בסקרנות, קם ירון מכיסאו ופתח את הדלת לכדי חריץ דק כדי לראות מי לוקח חלק בויכוח הקולני. סמוך לחדרו של אהוד, עמדו מיכה ו דּוּדוּ כזוג תרנגולים זעופי מבט.

"רק לפני חודש הדגמנו לחיל האוויר את פעולת יחידת ה - ELINT ב'אלון ירוק'" אמר דוּדוּ. "ירקנו דם, נשארנו שעות נוספות ובסוף מה יצא לנו מזה? קדחת. היינו חייבים להשלים את הפער שנוצר בלוח הזמנים, כי עסקי השיווק שלנו לא צריכים לעניין את הלקוחות של 'אלון ירוק'. עכשיו אתה בא עם סיפור חדש?" בכעס הקיש על דלת חדרו של אהוד והיא נותרה חתומה. "מה קורה פה?" שאל דוּדוּ בחימה. "שאול מחוץ למפעל, אהוד נעלם. אי אפשר להמשיך בצורה כזו..."

"אין מה לעשות" ניסה מיכה להסביר. "אתה, כמהנדס מערכת, חייב להכיר בעובדה שהדגמות הן חלק מהעבודה... הדגמות הן אמצעי ההישרדות שלנו כמפעל. ללא לקוחות חדשים, אין לנו זכות קיום".

"אותי לא מעניין שום דבר" אמר דּוּדוּ בזעף. "אני עובד בפיתוח, לא בשיווק. לי יש תכנית עבודה ולוח זמנים שהוא צפוף בלאו הכי. אני לא מוצא סיבה מיוחדת לקרוע את עצמי יותר".

"אין לי כל עניין לנהל איתך ויכוח קולני במסדרון" אמר מיכה. "בוא אלי למשרד ונסגור עניין".

"איזה עניין צריך לסגור?" שאל דוּדוּ. "אתה יכול לבטל את ההדגמה? או לשנות את הלו'ז שלי?"

"אני מחכה לך במשרד בעוד חצי שעה. יהיה לך זמן להצטנן" אמר מיכה ובצעד מהיר עשה את דרכו לכוון המעבדה.

דּוּדוּ עקב במבטו אחר מיכה, בכעס הסתובב לאחור והבחין בירון. "מה אתה אומר?" שאל בזעף. "כל הזמן מדגימים במקום לעבוד".

ירון חייך בהבנה ופתח את דלת חדרו. "בוא, הכנס" הזמינו.

"דבר ראשון הרגע" אמר ירון בנימה מפייסת וסגר את הדלת אחרי גבו של דוּדוּ. "בהתרגשות כזו קשה לרכז את המחשבה. רוצה קפה?"

"אני רוצה לשבור משהו" אמר דוּדוּ ואגרף את ידו.

"אפשר לראות את זה" השיב ירון בחיוך, התיישב על כיסאו והביט בגבר הצעיר והנאה, שטייל בעצבנות הלוך ושוב לאורך החדרון הצר.

"תפסיק לקחת ללב" ביקש ירון.

"איך אפשר?" תהה דוּדוּ. "שוש חושבת שהמפעל מתקיים רק מהדגמות. היא שכחה שצריך לעשות עוד משהו מלבד הצגות. הם לא יודעים לאילו נזקים הם גורמים..."

הקשה בדלת הפסיקה את שטף דיבורו. ראשה של ג'ין השתרבב בפתח. "אפשר להיכנס?" שאלה בהיסוס.

"היכנסי, היכנסי" הזמין אותה דוּדוּ. "מה את אומרת עליו?"

"אני לא מבינה אותך" חייכה ג'ין בחביבות ונכנסה. "אתה יודע שצעקות לא יעזרו. שומעים אותך במסדרון... תרגיע... שתה מים קרים ואחר כך תאר בתזכיר פנימי את הפגיעה שעלולה לגרום הדגמה נוספת... שלח העתקים לשאול ולאהוד וזהו... חסל סדר כעס".

"תחי שיטת הכיסוי!" הצטווח דוּדוּ. "את מציעה עוד מכתבים? עוד תזכירים? מתי נספיק לעבוד אם כל הזמן נצטרך להתגונן?"

"והכעס הזה עוזר?" ניסה ירון בדרכו. "הרי אתה מבזבז זמן גם על הכעס במקום להשקיע את משאב הזמן שעומד לרשותך על מציאת פתרון אפקטיבי... תפקיד השיווק לדאוג לצֶבֶר של הזמנות ומי אם לא החבר'ה מפיתוח שיתמכו בשיווק? זה אינטרס שמשותף לכולנו, לא? צֶבֶר הזמנות מבטיח לכולנו עבודה בעתיד".

"ההדגמות, הפכו ל'רעה חולה'" המשיך דוּדוּ בשלו. הַוְרידים בצווארו התנפחו, מאיימים להתפוצץ בכעסו. "שוש, מנהלת השיווק עָלֶק, היא תוציא אותי מדעתי... בפגישות עם לקוח פוטנציאלי היא מפזרת הבטחות בלי חשבון".

"רק רגע, רק רגע..." קטע ירון את דבריו "אל תמהר להסיק מסקנות..."

"תרשה לי להתבטא, אבל תקשיב עד הסוף... ברשותך אזכיר לך את המקרה של פיטר מחיל האוויר"

"פיטר?" קרא דוּדוּ וקימר את גבות עיניו.
"איזה קצין... קצין בדרגה בכירה... הוא התקשר אל שוש והתעניין אם בתע'צ מסוגלים לבצע עקיבה אחרי מטרה בתנאים מאוד מאוד מסוימים. גברת שושנה יוגב לא היססה והודיעה לו בביטחון, השד יודע מאיפוה היא השיגה את הביטחון הזה: 'איזו שאלה? ודאי שאנחנו עושים את זה... רוצה לראות את הפונקציה הזו בפעולה?' אחר כך היא ירדה אל מיכה, שכנעה אותו שההדגמה הזו חיונית... חשובה... הכרחית... ומה עושה מיכה? הרי פונקציה כזו מאוד מעניינת וחשובה... וברור שהיא תשפר את ביצועי המערכת. בלי לחשוב פעמיים מחליט מנהל הפרוייקט לעזוב את הכל ולהתחיל משימה חדשה... בקיצור, כולם התחילו לעבוד סביב השעון לקראת ההדגמה עם ה'שינוי הפיצפון', כפי שמיכה תיאר. היה מדובר בשינוי שלא ממש חשבו עליו לפני כן..."

"אתה בכלל מדבר על מרציאנו מ-8200... אז להשכלה כללית, הפונקציה שאתה מדבר עליה הייתה כבר מאופיינת רק שהחלטנו לדחות מעט את הביצוע..." התערב מיכה.

"מיכה, הסתכל עלי בעיניים..." הרים דוּדוּ את קולו. את הפונקציה הזו התחלנו לתכנן, למעשה, באותו ערב מפורסם... שכחת!!! אבל רק אז ישבנו בפעם הראשונה כדי לחשוב איך להטליא אותה במערכת... מה שבטוח, התכנון היה שטחי ולא ממש מקצועי... אתה טירטרת כל הזמן שאם ההדגמה תצליח, אז נוסיף אותה למפרט הטכני ולשאר מסמכי המערכת. אבל תחילה מיהרנו לממש! שוב נכנסנו ל'לחץ אטומי' שכלל, כמובן, שעות נוספות וכל מה שכרוך בזה. למשפחה בבית ספרנו שהנה הנה רואים את האור בקצה המנהרה ואחרי הלחץ הנוכחי אין ספק שתהיה רגיעה. עוד מאמץ קטנטן ואפשר יהיה, סוף כל סוף לצאת לאיזה סרט טוב באחד הערבים... אבל בינתיים חייבים להשקיע עוד קצת מעבר למקובל. מה אפשר לעשות? הרי אין ברירה!"

"ירון," קטעה ג'ין את דברי דוּדוּ. "תבין... לא מדובר רק בשעות הנוספות. איכות הפרוייקט נפגעת בצורה קשה. בתנאי לחץ כאלה, מפסיקים לכמה ימים את פעילות הפיתוח השגרתית בצורה לא כל כך מסודרת, מקלקלים קצת את המבנה המודולרי של התוכנה - אבל למי אכפת? בלאו הכי אלה שלמעלה, לא מתעניינים במבנה הפנימי של התוכנה. אם כך, לא נותר אלא לקלל ולבלוע את הצפרדע בשקט".

"לבסוף מגיע היום הגדול..." המשיך דוּדוּ את דבריה. "המשימה הושלמה. אומנם ממש בדקה התשעים, אבל הכל כמעט גמור. כולם עם הלשון בחוץ, מצליחים להוסיף עוד טלאים פה ושם, עם תפילה בלב שהכל יעבוד ומרפי יניח לצוות המותש, לפחות בהדגמה הזו... והנה הפתעה, שאול מופיע. בחיי... הוא לא השתנה מאז ההופעה האחרונה שלו, חודש לפני כן. מנהל המחקר והפיתוח של המפעל. כמעט בא לצעוק 'הי, מה אתה עושה פה?' אבל, במחשבה שנייה, איך הוא למען השם יכול להפסיד אירוע שכזה? הדגמה כל כך חשובה... ובכן האדון נכנס, ידיו שלובות מאחורי גבו, ובפנים 'דאוגים' מתעניין אם הכל בסדר. מסתובב כבעל בית, מרגיע פה, מעודד שם ומנסה להקרין תחושה שההדגמה באמת חשובה".

"תפסיק" ניסתה ג'ין להסותו. "זה לא רלוונטי".

דוּדוּ השתתק לרגע והמשיך "שאול הוא מנהל מחקר ופיתוח, לא מנהל השיווק. הוא צריך לטפל בבעיות שלנו, לא בבעיות שיווק. כשצריך אותו הוא נעלם. לכן מיכה מקבל החלטות וכך הן נראות".

"זה לא לעניין" חזרה ג'ין כמעט בתקיפות.

"לעניינינו" המשיך דוּדוּ, "אז כצפוי, משלחת מכובדת נכנסת אל המעבדה. אומנם באיחור של שעה, במקרה הטוב, אבל זה די מקובל. נכנסת קבוצה של אנשים, חלקם חמורי סבר, חלקם מחייכים, נוגעים בכפתורים, מתבוננים בציוד המעבדה, בבלגן על השולחנות שלא הספיקו לסדר. מקשיבים בחצי אוזן להסברים המפורטים של שוש או של מיכה שלא תמיד מצליח להתכונן כמו שצריך, כי לא היה להם מספיק זמן כדי להתכונן ולכן הדברים יוצאים קצת מבולבלים. אבל שוב, למי אכפת? כי שאלות המבקרים, בלאו הכי, יכולות להיות גם בסגנון של 'למה לחצן הReset- בצבע צהוב ולא אדום?'. אני יודע, זה לא תמיד ככה... יש גם לקוחות רציניים וחכמים שיודעים לשאול. אבל אלה הדברים שנותרים חרוטים בזיכרון אחרי כל הדגמה. מה לעשות? וזהו... שלום, תודה. היה נחמד... סתם עוד פגיעה של שבוע בלו'ז... והייתה הזמנה? לא... הם רק רצו לדעת..."

 "שבוע אמרת?" נכנסה ג'ין לדבריו. "הרבה יותר! כי עכשיו צריך לעשות 'Switch' במחשבה ולחזור למסלול. צריך לנסות ולהיזכר מה בדיוק עשית לפני ההדגמה. לא נורא, נכון?" הוסיפה ונעצה מבט חודר בירון. "אני אשאל אותך. אתה יודע, למשל, מה ההשפעה של חריגה כזו מתכנית העבודה המקורית על הפרויקט? על אבני הדרך? על איכות העבודה, אחרי שמתרגלים לעבוד באי סדר ומרגילים את שוש ואת מיכה לחשוב שלמרות הכל אפשר לעבוד בצורה כזו? האם חשבת מה ההשפעה על איכות המוצר שמתמלא בטלאים ובלגן, כי אחר כך צריך לתקן עוד שבועות אחרי ההדגמה כל מיני שטויות שהכניסו לCODE- בלי לחשוב יותר מדי, בלחץ הנסיבות. את זה מיכה לא זוכר. מה אכפת לו שמהמבנה המודולרי נפגע או ששינו את הממשקים קצת ולא הספיקו לעדכן את התיעוד. את התוצאות בלאו הכי יגלו רק חודש מאוחר יותר ואז, כמובן, לא יקשרו את הבאג להדגמה אלא לעבודה גרועה של הצוות".

"והאם את חשבת, במקרה, על ההשפעה המוראלית?" המשיך דוּדוּ באירוניה. "אז מה אם לא יצא משהו מיוחד מההדגמה ההיא? אז מה אם פיטר או מרציאנו... הלקוח הפוטנציאלי... בכלל לא חזר ולא הגיב ואפילו תודה לא אמר... וגם לא האחרים... רק טענות יש להם... הרי זה חלק מהחיים, חלק משגרת העבודה, נכון? צריך לקבל את ההפרעות בשגרת הפיתוח בשקט, בהכנעה, כדבר מובן מאליו ולנסות לשכוח את הנזקים שנגרמו. רצוי לא לעשות רעש מזה, כי ההחלטה הייתה של האנשים שם למעלה, בהנהלה. הרי ברור שהם יודעים מה צריך לעשות. ושוב צריך לפרק את הSet Up- של ההדגמה ולהרכיב את הSet Up- של המערכת שעובדים עליה. פה נעשה איזה שינוי קטן בחווט ושם צריך להחליף עוד משהו. תחילת העבודה אחרי כל הדגמה, היא סיפור חדש, שתמיד מלווה בתקלות ובבלגן אופייניים".

"אני רואה דרך אחת בלבד לצאת מהמצב הזה בצורה מכובדת" אמר ירון בקולו השקול. "באמצעות תלונות וכעס משיגים את ההיפך. מה אתה רוצה להשיג בצעקות שלך? אם המטרה היא לשחרר קיטור, אז זה מקובל עלי... אבל אם אתה רוצה לעורר מוּדעוּת לבעיה או לפתור אותה, אז אתה מתבקש להציע פתרונות שיהיו מקובלים על מיכה ועל שוש. פרט בכתב את הנזקים ואת ההשפעה על הלו'ז והצע דרכים חלופיות".

דוּדוּ המשיך להלך בחדר כארי בסוגר ממלמל לעצמו: "תזכירים... דוחות... ניירת... מכתבים... וועדות... פנטסטי!!!  כ ו ל ם  מכסים את התחת..."

"אחת הדרכים" המשיך ירון, מנסה להתעלם מהמלמולים המתסיסים של דוּדוּ, "אחת הדרכים החלופיות היא להחליט מראש שלא ליזום שינויים מיוחדים, תוך כדי פיתוח, ולהדגים רק מה שקיים. באגף השיווק כבר יֵדעו איך להתמודד עם זה. שוש תצביע על תוכניות מגירה".

"רד לקרקע" זעק דוּדוּ. "מי יסכים לזה?"

"דרך אחרת" המשיך ירון, "היא לבצע הדגמות לא רק על פי תוכניות מגירה, כדי לא לאבד לקוחות. צריך לוודא שבהנהלה יהיו מודעים למחיר. להערכתי צריך לתקצב פעילות כזו, לא כמשהו חד פעמי אלא בצורה ממוסדת... מתמשכת".

"בטח!" גיחך דוּדוּ. "מצאת פתרון מצוין. אהוד יקפוץ על המציאה וישלוף את הארנק מיד".

"מה אתה חושב?" שאל ירון ונעץ מבט זועף בדּוּדוּ. "שהוא לא משקיע בהדגמות?"

"ברור שהוא משקיע, אולי אפילו מעבר לנדרש" התערבה ג'ין, "כי ההדגמות לא מסודרות ולא מתוכננות".

"בדיוק כך" אישר ירון, "אבל אם יתקצבו את הנושא מראש, יתחשבו בפגיעות בלו'ז או בתקציבי הפרויקטים..."

"אולי יהיה כדאי לצרף מהנדס שיווק לצוות הפיתוח" הרהרה ג'ין בקול, "אחד כזה שיבצע את עבודות ההדגמה ובנוסף יקבל על עצמו אחריות להכנות ול..."

"אולי כדאי להקים צוות שיווק שיממש את ההדגמות כדי למנוע פגיעה בתהליך הפיתוח?" שאל ירון. "בכל מקרה כדאי להעלות את הבעיות על הכתב. אני מבטיח לעמוד לצדך".

"אתם תמימים!" התקצף דוּדוּ. "מה אתם חושבים שמכתבים יעזרו? אתם לא מבינים שזה סגנון עבודה? זו דרך חיים! זו התרבות הארגונית שלנו..."

"וזו בדיוק הסיבה שחייבים לפעול" השלימה ג'ין בנימה תכליתית וצמצמה את עיניה. "דבר ראשון, צריך לנסח תזכיר חריף".

"דבר ראשון, צריך לנתח את הבעיות שקשורות להדגמות בלבד" אמר ירון, "ורק אחר כך צריך לחפש דרכים חלופיות לפעילות השיווקית הזו ולקראת הסוף מנסחים מכתב. מי יודע, אולי אם נשתף את השלישייה שוש שאול ואהוד, יימצאו פתרונות ללא תזכירים חריפים?"

"אפשר להתחיל?" שאלה ג'ין.

"לא עכשיו" קטע ירון את התלהבותה. "דּוּדוּ צריך ללכת עכשיו אל מיכה".

דוּדוּ לגם מלוא ריאותיו מהאוויר הדחוס שבחדר ועצם את עיניו.