יעל חייכה בעיניים מבריקות והוא המשיך. "בין כל התופעות המוזרות שמציינים בספר, מוזכר מוצרט כמלחין המהיר ביותר בעולם... הוא כתב את האופרה La clemenza di Tito ב - 18 ימים. מדהים, לא?"

יעל הביטה בהתלהבותו בהנאה.

"אופרה שלמה ב18- ימים?" שאלה בהשתאות ולאחר מכן גיחכה והוסיפה "אני נורא מצטערת, אבל לא שמעתי מעולם על האופרה הזו וחוץ מזה, אני לא כל כך אוהבת מוזיקה ווקאלית. למען האמת היא עושה לי עור ברווז... אני מקווה שתסלח לי אבל, משום מה, אופרות וציורים אבסטרקטיים שייכים אצלי לאותה קטגוריה. אני לא מבינה אותם ולכן גם אני לא ממש אוהבת אותם. אתה לא רוצה שאנסה להרשים אותך, נכון? אתה לא רוצה שאציג את עצמי כאחת שנהנית מנושאים שכל כך רחוקים מלבי".

"את המוסיקה ששמענו הערב את אוהבת?" שאל בהיסוס מה.

"מאוד. זו מוסיקה משגעת... עם נשמה..."

ירון נאנח בהקלה, חייך והמשיך בשאלה: "את יודעת, למשל, שאת שלוש הסימפוניות, 39, 40, 41  הוא כתב בזמן שיא של 42 ימים?"

"גם זה רשום בין שיאי גינס?" שאלה כשעיניה צוחקות.

"כן" חייך. "את שלוש יצירות המופת האלה הוא כתב במשך זמן קצרצר והן מהוות את גולת הכותרת ביצירתו התזמורתית... הוא הלחין את הסימפוניות האלה כשהיה רק בן שלושים ושתיים. קשה להחליט ממה להתפעל יותר, מהשלמות של שלוש היצירות האלה או מהשוני המוחלט שבינהן. הוא כתב אותן, בתנאי לחץ, האחת אחר השנייה. כל סימפוניה כל כך רחוקה מרעותה בכל המובנים. ההסתגלות המושלמת הזו לשלושה הלכי רוח שונים כל כך וגיבושם בתוך פרק זמן כל כך קצר היא ללא ספק דבר שאין דומה לו בדברי ימי האמנות. רק שימי לב לעובדה ששיאו העולמי לא נשבר עדיין, ועברו יותר ממאתיים שנה!!!"

"אני רואה שאתה ממש מעריץ את הבחור"

"קצת מסובך לתאר בדיוק מה אני מרגיש כלפיו. זה... זה שילוב של... איך להגיד? הערצה... הערצה וקנאה".

" ק י נ א ה ? " שאלה יעל בסקרנות.

"כן... ובכן... מוצרט היה ידוע ביכולתו המפליאה שלא להיעזר בטיוטות... בעצם... בעצם הוא כתב טיוטות אבל לא ראו מחיקות בכתבי היד שלו. את היצירות שלו הוא ממש 'חש' בעיני רוחו עוד לפני שהעלה אותן על הכתב. אחרי שהחליט לכתוב את התווים, לא נדרשו עוד תיקונים... היצירה המוגמרת בשלמותה הייתה במוחו והוא היה פשוט משרבט אותה במכה אחת. בדיוק כפי שתושמע מאוחר יותר באולמות הקונצרטים... היית מאמינה? אנשים מוכשרים מאוד, כותבים את התווים, משמיעים את המנגינה ומתקנים אותה על פי השמיעה, כפי שמקובל בתהליכי ניסוי וטעיה. והוא... הוא, פשוט, שמע את הצלילים עוד בטרם נגעו אצבעותיו בקלידים או במחברת התווים. תארי לך שלי היו תכונות כאלה... או לך, למשל? היינו חושבים על רעיון, מגלגלים אותו קצת בראש והופס יושבים מול המסוף וכותבים מיד את כל שורות הקוד. זה לא כיף? בלי Debugger*... בלי אפיון או תכנון-על, בלי תכנון-מפורט, בלי הגדרת ממשקים**..."

"זו משאת נפשך? לכתוב CODE*** ללא שגיאות? לא לבזבז זמן יקר על שטויות כמו אפיון? זה הרי בניגוד להשקפת עולמך, כפי שאתה מציג אותה כל הזמן..."

ירון נסוג מעט מיעל. "אילו הייתי גאון כמוהו..." סינן מבין שפתיו. "אבל אני יודע שזה היפותטי. בתע'צ אני לא עוסק בחלומות אלא בעבודה...".

"לפי הברק בעיניים שלך, נראה לי שהיית מת לכתוב מיד CODE בלי כל שאר הקשקושים. לא? איך אתה כותב את התוכניות שלך? לפי כל הכללים של הנדסת תוכנה?"

"טוב, יש הבדל בין תכנית שנכתבת על ידי תכניתן בודד לבין תכנית שנכתבת על ידי צוות שלם. הגדרת ה - Interfacing, הממשק, היא אחד המפתחות להצלחה או לכישלון של תכנית אינטגרטיבית. את הרי יודעת את דעתי, לא? הנדסת תוכנה לא באה לסייע לתכניתן בודד שמטפל בתוכנית בכל שלבי מחזור חיי התוכנית שלו. הוא לא צריך להעביר למישהו אחר את כוונותיו. אבל, כשקבוצת אנשים מפתחת מוצר... בדיוק אז נוצרות בעיות תקשורת בין החבר'ה.... את הרי יודעת... הם לא בהכרח בעלי אותו רקע, למשל... כשאני מספר לך על מוצרט, אני מבחין בצד אחד באישיותו, או בגוון מסוים ביצירותיו... באותו זמן את יכולה לדמיין אותו, בעיני רוחך, באופן שונה לגמרי! שנינו מתכוונים לאותו מוצרט. אני מעריץ אותו ואת יכולה לחשוב שהוא סתם קשקשן כי את בכלל אוהבת מוזיקה יוונית... ומוזיקה קלסית עושה לך עור ברווז..."

"אני דווקא מעריכה אותו מאוד. אומנם לא למדתי את הביוגרפיה שלו, כמוך, ואני גם לא מכירה את כל היצירות שלו... אבל, למרות, זאת אני יכולה ליהנות מהן. המוסיקה שלו מדברת אלי ואני יכולה להבין שהוא היה מלחין מבריק וחרוץ".

"חרוץ?"

"מי יכול להשיג את שיאי גינס?" חייכה יעל לעברו, "אם אני לא טועה, מדובר שם על שיא המהירות. הזכירו שם גם איכות יוצאת מהכלל בספר השיאים???"

בהבעה רצינית, ירון ניסה להגן על כבודה של האישיות הנערצת. "אני יודע רק שאביו של מוצרט היה מוסיקאי בעצמו. כשוולפגנג היה זאטוט ממש הוא לימד אותו לפרוט על פסנתר. בגיל שבע נחשב מוצרט הקטן לאשף על הכלי הזה... כשהתגלגל לידיו כינור, בגיל שאני בקושי ידעתי לכתוב 'שלום כתה א', הסתבר שהוא היה מסוגל לנגן בכינור מבלי לגעת בכלי מיתר קודם לכן. וולפגאנג השתעשע מעט בכלי הנגינה החדש והגיע בתוך זמן קצר מאוד לשליטה מלאה בו. זה לא קורה למישהו נורמאלי... אפילו אם הוא מאוד מאוד חרוץ..."

"הוא לא הפסיד דברים אחרים על חשבון המוסיקה?" תהתה יעל בקול וחיפשה אחר מבט עיניו.

"ובכן... הוא הסתובב בעולם הגדול כשאביו הציג את כשרונותיו" השיב ירון. "ראה עולם... בגיל שבע, באחד מסיוריו ברחבי אירופה, הזדמן לידיו עוגב בעל דוושות והוא ידע, כמובן, לנגן בו מיד. הוא ניגן בעמידה, על הדוושות משום שהוא לא הצליח להגיע אליהן כשישב על הספסל. הוא נהנה מהנגינה מאוד - אז מה קרה אם הפסיד פוּטבּוֹל בילדותו?"

  "וזה הפך אותו למאושר..." הוסיפה יעל. ירון לא הבחין בנימה העוקצנית שבדבריה והמשיך: "בגיל שמונה הוא המציא ליוויים חדשים בזמן החזרות. הוא אילתר בצורה מדהימה מוסיקה בשלה הרבה יותר מזו שכתב. בגיל שמונה הוא אילתר בפסנתר בלהט השראה מדהים, כשהוא מוקף בקהל מעריצים. להט שהצטנן בצורה קיצונית בזמן הפעולה המכאנית והמייגעת של העתקת הרעיונות המוסיקאליים ממוחו לנייר. זה בדיוק מה שקורה לי" המשיך בהתלהבות. "אני יכול להתעורר באמצע הלילה, עם פתרונות או רעיונות שצצו לי בחלום. לפעמים אני חולם על רעיונות ממש מושלמים אבל בנסיונות שלי לעלות אותם על הכתב... הם פשוט מתקלקלים... את מבינה? לא הדברים שאמר הפכו אותו לאמן קלאסי שאין שני לו אלא האופן המלוטש, המיומן והמאורגן שבו הוא הצליח לבטא את רגשותיו, את רעיונותיו. כן, אני מקנא בו בזכות התכונה הזו..."

"ירון, ירון..." ניסתה לנערו מהזיותיו. "אפשר לחשוב שהיית רוצה להִוולד מוצרט. לכל אדם יש תכונות משלו והוא צריך לקבל אותן כמו שהן ולהנות ממה שהעניק לו הטבע. אבל תגיד לי... אין נושאים אחרים, מלבד העבוֹדה ומוצרט, שמעניינים אותך בחיים? אה... וְאֶשֶׁר" חייכה.

ירון הביט בה בחיוך מבוייש משהו ואמר "אני... אני מאוד  א ו ה ב  מוסיקה. המוסיקה מרגיעה אותי... מוסיקה טובה נותנת לי אנרגיה... ואני אוהב במיוחד את המוסיקה השמיימית של מוצרט. לדעתי, האיש היה גאון. והמסכן נפטר בסך הכל בגיל שלושים וחמש... למרות זאת הוא הספיק המון... הוא כתב למעלה מ650- יצירות... את יודעת מה זה? זה כמעט 24 יצירות בשנה... מאז גיל 7...". ירון נאנח והוסיף "זו בערך תמצית החיים שלי. אני לא בדיוק איש העולם הגדול - בשונה ממוצרט. אני לא אוהב ללכת למסעדות או לסרטים. למען האמת, מוסיקה קלאסית היא הבילוי העיקרי שלי. מוסיקה וכן... גם קריאת ספרים. זה לא אומר, כמובן, שאני לא אוהב את החיים" מיהר לתקן. "להפך... אבל בנוסף לכך, אני אוהב מאוד את המקצוע שלי. תוכנה היא התחביב שלי וזה דווקא מוצא חן בעיני. לא הייתי ממהר להסיק שאין לי חיים מלאים..."

"כן... אבל אתה חי לבד" ציינה יעל ביבושת.

ירון הביט בעיניה הכחולות ולא השיב.

"אני חושבת שאתה עשיר מבפנים, הרבה יותר ממה שניסית להציג לפני עכשיו... אתה גם אוהב אנשים, נכון? בני אדם... ראיתי איך הגבת לפיטורי יוסי. בצורה כזו מגיבים אנשים שמבינים רגשות של אחרים".

"לא! לא ניסיתי להציג את עצמי כטיפוס אנטי חברתי" מלמל, "למרות שהחיים לא תמיד האירו אלי פנים... הייתי נשוי פעם..."

"כן, אני יודעת" קטעה יעל את דבריו. "זה היה מזמן".

"מאז נמנעתי בּמְכוּוָן ליצור קשר אינטימי עם אשה. פחדתי ואני עדיין חושש. אבל... משהו קרה לי בזמן האחרון, מאז שהכרתי אותך. מין תחושה כזאת ש... נו... קשה לי להסביר" מלמל ירון ונע בחוסר נוחות על הספה.

יעל הביטה בעיניו הנבוכות והרהרה: "האיש הזה מיועד לי. הוא נוצר בשבילי..."

"בזמן האחרון התחלתי להרגיש צורך להיות קרוב אליך" מלמל כמעט בלחש ופזל לעבר הרצפה. השניים נותרו דוממים, כמו זוג בני טיפש עשרה נבוכים. ירון קרב אליה את פניו ולחש: "יעלי".

"מה?" לחשה יעל וחשבה כי הנה, הנה מגיע הרגע הקסום. היא חשה בפרפרים שבבטנה וידיה נשלחו לעבר מרפקי ידיו.

ירון חפן את פניה בכפות ידיו הרועדות ונשק לה על שפתיה בעדינות רבה, ככל שרק הותירה לו להיטותו החושנית, הפתאומית שאחזה בו. לאחר מכן הרחיק את פניו מפניה והביט במבט אוהב בעיניה העצומות. מקץ רגע קצר, פקחה את עיניה. הן זרחו באור תכול והם חייכו זה לזו. ירון קם בהחלטתיות ממקומו ופנה לכוון המטבחון. "אני מכין משהו לשתות, בסדר?" שאל מעבר לכתפו.

"מצויין" ענתה, קמה ממקומה ויישרה את הקפלים בשמלתה. בסקרנות הציצה ברישומים של אֶשֶׁר שהוצמדו לקירות ללא סדר הגיוני. דיוקן של נער, בצבעי שחור לבן, בעל פנים רחבים ושער לבן, מתולתל, ניבט לעברה מאחת המסגרות. "מוצרט" ניחשה, "תרשים של מוצרט הילד עם פיאה נוכרית" חייכה לעצמה. היא החלה לחוש חופשיה בבית. משום מה ניטעה בה הרגשה כאילו הכירה כל פינה בו. תחושה של אושר מילאה את נפשה והיא החלה לפסוע בדירה. בהדרגה הרחיבה את צעדיה ונכנסה למסדרון צר שהוסתר באמצעות וילון נצרים. שלוש דלתות עץ סגורות התגלו לפניה.

"השרותים משמאל" שמעה את קולו של ירון. היא נעצרה מול אחת הדלתות כשתחושת אי נוחות מסויימת משתלטת עליה.

בהיסוס פתחה את הדלת ונותרה במקומה. המומה.

המראה הזכיר לה את חדר השינה שלה, מתקופת נעוריה.

"כמו אחרי קרב כריות" הרהרה כשעיניה סוקרות את המראה במבט משועשע. לפניה התגלתה מיטה כפולה, מבולגנת להחריד. עליה זרוקים גזרי עיתונים, ספרים, זוג מכנסיים וכמה חולצות לא מגוהצות. כסא עץ היה מושלך לצד המיטה ועליו הונחה כרית וחולצת פיג'מה מגולגלת לצורת כדור. נעל בית בודדת היתה נטושה למרגלות המיטה ותיק הגי'מס בונד המוכר שלו היה פתוח על הרצפה.

יעל לא יכולה היתה להתאפק ופרץ של צחוק מתגלגל בקע מגרונה. "הוא פשוט 'סידר את הבית' כמו שרק רווק יודע..." הרהרה.

"מה קרה" נבהל ירון והגיח מהמטבח. הוא נעמד מאחוריה, נבוך במקצת.

יעל הסתובבה לעברו צוחקת במלוא גרונה.

מוקדם בבוקר נסעו לביתה של יעל, כדי שתחליף את שמלת הערב במכנסי ג'ינס וחולצה משובצת - הלבוש שהיתה מורגלת להופיע בו לעבודה.

כשניצבה מול המראה והסתרקה הביט בה ירון בתחושת אושר עילאית. "היא כל כך מתוקה, יעלי שלי..."

בתנועה נמרצת הגביהה את צוארון חולצתה, הביטה בבבואתה המשתקפת מהמראה ושאלה: "ככה זה בסדר?"

ירון קרב אליה, ונעמד בינה לבין המראה. מבטי עיניהם הצטלבו. "רק תיקון קל ואת תהיי מושלמת" אמר. יעל חייכה והציצה מוקסמת בעיניו. הוא שלח זוג ידיים רועדות ורכס את הכפתור העליון בחולצתה.

 

"אני מאושרת" הרהרה. "אלהים, שזה יימשך כך לנצח... רק את זה אני מבקשת..."