלחת. נשמתו כמעט נעתקה מגרונו כשזרם המים הקרים שטף את גופו הערום. "מצחיק!!! זוג נשוי שנפגש בסופי שבוע! חה... זה אבסורד! גרנו באותה דירה... התכסנו באותה שמיכה בלילה... בסופי שבוע הייתי כל כך סחוט משבוע העבודה המתיש שכמעט לא הייתי יוצא מהמיטה. הייתי חוזר מאוחר ביום ששי, לאחר שאדווה סיימה את סיבוב הקניות בַּסוּפֶּר, בשוק, אצל הקצב... מבקש עיתון ומשתרע על המיטה או מתייסר בכאבי ראש כל השבת. זו היתה התנהגות של גבר בתקופה הראשונה לנישואין... ממש מחמם את הלב. העוּבדה היא, שפשוט לא היה לנו זמן משותף, לא היה לנו זמן לדבר. עסקתי בפתרון בעיות של אחרים. אפילו נהניתי מזה... טוב, החוויה הזו, אמנם, כבר מאחורי. אבל... כפי הנראה לא הפקתי את הלקחים המתאימים כי נפשי עדיין נגועה באותו נגיף מסוכן שקרוי 'התמכרות לעבודה'. אני פשוט Workaholic ללא תקנה... מכוּר לעבודה...".

נדמה כי המים הצוננים הציפו זכרונות נשכחים במוחו. "ד'ר זהבי? מה פתאום הברנש פילס דרך למחשבותי? הפסיכולוג הקליני המלוקק הזה שסחט את כספינו כמה חודשים לפני הפרידה? אפשר לשכוח יצור כזה? הוא עזר לי להפטר מחלק נכבד מהשכר שקבלתי באותם ימים כמנתח מערכות מתחיל במקום עבודה חדש. מה עוד זכור לי מאותה תקופה? תלונות... את התלונות של אדווה. היא נהגה לטעון שהשקעתי יותר מדי בעבודה... הייתי חוזר מאוחר מדי הביתה, לטעמה... היא כעסה מאוד כשהיתה מגלה שהבאתי מאמר לעיון לפני השינה או איזו עבודה קטנה להשלים. בילינו מעט מדי ביחד אבל מה יכול הייתי לעשות? לא הספקתי להשלים את העבודה שם. הייתי בתחילת דרכי וחששתי להכשל. להכשל? אני? בסדר, בסדר. האמת היא שכשלון אינו המושג המתאים ביותר לתקופה ההיא. למעשה... אה... ובכן, בדיעבד די הצלחתי בתפקיד באותה עת. גם זכיתי להערכה רבה, עובדה שהקנתה לי, אם זכרוני אינו מטעה אותי, תחושה של מימוש עצמי ו... וסיפוק" חייך לעצמו. "באותם ימים, כמעט 'ימי זוהר'. הייתי משוכנע כי ההשקעה הרבה מניבה פירות. זכיתי להיזון חוזר חיובי ביותר הן מראובן, שהיה מנהל הפרוייקט שלי והן מצד החבר'ה. רק אדם אחד היה חריג בפרשה הזו... אדווה. לא די שלא זכיתי לגיבוי ממנה, כי ברור שקשה להיות מוצלח, צריך להשקיע... והרבה... ומכאן, כמובן, חוזרים אל האשה בבית. מה קורה כשהאשה אינה 'מפרגנת'? ... ולמרות זאת הרצון להצליח ממשיך להפיק מנות הגונות של אדרנלין... להוכיח את עצמי שוב ושוב ושוב... לממש דברים שאך שעות ספורות קודם לכן היו בגדר 'מחשבות' או 'רעיונות' והנה הכל קורם עור וגידים ותוכנית המחשב רצה ומתפקדת והחזה מתנפח, עומד להתפוצץ מגאווה ואושר. הרגשתי באש הבוערת בעצמותי, איזו עירנות פנימית ומרץ מיוחדים להמשיך ולהשקיע בפרוייקט... עוד רעיון ועוד שיפור ועוד תוספת שתורמת לתכונות המערכת שלקחתי חלק בפיתוחה ואגב כך גם מנפחת את האגו שלי, כמובן... באותם ימים ידעתי כי כוח רב מרוכז בידי. הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, ה כ ו ל !!! בעזרת הידע שעמד לרשותי, האלקטרוניקה והאפשרות לקבוע תכונות למכונה... הרגשתי שאני עושה עבודה יסודית, חשובה ואני... אני בהחלט יכול לשמש דוגמא לאחרים 'כיצד צריך להשקיע בתפקיד'. קשה לתאר את תחושת ההתעלות הזו... והנה, אני שב הביתה מאושר, גאה בהשגי, גאה במחמאות שקבלתי, רוצה כל כך לשתף בזה את רעייתי ובאחת נסחף לקלחת של רותחין הנובעת מאיחור של שעה... וואוּ..." התנשף. "צריך להיות טיפוס מאוד מיוחד כדי להמנע משיתוף פעולה בחגיגה המתרחשת במקרים כאלה. היה עלי להתנצל על האיחור... להגיב ברוך, בהתחשבות ובהבנה, על פי כל כללי ה-'בלה בלה' שהמליץ עליהם ד'ר זהבי. אבל, ובכן, ממ... תגובה כזו של האדם הקרוב ביותר אליך, מעוררת רצון לצרוח... להכות, להשתולל. כי, בסופו של דבר, מה אני מבקש מבת זוג לחיים, אם לא טיפ טיפת הבנה... אפשרות לשתף אותה בחוויות האישיות שלי. אחרת... אחרת המכנה המשותף מתפוגג עם חלוף הזמן. והגוף המאוחד הזה שהיה פעם כמעט יחידה אחת, מתחלק בהדרגה לשתי אישיויות נפרדות שחיות זה לצידה של זו, בשני עולמות נפרדים - זרים. לא די בזה שהיא לא נתנה לי חיזוקים, כפי שציפיתי, אלא בצורה חד משמעית, אדווה לא רצתה להקשיב לחוויות שלי מהמפעל. הנושא פשוט הרתיח אותה... היא סלדה מכל נושא שקשור לְעִסוּקַי. אדווה נטעה בי את התחושה שכשלון שלי היה משמח אותה... משתמע מכך שאדווה אשמה בכל... נכון? ובכן, איני ממעיט בחלקי. אני זוכר שד'ר זהבי אמר משהו מהסוג: 'הגמול החיובי שאתה מקבל במפעל, מטשטש את המשמעות ההרסנית שיש להתמכרותך לעבודה' ואדווה... אדווה הוסיפה באותה הזדמנות, שלא אשכח לעולם: 'עד שתרגיש בהשפעות השליליות של ההתמכרות לעבודה, יהיה מאוחר מדי'. בנסיבות ההן הבנתי זאת כאיום שאינו במקום, אבל איזו אמת צרופה זו הייתה... אילו רק הייתי יודע לחלק בצורה מאוזנת יותר את חיי. היום אין ספק בלבי, שההתמכרות לעבודה תרמה לא מעט לכשלון האישי הצורב הזה שלי. העבודה היא ערך חשוב מאוד אבל היום אני יודע בבירור שכאשר יש משפחה, היא חשובה הרבה יותר... אני יכול להזכר בבירור בתחושה שאחזה בי, כששבתי הביתה בשעות הערב המאוחרות... בחשכה... לאחר יותר משלוש עשרה שעות עבודה... וכרגיל, עם ערמות של מסמכים... ניירת - כדי לסיים טיפול בנושאים דחופים".

 באיטיות קירצף את גופו בסבון הריחני, נהנה מהמגע החלקלק של הקצף. "אני זוכר מצויין כיצד ד'ר זהבי התייחס, בזמנו, אל ההיבטים הפיזיולוגיים של תופעת התמכרותי לעבודה. הוא אמר שהפרוּשׁ המעשי של עבודה בסגנון כזה הוא הזרמה מוגברת של אדרנלין לדם. כתוצאה מכך, מתח השרירים עולה ומגביר את זרימת האינסולין לדם ואז... אז נגרמת התחדדות מאולצת של החושים, כך הוא התבטא. לא אשכח את התיאור הזה... כתוצאה מכך, הוא אמר, נגרמת פעילות יתר של בלוטת התריס ומשתחרר, באופן בלתי מבוקר, קורטיזון שפוגם במערכת החיסון הטבעית של הגוף... בְּררר... הוא עוד אמר, שהפעלה בלתי מבוקרת ולאורך זמן של המערכות האלה, 'מבלבלת' את הגוף ובסופו של דבר מחלישה אותו ואת מנגנוני ההגנה הטבעיים שלו. אני זוכר גם את התגובה שלי, כאילו היה זה אתמול... בנסיון מְטֻמְטָם להפיג מעט ממתח השיחה, אמרתי: 'אָה... עכשיו אני מבין מדוע בסופי שבוע אני מתמוטט על המיטה, חוטף כאב ראש אדיר ומצליח להפטר ממנו רק בסוף החופשה'. הוא הביט בי במבט חודר והשיב: 'זו הדרך שלך, אדוני היקר, להִמלט מקירבה לאדווה. חשוב על זה'. אני לא אשכח את מבט עיניה הירוקות של אדווה, מבט של חתול העומד לזנק עליך... אני אמנם הרהרתי בתשובה שלו, אבל הרגשתי שאלה סתם בילבולי ביצים מכיוון שלמעשה... למעשה הגעתי לסופי השבוע באמת ממוטט... אוּף... ואיך לא?"

 ירון סגר את ברז המים והחל להתנגב במרץ. "יכול באמת להיות שלעבודה מאומצת יש השפעות על תפקודי הגוף, בטווח הארוך. למרבה הפלא, אני מתמיד ללא לאות, במימוש אותן שגיאות בדיוק".

 בפיזור דעת, הרים את חולצת הטריקו המהוהה שהיתה מושלכת על הריצפה והשתחל אל תוך מכנסי ג'ינס צרים. הקרע בברך הכעיס אותו פעם אך משהסתבר שזה צו האופנה, החליט להתעלם מקיומו. "מבחינה גופנית אני מתפקד לא רע" מצא עצמו מהרהר שוב בעודו בוחן את גופו השדוף במראה וממשש את שריריו הרפויים. "ברור שאיני מרגיש קרוב באיזה שהוא אופן להתקף לב או משהו דומה. אומנם אני לא עוסק בפעילות גופנית מיוחדת, אבל מצד שני אני מפעיל את שרירי אצבעות הידיים כשאני מול מסוף. לא די בכך? אבל... הדבר המטריד מכל הוא החוסר במשפחה. אין לי אשה אוהבת. ילדים... מישהו מיוחד שאתגעגע אליו במשך היום... מישהיא שארצה לחזור אליה... בסיום יום העבודה... נו, אז הצלחתי לממש את יעדי בחיים? בשלב מסויים באמת הרגשתי כך: הצלחות מקצועיות, תחושת כוח, וסיפוק מידי פעם. אבל אני עדיין מתמחה בעבודה על עצמי... אם כך, האם הושגו יעדי חיי? שוב איני בטוח".

באיטיות התקרב למטבחון הצר, מילא את הקומקום החשמלי במים והפעילו. "כמה זמן לא פיתחתי יחסים קרובים, קרובים באמת עם מישהו? ידיד, ידידה. מאהבת אולי? תפסיק!" גער בעצמו. "עזוב את הנושא הזה. התחלתי לחשוב על יעדים בחיים. ובכן, אחד מהם הוא, למרות הכל, להצליח בעבודתי במפעל. למה? מה פרוש? ראשית, כדי להנות מהעבודה, מעצם העשייה... מהתהליך... להכיר את תרומתי למפעל, למדינה, לחברה בכלל. ואני? מה אני מפיק מכל הסיפור הזה? אני? הצחקתי אותי... חשבון הבנק שלי תופח מתשלומי המשכורת החודשית שלי ובנוסף אני גם נהנה... האם אין זו מהות ההצלחה?"

ירון גרד את פדחתו והצליח להוציא כוס זכוכית גדולה מהכיור העמוס מבלי לגרום לנזק. מתעלם מהצלחות, מהסירים, מהמחבט המושחר, מהכוסות ומשיירי המזון שהתייבשו במשך הזמן. באיטיות, החל לשטוף תחת זרם המים את הכוס. "שקרן" מלמל לעצמו. "לפחות שלא אשקר לעצמי! משום שאני ממורמר כל הזמן... אני מוצא סיבות רבות להיות ממורמר. על התנהגות אהוד כלפי, על שיטות העבודה הפסולות שאינן לרוחי, על עצם העוּבדה שלא מקשיבים לי למרות שאני בטוח שאני מסוגל לפתור את בעיות המפעל בעזרת ביטול של אי אילו מקובלות ישנות, רעיונות מעוותים, תפקידים מיותרים, סילוק של כמה אנשים שגורמים לחריקות במערכת. בדרך כלל לא טוב לי ולא חשוב מה אומר בראש חוצות על העניין בעבודה, הקידום המקצועי ועוד כל מיני 'בּוֹבֶּה מָיְיסֶס' כאלה. זה נכון, היו זמנים שנהניתי. במיוחד באותם מקרים שהייתי יכול לשתף אחרים בהצלחות. כשהבינו אותי וידעו להעריך את העבודה, את משמעות התוצאות, הו... אז באמת נהניתי! מאוד נהניתי. אבל ההנאות ההן היו קצרות, קצרות מדי".

ירון הוסיף כפית קפה גדושה לכוס הזכוכית, שנראתה פתאום ענקית, מזג פנימה מים רותחים והתקרב אל חדר האורחים. "מה משקלן היחסי של ה'הצלחות' האלה כנגד הכשלונות האישיים בחיים? אדווה אינה בזרועותי, למשל... אני הרווק המזדקן והבלתי מבוקש העושה ימים כלילות במפעל... לאיזה צורך? איזו מטרה אני משרת? כך אני מממש את יעדי בחיים? מי יזכור זאת בעת צרה? ברור כשמש שכלל לא חשוב כמה פרוייקטים הצלתי. באף מקום לא נרשם באיזו מידה ייעלתי את העבודה בתע'צ. להפך, ינסו להעלים את העובדות האלה".

בזהירות הניח את כוס הקפה על השולחן, התיישב על הכורסה, הניח את כפות רגליו היחפות על השולחן ופלט אנחה מפיו. "כשראשי פרוייקטים או ראשי צוותים באו אלי להתייעץ, נתתי להם את הפתרונות היעילים ביותר שנראו לי באותו מעמד. פתרונות שלפעמים השקעתי בהם הרבה מאוד זמן ומחשבה. פתרונות שכולם מלווים בהסברים מפורטים ושיקולים בעד ונגד... לא אחת העברתי את זמני בבית בחיפוש אחר פתרון. הבעיות הטרידו אותי אפילו בחלומות. והפתרונות נמסרו... מלווים בתודה, כמובן. ואיך לא? והימים חולפים... והפרוייקטים האלה ממשיכים לרוץ - בלעדי... מתקדמים בסיוע מוצנע של רעיונות מוכרים מאוד. אבל אני? אני הרי לא שייך לצוות הפרוייקט... ואם ייעלתי את העבודה עד למצב כזה שתוצאות הפעילות הרשימו את מקבלי ההחלטות, מי זוכר את זה? צוות הפרוייקט מקוּדם ובצדק, כמובן. יחלקו מענקים, למשל. אבל, אל חשש... אף לא אחד יעצור לרגע וישאל את שאלת הקידבק: 'מה עם ירון? זוכרים מה הוא עשה לפני חודשיים? צריך לתת גם לו מענק, כי גם הוא השקיע ותרם לכן צריך לחלק קצת אחרת את העוגה... את המענקים... מי הפרייר שיסכים לקבל פחות כדי להיות הוגן? מי יאמר לאהוד למשל, 'שמע, הפעילות בפרוייקט מוצלחת כל כך משום שלפני חודשיים שלושה ירון עשה את זה וזה'... הוא צריך להיות אדיוט מושלם כדי להצהיר הצהרות כאלה, כשסוף כל סוף חושבים שההצלחה היא בזכותו".

ירון חש בחוסר נוחות, ניסה לשפר את תנוחתו וחגורת הכאב העוטפת את מותניו שבה להציק לו. "עוד נקודה מעניינת למחשבה, לפני שאשקיע את כל מאודי במפעל החשוב הזה. מנכ'ל חדש שיחליף את אהוד לא יתעניין כלל במספר השעות הנוספות שעשיתי בעשר השנים האחרונות. הדברים האלה שייכים להיסטוריה. מתי אצליח להכניס למוח האטום שלי הנחות יסוד כאלה. למעשה, אני מתאמץ למען אחרים בלבד: אהוד נהנה מהצלחותי, הוא משוכנע שההצלחה נבעה מהניהול המבריק שלו. ראשי פרוייקטים אחרים נהנים מפירות עבודתי, בזכות דרך פעולתם, בזכות החלטותיהם הנכונות ורעיונותיהם המבריקים. תוכניתנים, בכל הרמות, נהנים מרעיונותי ומכלי העזר שפיתחתי עבורם, בדיוק כמו כל אותם חקלאים הנהנים מפרי עמלם בשדה בעת איסוף פירות נאים, גדולים ומתוקים, בעוד האגרונום המסכן שקיבל שכר ממשלתי על פיתוח זן חדש ומוצלח, מביט במרירות בנחיל המאושרים הנהנים מההצלחה: החל בחקלאי, דרך המפיצים ואנשי הדוכנים בשווקים הנהנים לעיתים מרווח צנוע של עשרות אחוזים. היכן ההגינות כאן? אבל... אבל מי מחפש הגינות? אני רוצה רק להנות מהעבודה. אם החלטתי שהנאה מעבודה היא היעד שלי בחיים, אז קדימה, צריך להתעלם מכל השאר ולהתחיל להנות... אין טעם להתבונן לצדדים! אין צורך לקנא בהצלחותיהם של אחרים גם אם נראה שהם נבנים על עבודתי! פשוט אני חייב להיות שלם עם עצמי ולהנות ממה שיש לי. האומנם כך אפשר לחיות? זו דרך חיים מעשית? בודאי שלא! בסופו של דבר, אני בן תמותה מצוי, יצור אנושי שמערב רגשות בהחלטותי, בפעולותי. גם אני, כמו כל אחד אחר, זקוק לחיזוקים חיוביים".

הוא נאנח התיישר על הכורסה, לגם מכוס הקפה והמשיך בהגיגיו. "המציאות אינה מממשת את ציפיותי ולכן אני ממורמר. אוּף... פסיכולוגיה בגרוש, אסור לנסות להיות כל כך מושלם. הגיע הזמן לדאוג מעט גם לעצמי. בתקופת הנישואין לא דאגתי לעצמי וכשלתי. אולי אנסה עכשיו? דבר אחד אני חייב לשנן שוב ושוב: על פי תנאי חוזה העבודה שחתמתי עליו בדעה צלולה, הוסכם שניתן להפסיק את עבודתי מיד, ללא כל התראה מוקדמת, על פי הכללים הנהוגים בתע'צ. בדיוק מהסיבה הזו, גם המשכורת שלי גבוהה יחסית. הוגן לא? אולי..."

באיטיות קם ממקומו ועיסה מעט את האיזור הכואב במותניו. "זהו, לעבודה" אמר לעצמו והכניס בעדינות דיסק אל מערכת הסטריאו המשוכללת שברשותו. צלילים מוכרים של סונאטה לכינור ולפסנתר, שהולחנו על ידי המלחין הנערץ וולפגאנג אמאדיאוס מוצרט, מילאו את חלל החדר. עיניו נצצו. עליזות ילדותית מחתה באחת את התשישות הרגעית שהצטברה במשך היום הארוך שעבר.

ביד רועדת פתח את תיק הגי'מס בונד שלו ומשך את הספר בעל הכריכה המוכספת וליטף בעדינות את הכריכה. נדמה היה שהאותיות המודפסות בצבע אדום כמו הבהבו בקצב פעימות ליבו: "COMPUTER VIRUSES a high-tech disease". הוא פתח את עמוד הראשון והחל לקרוא בעיון, מדגיש מדי פעם שורות נבחרות בספר, באמצעות טוש זרחני בצבע צהוב.

כשהניח את הספר על ברכיו והרים את ראשו, הבחין בקרני השמש הראשונות שחדרו בעד חרכי התריס המוגף למחצה. "זהו" מלמל בסיפוק. "הרעיון בשל... היום הוא היום הגדול...".

ירון החזיר את הספר אל התיק והבחין בתמונת הוריו, הצמודה אל הדופן הפנימי המחוספס, מחייכים לעבר המצלמה בצילום שחור לבן שקצותיו מהוהים. "אמא..." לחש. "אני מצטער, אם הדבר שאני מתכוון לעשות... זה  בניגוד למורשת שלכם... שלך ושל אבא... אני מכיר בחולשת ההיגיון שלי... אבל אני לא יכול... תביני אותי... אני פשוט לא יכול אחרת... תמיד אמרת לי ללכת בעיקבות הרגש... להקשיב ללב... לפעול בעקבות התחושה הפנימית שלי... אז הנה... עכשיו אני עושה את זה... אני שלם עם עצמי, אמא... הרי ככה רצית שאחיה את חיי".

הוא עצם את עיניו. דמותה של בֶּרְטָה, אמו, שנראתה לפתע, זקנה וכפופה יותר מתמיד, עלתה וצפה בדמיונו, שולחת לעברו מבט נוּגֶה, ממקדת את מבטה בעיניו. בבירור שמע את קולה השקט והרך, חש כאילו צרב עמוק בנפשו: "ירון, והיא תמיד קוראת לי 'יָרוֹנְקְיֶה' הרהר. "ירון... ילד שלי... הסתכל בעיניים שלי! איך זה שאתה לא מספר לי, אם אתה באמת כל כך שלם עם עצמך? תרים ת'טלפון ודבר איתי... עכשיו זה הזמן... אחר כך יהיה מאוחר מִדַי... תמיד חיכיתי שתשתף אותי בהתלבטויות שלך בחיים... לא ביקשתי... המתנתי... ועכשיו... עכשיו אני מבקשת..."