"נו, הכל בסדר?" שאל אהוד במאור פנים.

"אתה הרי יודע שלא" השיב ירון, בעודו עוטה על פניו הבעה רצינית.

"מסקרן אותי מה עלה בגורלו של הפרמטר ההוא שלא היה מוגדר כמו שצריך בפרוייקט DDE98" השים עצמו אהוד כמתעניין בפרטים.

"כאשר מגדירים ממשקים" הסביר ירון, "אז מגדירים גם פרמטרים על פי הצרכים ומצפים שכולם ישתמשו בהם על פי מה שהוסכם. אבל מה אפשר לעשות כשהצרכים משתנים במהלך הפיתוח?"

אהוד חש בכעס העומד לפרוץ מגרונו של ירון והעיר בחיוך מעושה. "אתה מרגיש 'מותקף' כל הזמן. דווקא הסברת את עצמך מצויין בפעם הקודמת. נתת לי להבין את הבעייה של הגדרת ממשקים אין צורך להרחיב את הנושא שוב".

ירון חש בחוסר נוחות.

"יש לו אופי של מורה שרואה צורך לחזור ולהסביר שוב ושוב דברים מן היסוד" הרהר אהוד כשסקר את ירון בחביבות. "תאמין לי" הוסיף בחיוך, "בסך הכל רציתי לדעת איך הסתיים המקרה ההוא. לא יותר".

ירון הביט באהוד, בחוסר אמון כשאהוד המשיך לחקור "ועכשיו? עכשיו עכשיו הכל בסדר שם?"

"עכשיו הכל בסדר" חייך ירון בשפתיים יבשות.                                                

"לקחים הפקתם?" הקשה אהוד.

"באופן חלקי" ענה ירון.

"נו..." הסתקרן אהוד, החדיר את זרת ידו הימנית אל תוך אוזנו ובחן בקפידה את החומר שנאסף מתחת לצפורן.

"המסקנה היתה פשוטה" אמר והמשיך בנימה צינית: "לאור האמצעים שעומדים לרשותנו..."

אהוד הניד את ראשו כמבין והוא המשיך: "הפתרון למקרים כאלה הוא פְּרוֹצֶדוּרָלִי... בכל מקרה של שינוי, חייבים לעדכן את כל הצוות ולקבל אישור בכתב... מכל אחד מהאנשים. זה הפתרון שהתקבל והוא, כמובן, מקובל על דעתי למרות שצריך היה לעבוד בצורה כזו מזמן... אבל אתה יודע איך זה, קודם צריך לקבל כוויה... רק אז לומדים".

"כן, אני מכיר את זה מצויין" חייכו עיניו של אהוד בהבנה. "היה כבר מי ששאל 'במה מותר האדם מן המכונה' והשיב 'בזה שבינתו מאפשרת לו ללמוד מנסיונם של אחרים אבל... אבל הוא מעדיף להתנסות בעצמו'".

ירון חייך למשמע רעמי הצחוק המתגלגלים של אהוד. "הוא שבע רצון מהבדיחות של עצמו. יש לו מצב רוח טוב. הוא לא יוציא אותי לטיול היום..."

"מה דעתך על הפרוייקט עצמו?" שאל אהוד, כשהחיוך עדיין מקשט את זויות פיו.

ירון הביט לרגע באהוד והשיב: "מצב הפרוייקט ידוע לשנינו באותה מידה. לא מצליחים לעמוד בלוח הזמנים".

"בזה אתה לא מחדש לי" גיחך אהוד והביט במבט ערמומי בירון. "בטח יש דברים נוספים מעבר לזה. דברים שלא נראים על פני השטח... תגיד לי" אמר אהוד וסימן לירון באצבעו כדי שיתקרב, כאילו להמתיק סוד. "תגיד לי, אם לא עומדים בלוח הזמנים סימן שלא עשו הערכות נכונות בזמן האפיון. נכון? אתה יודע, הערכה של לו'ז, של עלויות פיתוח... מה אתה אומר?"

"לא, לא בהכרח" השיב ירון. "הערכת עלויות שכוללת הערכת משאבי כוח אדם, הערכת אמצעים ולוח זמנים, לא צריך לעשות רק בתחילת פרוייקט כי התהליך מאוד דינמי. פרמטרים שמשפיעים על התקדמות העבודה, משתנים כל הזמן... כל הזמן... זו בדיוק הסיבה שצריך להעריך עלויות בצורה מקצועית יותר... וברציפות. כל הזמן... כדי להיות עם אצבע על הדופק... וכשמגלים חריגה, חייבים להרים קול צעקה בזמן. לא בסוף. כדי להספיק לעצור את הסחף מיד כשהוא מתגלה, ממש בהתהוותו. שליפה מהמותן של הערכת זמן, היא שיטה מסוכנת ולכן פשוט אסור לבקש מאיזה מהנדס צעיר להעריך מורכבות של משימה ולצפות לתשובה מדוייקת בו ברגע. זה גם מחנך את האנשים לפזיזות... לשטחיות..."

ירון הפסיק לרגע את שטף דיבורו והמתין לתגובה שבוששה להגיע. הוא קימר את גבות עיניו ובארשת פנים רצינית, המשיך: "הספרות המקצועית מציעה כל מיני מודלים להערכת עלויות. מודלים שמציעים אמדנים די מדוייקים, כמו... כמו COCOMO למשל".

"?COCO What" שאל אהוד בעליצות "יש לכם כל מיני שמות מוזרים כאלה" קבע.

 ירון השיב בחיוך: "השם באמת נשמע באמת מוזר, בהתחלה. זה קיצור של COnstructive COst MOdel. המודל הזה משמש להערכת עלויות פיתוח ולחישוב אומדנים של עלויות עריכת שינויים בתכנה. COCOMO מתחשב בגורמים רבים מאוד שמשפיעים על הלו'ז ולא תמיד מתייחסים אליהם"

"באמת?" שאל אהוד, "כמו מה, למשל?"

"כמו... כמו יכולת אנשי הצוות להתמודד עם בעיות הפיתוח"

"מעניין" מלמל ורכן לעבר ירון. "ואיך בדיוק קוֹקוֹ משהו יודע לעשות את זה?"

"אָה... המודל הזה מתחשב בקשיי תקשורת, למשל, שבין אנשי הצוות... בָּניסיון המקצועי של האנשים... בְּמוּרְכָּבוּת הממשקים וְ... וְ... וּבְמוּרְכָּבוּת הנושא עצמו... המודל מתייחס להמון נקודות שיש להן היבטים אנושיים... התנהגותיים... לדעתי... המודל מצויין ואפשר להעריך בעזרתו זמני פיתוח ועלויות בדרגת דיוק די סבירה".

"אז למה לא משתמשים בזה אצלנו?" הקשה אהוד.

"שאלה מצויינת" חייך. "הסיבה היא שאין זמן ואין סבלנות... כולם קצרי רוח ורוצים לראות תוצאות מיידיות לכן זורקים הערכות מהשרוול".

"ואני חשבתי שהערכות שמגיעות לשולחני מחושבות בכובד ראש כיאה למהנדסים" אמר אהוד וחיוך ציני צייר קמטים בזויות עיניו.

"במילא ההערכה של המנהדסים לא תתקבל" השיב ירון בעיניים בורקות. "תמיד ימצאו דרכים לקצץ בזמנים... כי תוצאות מקצועיות של הערכות הזמן הן פשוט לא רלוונטיות. מה שקובע, בסופו של דבר, היא פשרה שבין רצון הלקוח לקבל לבין נכוֹנוּת ההנהלה להתחשב באנשים...באיכות...".

אהוד הביט בירון מבלי להגיב.

"בסופו של דבר" המשיך ירון, "לא יהיה מנוס וכולם ייאלצו להשתמש במודלים ובכלים להערכה".

"צריך לרכוש משהו, כדי להתחיל? לעבוד עם קוֹקוֹ?" התעניין אהוד.

"לא" השיב ירון. "לא בהכרח. אבל חייבים להכין שעורי בית לפני שקובעים הערכה בצורה מקצועית. צריך להכין טבלת מעקב לכל פרוייקט, שבה יירשם כמה זמן עבדו, בעבר, על כל נושא, כדי שבעתיד יהיה על מה להתבסס בזמן הערכה חדשה של עלויות פיתוח. צריך הרבה סבלנות כדי לדייק בהערכת משאבים... כולל משאבי זמן, כמובן... אבל בסופו של דבר זה משתלם".

"אני לא מבין" הביע אהוד את ספקנותו, "בשביל מה צריך להסתבך עם קוֹקוֹ מוּ... אמרתי את זה נכון?"

"קוֹקוֹ מוֹ" תיקן ירון.

"בכל מקרה, כל מנהל פרויקט עוסק גם בהערכת עלויות... הרי זה חלק מהעיסוק השוטף שלו... ולכן הוא רוכש נסיון בזה" הסביר אהוד בכובד ראש. "במשך הזמן הוא מכיר יותר ויותר את יכולות אנשי הצוות שלו ולכן גם מדייק יותר ויותר, עם הזמן... אז מה כל כך Big deal בקוֹקוֹמוּ הזה?"

ירון המשיך להתמקד בנושא השיווקי: "כל זה זה נכון מאוד... אבל... אבל המודל הזה, עוזר למנהלי הפרויקטים... גם למיומנים שביניהם... המודל מוביל אותך לחשיבה מסודרת יותר... ראשית, מחלקים את הנושא לתת נושאים וכל תת נושא..."

"כן, כן, כן..." מלמל אהוד בחוסר סבלנות.

"הדיוק בהערכת העלויות יהיה גבוה יור, ככל שהפירוק יהיה מפורט יותר " המשיך ירון. "אחר כך מעריכים את היקף העבודה שנדרשת מכל תת נושא ולבסוף מגדירים את הגורמים שיכולים להשפיע על דיוק ההערכה".

"ואיך מעריכים את התת נושאים?" חייך אהוד באירוניה.

"מה פירוש? לפי מספר שורות Code" השיב ירון במבוכה.

"זאת אומרת ששוב שולפים הערכה מהשרוול, לא?" נשמע ליגלוג בקולו של אהוד.

"כן... יש בזה משהו..." השיב ירון וזעם מלוּוֶה בחוסר אונים החל להתבטא בשפת הגוף שלו. "רק וירוס יעצור את השחצנות שלו" הרהר והביט בחיוך המלא והמקומם של אהוד, שריח סוכריית מנטה נידף מפיו.

"אז מה הועילו חכמים בתקנתם?" צחק אהוד בקולו הרועם ונשען בקורת רוח על כורסתו המרופדת.

"אבל הפרמטרים שהזכרתי לפני רגע..." אמר ירון ושריר בלתי רצוני הרעיד את לחיו. "הפרמטרים האלה הם גורמי התיקון לשגיאה שעלולה להתקבל בהערכה של מספר שורות  ה - Code".

"הבנתי" אמר אהוד והתקרב מעט אל ירון. "אז לכל פרמטר כזה נותנים ציון. מספר בין אחד לעשר, למשל, נכון?"

"בדיוק" השיב ירון.

"ולכל פרמטר כזה, יש משקל... איזה מספר בין אחד לעשר. נכון?"

"כן, בערך..." השיב ירון.

"ומי קובע את המשקלים היחסיים האלה? הרי זה יכול להשתנות בנסיבות שונות, לא?"

"גם זה נכון" השיב ירון "לכן מי שמבצע את הערכת העלויות יכול לשנות את ערכי המשקלים בהתאם לנסיבות... הניסיון האישי שלו בהערכת עלויות פיתוח תכנה וברמת ההכרוּת שלו את חברי הצוות... כל אלה מאפשרים לו 'לשחק' קצת עם המשקלים האלה ולשנות אותם בהתאם לנסיבות".

"ואז" ניסה אהוד את כוחו, "בטח יש איזו שהיא נוסחה מתמטית שמישהו המציא..."

 "פרופסור Barry Boehm" אמר ירון. "הוא התבסס על נסיונו העשיר..."

"כן, כן, כן... אני מבין" קטע אהוד את דבריו. "פרופ' בֶּרִי בּוֹהָם הוא איזה פרופסור מהאוניברסיטה... נכון? אבל לא חשוב... ובכן, בנוסחה הזו שהוא כתב, ובטח משנה אותה כל שנה... אז בנוסחה הזו מציבים את ההערכה הבסיסית שנשלפה משרוולו של מה שמו? מציבים את גורמי התיקון והמשקלים שלהם... זה נשמע רציני, כי יש בזה נוסחאות... אבל תכלס, זה עובד?"

ירון הניד ראשו בחיוב וחש בזעם והתיסכול המחלחלים בקרבו נוכח הזילזול וחוסר האמון שהשתמע מהאופן שבו אהוד ניסח את דבריו.

"ואם יכולים לשנות את המשקלים, אז גם יכולים להתאים את תוצאות ההערכה למספרים הרצויים, נכון?" המשיך אהוד להקניט.

"נכון, אבל פורסמו עבודות על השימוש במודלים מסוגים שונים ומסתבר שזה עובד..." השיב ירון ושינה את תנוחתו על הכסא. "COCOMO אינו המודל היחיד, הבאתי אותו רק כדוגמא. יש אחרים. הנקודה החשובה באמת היא שאסור להסתפק בהערכת עלויות פיתוח מהשרוול פעם אחת בתחילת פרוייקט, אלא בתחילת כל תהליך... זאת אומרת, בתחילת כל שלב... או, בעצם, אחרי כל שינוי גדול חייבים לנסות לאמוד מחדש שוב ושוב ושוב את ההשקעה הצפוייה, על בסיס הנסיון שמצטבר במהלך חיי הפרויקט... ההכרות העמוקה יותר עם צרכי הפרוייקט ובהתחשב בשינויים שנדרשו במהלך השלבים הקודמים... שינויים. הו, גם זו מלת מפתח שמשפיעה בצורה חריפה על החריגות מהערכות המוקדמות...".

"כן, כן" מלמל אהוד. "רוצה לשתות משהו?" שאל והרים את שפופרת הטלפון.

"ואל תשכח שחייבים להתחשב גם בהשפעה של מצגות לקוח על התקדמות הפרויקט... על עלויות הפרויקט... כי..."

"שרה" זרק אל תוך השפופרת, "את מוכנה להכין לי קפה חזק? תודה" השאיר את השפופרת מורמת ופנה לעבר ירון: "לא ענית לי... רוצה לשתות?"

"OK, בסדר... תודה" השיב ירון בחיוך מתרצה.

"שרה, גם לירון. תודה". לאחר שהשיב את השפופרת לעריסתה, פנה שוב אל בר שיחו ושאל: "אז מה אתה אומר? שינויים הם הגורם העיקרי לחריגות? זו הבעייה העיקרית שלנו?"

"אין ספק שבסיום האפיון, שהוא תהליך המתבצע בשיתוף פעולה הדוק עם הלקוח, חייבים להקפיא את העסק עד הגרסא הבאה... זה לא אומר שמאותו רגע, צריך להתעלם מהמציאות או משינויים המתחייבים מהנסיבות בשטח... אבל חייבים להגדיר עם הלקוח... באופן חד משמעי... כיצד לבצע שינויים כי יש להם מחיר... משום שתמיד יש לשינויים השלכות כספיות!!! זו בדיוק הסיבה ששינויים צריכים להתבצע בתהליך מבוקר..." מתואמים עם הלקוח, במיוחד בקשר להשלכות על משאבי הזמן... והתקציב... וכמובן על האיכות...

"מעניין..." הנהן אהוד בראשו כמי שגילה זה עתה חידוש שלא היה ער לקיומו עד לאותה שיחה.

"ברור שאסור למנוע שינויים כדי לעמוד בכל מחיר בתאריכים שנקבעו אי שם בעבר הרחוק... כאשר ערכו את האפיון... כשלא הכל היה כל כך ברור. פשוט... צריך לבחון שוב ושוב  ו ש ו ב... את ההשפעות על התקציב... ועל הזמן... ועל האנשים..."

"התכוונת להשפעות ההדדיות?" שאל.

"כמובן... כמובן" הסכים ירון. "ולכן חייבים לקבל החלטות בכל פעם מחדש... אם יידרשו השינויים שמציעים חדשות לבקרים... או לדחות אותם לגרסאות מאוחרות יותר..."

אהוד הנהן בראשו ומיקד את מבטו בפניו הנרגשים של ירון.

"ואולי הלקוח יסכים לשנות אבני דרך, אם שינוי יראה לו מספיק חשוב?" תהה ירון. "אולי יהיה הכרח לשנות את מצבת כוח האדם בפרוייקט? ואולי אפילו צריך לשנות את התשתיות... צריך לבדוק! ברציפות..."

"הבנתי את זה" אמר אהוד במתינות, "אתה יכול להצביע על גורמים נוספים לחריגות?"

ירון העביר מבט מהורהר על קירות החדר ומלמל כאילו לעצמו: "ראייה חלקית".

"מה אמרת?" שאל אהוד ויישר את גבו.

"בגלל הלחץ..." הרים את קולו, היסס לרגע והמשיך: "בגלל הלחץ ותחושת חוסר הזמן שהיא חלק בלתי נפרד מהאווירה כאן... בגלל זה אנשים בוחרים להתחיל לעבוד, לפני שהם רואים את התמונה הכללית" השיב. "אנשים רוצים להציג תפוקות... מה שיותר מהר... כדי לְרָצוֹת את הממונים... או את הלקוח. אנחנו כל כך אוהבים להשתמש במושג 'תכלס' כי זה מאוד מרשים... שימוש במלת הקסם 'תכלס', הופך אותנו באופן אוטומטי לאנשי מעשה ולא חשוב מה מסתתר מאחורי המילה הזו... כי למלה הזו יש באמת קסם מיוחד... ולא רק בתעשייה... בפרוייקט DDE98, למשל, היה תכלס מהר מאוד. תכננו מעגלים מודפסים, כתבו אלגוריתמים ענקיים. אתה זוכר את ההתלהבות של ההתחלה? הכל התקדם כל כך מהר. זה היה מדהים... לבסוף הסתבר שחלק גדול מהמעגלים ומהאלגוריתמים מיותר... ולא שלם... ושגוי..."

"איך הגיעו למצב הזה?" הסתקרן אהוד.

"הם התעלמו מהפרטים. הם תארו את המערכת 'בגדול' ".

"ואני חשבתי שזו הדרך בה מאפיינים מערכת. לא?" המשיך אהוד לחקור. "הרי לפרטים מגיעים בשלבים מאוחרים יותר, בשלבי התכנון, טעיתי במשהו?"

"ובכן... בהתחלה אמנם ידעו שעלולות להתעורר בעיות שקשורות להתפשטות אקוסטית" השיב ירון, מתעלם מהשאלה המביכה. "הם החליטו להתעמק בבעייה האקוסטית מאוחר יותר, כי חשבו שחבל לעכב את כל הפרוייקט. במפרט הטכני, השתמשו בצורה חופשית במושג המסוכן וההרסני הזה שנקרא To Be Define. לפחות בעשרים מקומות פגשתי במושג TBD, כי הם רצו לסיים את שלב הניירת כדי להתחיל לרוץ... אילו הם היו משלימים את המפרט כמו שצריך, אז היו מגיעים מהר מאוד למסקנה שלוח הזמנים לא מעשי ומנסים, מבעוד מועד, למצוא דרך להחלץ מהמצב המביך הזה, אולי אפילו בעזרת הלקוח עצמו... אילו, למשל, הם היו מצרפים לצוות, מומחים שמכירים את הנושא האקוסטי יותר טוב, או שהיו נכנסים למשא ומתן נוסף עם הלקוח, במטרה לדחות את אבני הדרך..."

"עזוב, עזוב את זה" אמר אהוד מבלי לנסות להסתיר את הלגלוג מקולו. "זה סיפור אחר לגמרי. הרי התחייבנו לעמוד בלוח זמנים צפוף רק כדי לקבל את ההזמנה. הזמן היה הגורם שהכריע את הכף בהחלטת הלקוח להעדיף דווקא אותנו".

"זאת אומרת שצדקתי" אמר ירון. "לוחות הזמנים נקבעים מראש. אין טעם להעריך זמנים. לא מדובר בחריגות בלו'ז, אלא בתהליך שגוי של קבלת החלטות".

אהוד היטיב את תנוחתו על הכורסה, שחרקה מעט נוכח משקלו הכבד ודרש בקול בוטה: "הלאה".

משקפיו החליקו, מבלי משים, על גשר אפו והוא הסירם כדי לנגב את הזגוגיות בחולצתו. כחכח בגרונו ואמר בחיוך: "כשמתחשבים בכל... אז אין עכובים".

אהוד הביט בו במבט משועשע, מבלי להוסיף דבר.

"ישנם נושאים שאפשר לִצְפּוֹת אותם מראש" המשיך ירון. "הכנת הצעות מחיר, למשל... זו רעה חוֹלָה שתמיד מעכבת פרויקטים... אבל תמיד... כי תמיד מפסיקים פעילות כדי להכין עוד הצעת מחיר ללקוח... אבל, כמובן, שלא משנים את לוחות הזמנים של הפרויקט... וזה מוציא את האנשים מהדעת... אז למה לא לשלב פעילות שיווקית בתכנית העבודה של פרויקט פיתוח?" שאל בכעס. "הרי לא תהייה חריגה בלו'ז אם ישלבו מראש, הכנת הצעות מחיר בתוכניות העבודה".

"השקפת עולם מעניינת" חייך אהוד. "ומי יממן את התוספת הזו בזמן?'

"ומי מממן היום? אבל בוא נמשיך..." הפציר ירון. "הדגמות... גם הדגמות בפני לקוחות שייכות לאותה קטגוריה"

"הבנתי, הבנתי..." אמר אהוד והציץ בשעונו. "יש לך עוד כמה רעיונות במחסנית?"

"אתה מחפש גורמים לפגיעה בלו'ז? יש כאלה כמה שרק תרצה" החזיר ירון. "תשתית מיושנת מורידה את כושר התחרות שלנו, ויש לזה השלכות כספיות..."

"למעשה, התחלנו כבר לחשוב בכוון של 'ארגון מחדש'..." אמר אהוד והישיר מבט סקרן לעבר ירון. "בעצם, תגיד לי, מה כל כך רע בתשתית המחשוב שקיימת אצלנו? על מה אתה מקטר? קבוצת המחשוב ההנדסי שלך... הממלכה שלך... מטפלת בלמעלה מעשרה מחשבי VAX משוכללים שקשורים ביניהם בתקשורת Ethernet, כדי לאפשר פיתוח מוצרים עתירי ידע מהמשוכללים בעולם... אלפי אנשי פיתוח בתע'צ יכולים לפנות אל עשרות דיסקים ענקיים שמהווים מאגר זכרון ענק. מחשב Main Frame של IBM משמש את עובדי המפעל ואת קהל הלקוחות המגוון שלנו. בנוסף, משרתים אותנו מאות מחשבים אישיים שפזורים ברחבי המפעל, מחשבי IBM-PC ומחשבי SUN, מערכות DAISY לפיתוח מעגלים אלקטרוניים ומערכות מתוחכמות של CATIA* ו - NASTRAN** לתכנון הזווד של הציוד מתוצרתנו ולפיתוח מכני בתחום האוירודינמי וההידרודינמי. לצידם קיימת תשתית של מחשבי WANG המשמשים לכתיבת מפרטים וספרות טכנית שמסופקת ללקוחות. עשרות מדפסות משוכללות פזורות ברחבי הקמפוס. ציוד בדיקה שעולה הון עתק משרת עשרות מעבדות פיתוח ואולמות ייצור בתע'צ. מה עוד לא הזכרתי? אתה יודע מה? בכלל לא חשוב. אתה הרי מכיר את התשתית טוב ממני. צוות של כמעט עשרים טכנאים מטפל בחומרה האדירה הזו"

"ארבעה עשר" תיקן ירון בקולו השקט.

אהוד נעץ בו את מבטו והמשיך "לזה אתה קורא, איך אמרת? חסר בתשתית הטכנולוגית?"

ירון הבחין בבירור שאהוד לא דיבר בכעס. הוא ניסה להתייחס בצורה עניינית לנושא, שמטבע הדברים היה שנוי במחלוקת.

"אני חושב שחייבים להשקיע, דווקא בימים אלה, כשקשה אבל לא קשה מדי. לדעתי, תשתית מחשוב מיושנת מידי עומדת לרשותנו. אם תוכניתן צריך לחכות חצי שעה כדי לבצע קומפילציה***, במקום שלוש דקות, סימן שמשהו לא בסדר אצלנו... כדי להצליח להתמודד עם תנאים משתנים של שוק דינמי וקשוח אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לסביבה הדינמית שבה אנחנו מנסים להצליח. כשאני אומר תשתית מחשוב, אני מתייחס למחשבים מהירים וחכמים יותר, לכלי פיתוח ובעיקר למתודולוגיה לפיתוח מערכת".

אהוד נשען על כורסתו המרופדת והביט בירון בעניין.

"לכאורה נראה שאתה צודק" המשיך ירון. "כל מי שיעמוד מהצד ויקשיב למה שאמרת, עלול לקבל את הרושם שבעזרת התשתית שקיימת בתע'צ, אפשר לעשות  ה כ ל. לצערנו, העובדות בשטח מדברות אחרת. יש חריגות בלתי סבירות בלוחות הזמנים ובנוסף לכל הצרות, אנחנו אפילו לא מצליחים להגיש בזמן הצעות מחיר ללקוחות פוטנציאליים. המצב רק הולך ומחמיר. אני חושש שעוד יגיע היום שבו לקוחות יעזבו אותנו כי אנחנו..." ירון הפסיק לרגע את שטף דיבורו, הביט לעבר התקרה כמחפש את המלים המתאימות והוסיף: "תרשה לי להשתמש במלים קצת בוטות. אנחנו לא רציניים". ירון התרומם על רגליו והישיר מבט לעבר אהוד. "זה לא קורה רק בפרוייקט אחד. זה קורה כמעט בכל הפרוייקטים. גם אני חושב שחייבים לעשות פסק זמן כדי לנתח את המצב ולהגיע למסקנות שיובילו לפתרונות מיידיים".

חיוך מריר נחרט בזויות פיו של אהוד והוא הרים את שפופרת הטלפון. "מה עם הקפה?" זרק שאלה. "בסדר, יש לנו סבלנות. תודה". הוא השיב את הטלפון אל כנו והחזיר מבט רציני לעבר ירון. "ובכן" אמר בלשון רפה, "הסיבה העיקרית לפגישה הזו, קשורה לפרוייקט DDE98. בגלל חריגות בלוח הזמנים ובגלל סטיות חמורות מהדרישות הטכניות של המפרט הטכני, החליטו להעביר את העבודה לחברת 'XY תעשיות'. זו מכה קשה למפעל" אמר והביט בירון במבט רציני.

ירון לא השיב. דמותו של יוסי ריחפה לפתע מעל ראשו של אהוד ונדמה היה לו כאילו לחשה בקול ארסי: "יש עוד מפוטרים בדרך..."

"זה אומר שאנחנו נכנסים לצמצומים נוספים" המשיך אהוד.

"זהו" חשב ירון וניגב את כפות ידיו המיוזעות במכנסיו. "את אשר יגורתי, בא לי. הוא פשוט נתן לי להוציא 'קיטור'".

"החלטתי, בתמיכתה המלאה של מועצת המנהלים, לעשות בדק בית וכבר פניתי אל חברה חיצונית שעוסקת בייעוץ ארגוני כדי לעזור לנו בקבלת החלטות בנושא... בימים הקרובים יעברו פסיכולוגים וסוציולוגים בין האנשים במפעל כדי לראיין אנשים, לתחקר אותם על הנעשה במפעל, מאחורי הקלעים... אתה מבין, אנשים לא תמיד יכולים לאזור אומץ כדי לומר ישירות בפנים לממונה הישיר את כל האמת כי הדברים עלולים להיות קשים ולא נעימים... לכן, את התמונה האמיתית ננסה לשרטט בעזרת אנשים מחוץ למערכת. כאלה שיכולים להחשב אובייקטיביים... והם יתחקרו את העובדים ביחס לדעתם על הממונים... נהלי העבודה... מצב המפעל והדרכים שרצוי לעבוד... לדעתם... אתה יודע... לפעמים הרעיונות הטובים מגיעים דווקא מלמטה... ובכן, רציתי שתעדכן את החבר'ה שלך. שתכין אותם נפשית".

"הוא לא מפטר אותי... לא עכשיו..." הרהר ירון וחש בהקלה.

ירון הנהן בראשו כשנשמעה נקישה עדינה מעבר לכתפו. שרה פתחה את הדלת, התנצלה על האיחור והעמידה על השולחן שני ספלי קפה. אחד ענק והשני נראה ככוסית יין לצידו.

"תודה" מלמל ירון.

"לרוויה" השיבה שרה ויצאה מהחדר. ירון עקב במבטו אחר ישבנה המעכס.

"למה לא קראת לכל ראשי התחומים ומנהלי המחלקות כדי להעביר אליהם את ההודעה הזו?" הסתקרן ירון. "למה פנית דווקא אלי באופן אישי ולא אל שאול?"

"אני מעדיף להיות בקשר ישיר עם הצוות הבכיר במפעל" השיב ללא היסוס. "אתה הרי יודע שאני לא תמיד פונה אל האנשים באופן רשמי, באמצעות הממונה הישיר. אני מוצא שזו דרך טובה ואמינה יותר כשאתה רוצה לדעת מה קורה באמת במפעל... גם אתה משוחח עם תוכניתנים, נכון? לא רק עם ראשי הצוותים".

ירון לא השיב ואהוד שלח ידו לעבר ספל הענקים שלו, קירבו אל שפתיו ולגם במתינות. "אני, בניגוד לך" אמר אהוד "מאמין שהגורם האנושי משפיע על חריגות יותר מכל הגורמים הטכניים שתארת".

"זה לא בניגוד לדעתי" מיהר ירון להתגונן. "הנסיון, באמת, לימד אותי שכל בעייה טכנית, שתהיה הסבוכה ביותר, היא פתירה... אבל כשמתעוררות בעיות בין אנשי הצוות... אז אפילו הבעייה הטכנית הפשוטה ביותר לא תזכה לפתרון... או... או שבעצם הפתרון שהצוות המסוכסך ימצא, יהיה פתרון עקום".

"אם כך, למה דברת כל כך הרבה על ההבטים הטכניים?"

"משום שכך אני מפרש את התפקיד שלי" השיב ירון ברתחה.

"אז מה אתה חושב? איך, לפי דעתך משפיעים האנשים עצמם על החריגות?" חקר אהוד. איך ההתנהגות שלהם משפיעה על החריגות בלוחות הזמנים? בעלויות הפיתוח או התחזוקה?"

"הו... ההשפעה שלהם משמעותית מאוד... במיוחד בפרוייקטים כמו אלו שמפתחים כאן" ענה ירון וקם בהתרגשות מכסאו. "תראה מה קורה בשטח. כל פרוייקט מציב בפני אנשי הצוות דרישות קשות וסותרות, שיוצרות מתיחויות... בונות ניגודי אינטרסים בין האנשים... רק זה בולם את העבודה ופוגע בלו'ז... בעצם... הפגיעה הגדולה יותר היא דווקא באיכות... באיכות העבודה... באיכות המוצרים שאנחנו מפיק...".

"על אילו ניגודי אינטרסים אתה מדבר?" קטע אהוד את דבריו.

"מנהלי פרוייקטים ואנשי בקרה... אנשים שהרווח הכספי הוא הנושא העיקרי והחשוב ביותר בחייהם... האנשים האלה מייחסים חשיבות עליונה לסיום כל תהליך בַּזְמָן... בְּזְמָן מוגדר... בעוד שהצוות הטכני מחפש את האיכות... זו הגאווה שלהם... לא דווקא הרווח הכספי של המפעל... הצוות הטכני שואף למצוא פתרונות  י צ י ר ת י י ם. אז מה זה אם לא ניגוד אינטרסים? וזה יוצר מתיחויות?"

"ומה? זה דבר שלילי?" היתמם אהוד. "מתיחויות מהסוג הזה דווקא חייבות להתפתח במפעל... הרי עצם קיום המתיחות מקדמת את האינטרסים של שתי הקבוצות האלה, לא? אני חוש..."

"רק רגע, רק רגע..." התפרץ ירון. "עוד לא אמרתי לך איך אני רואה את הגורמים למתיחות בין אנשים בפרוייקטים... תרשה לי להמשיך..."

אהוד חייך והתבונן בו בסקרנות גלוייה, מרים גבה בחיוך מלוכסן.

"ובכן... ישנם מוקדי מתיחות נוספים כמו, למשל, התלות בידע שלאחרים... התלות ביכולות ובכישורים מיוחדים של מומחים... אלה שאינם חלק מצוות הפרוייקט... וכאן מתעורר הניגוד... איך קוראים לזה? הקונפליקט בין הצורך להיעזר במומחים לבין הרצון... ואפילו הצורך להצטיינות אישית... הרי הכבוד העצמי עלול חלילה וחס להפגע אם מישהו יודה שהוא צריך להעזר במישהו אחר..."

 "אגו..." מילמל אהוד, הניע את ראשו בהסכמה ושירבט משהו ביומנו.

 "עוד משהו מעניין, שכדאי לחשוב עליו" המשיך ירון, מתלהב מעצמו ומהמצב שבו אהוד מוכל להקשיב לדבריו. אהוד הביט בו בקורת רוח גלויה.

"אז תקשיב" המשיך ירון. "התלות בידע של מישהו אחר יוצרת הכרח בשיתוף במידע... אבל גילוי הידע שלך זו התנהגות הנוגדת את חוקי ההישרדות הבסיסיים בג'ונגל של התעשייה... הדחף הטיבעי הוא דווקא לשמור את המידע והידע שלך לעצמך... כי ידע מספק לך יתרון יחסי חשוב! ידע הוא גורם כוח... יתרון שעשוי להשאיר אותך במפעל... לא ממהרים להעיף עובד בעל ידע, נכון? למרות שהוא עלול אפילו לפעול בניגוד לאינטרסים של המפעל. אבל אדם כמו יוסי, ש..."

"רק רגע!" הרים אהוד את קולו "תרגע... תרגע... אל תערב רגשות אישיים בשיחה עניינית. אל תזכיר שמות משום שזה לא מועיל... אולי אפילו להיפך...".

השניים הביטו זה בזה. המתיחות ניכרה היטב בפניהם. אהוד שקע בכורסה ואמר: "בכל פרוייקט חייבת להיות תחרות לצד שיתוף פעולה. אלה הן שתי דרישות מנוגדות שמובילות לצמיחה..."

ירון עצם את עיניו ולגם מנה הגונה מהאוויר שהצטבר בחדר. ואהוד המשיך: "מעולם לא הבנתי למה אתה מאמין בשיטת 'הניהול הדמוקרטי'... מעולם לא הבנתי את ההתנגדות האובססיבית שלך להשתמש בכלי ניהולי כל כך יעיל כמו סמכות... הרי סגנון ניהול דמוקרטי מוביל לבזבוז אדיר של משאבי זמן..."

"מה לא ברור כאן?" קפץ ירון. "עבודת צוות מלאה אפשר להשיג בעזרת שיתופי פעולה... בעזרת התחשבות בזולת... עבודת הצוות תהיה באוירה נטולת לחצים מיותר..."

 "כן, כן, כן... שמענו על זה... זה נשמע נחמד ומעורר ציפיות" רעם קולו של אהוד. "אבל כדי להשיג את זה, עלולים להקריב עמדות מקצועיות שדווקא הן הבסיס להצלחת פרוייקט... באוירה כזו עלולה להתפתח נטייה להשביע את רצונם של האחרים... מצב כזה עלול להוביל לתרדמה... להתעלמות מכוונת מבעיות... תהליך דמוקרטי נשמע מאוד הוגן, אבל איך זה נשמע שנופלת החלטת רוב אם להשתמש ב - 80486 של Intel או ב - 68040 של Motorola? גם צביקה יקח חלק בהצבעה? אתה זוכר שהקביעה כי השמש אינה סובבת סביב כדור הארץ, לא התקבלה בתהליך דמוקרטי על פי החלטת רוב. נכון? להפך! ודאי. זו היתה דעה מקצועית, אם תרצה להגדיר אותה בשפה שלנו... למרות שהרוב חשב אחרת. ההיסטוריה רצופה בדוגמאות כאלה, אתה מעוניין שאזכיר לך?"

ירון חזר והתיישב על כסאו ואהוד המשיך בקולו הרועם. "לכן גם מבנה ארגוני של מפעל הוא מבנה היררכי שבו אדם בודד מחליט".

"ראשית" ענה ירון, "מעולם לא דיברתי על ניהול דמוקרטי כפי שאתה מנסה להציג. אני מדבר על שיתוף בהחלטות..."

"וזה לא ניהול דמוקרטי?" גיחך אהוד.

"ושנית" התעלם ירון מההערה, "שנית, אפשר לקבל הרבה יותר מעובד כשהוא שבע רצון ממקום העבודה שלו. אדם שמרגיש שותף בהחלטות, מוכן גם לתרום יותר, להתאמץ יותר משום שהוא מרגיש שייכות לעבודה... הוא מרגיש שהוא משפיע ולכן... אם הפרוייקט יצליח, משמע שההחלטות שהוא נטל חלק בהן היו נכונות. לכן הוא יתאמץ יותר כדי להצדיק את ההחלטות שלו".

"תאוריות" היסה אהוד את דבריו. "ומה אם ההחלטות תתקבלנה בניגוד לדעתו של העובד? אבל תעזוב את זה... תעזוב... תעזוב... ניהול הוא אמצעי שמאפשר להפעיל אנשים כדי להשיג יעדים... אי אפשר להפעיל אנשים באמצעות שוויון ודמוקרטיה... נסיוני העשיר לימד אותי שהפעלה יעילה קיימת אך ורק תוך שימוש בסמכות... סמכות לא צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בצעקות או באיומים אלא בזכותו של מנהל להטיל משימה, לעקוב אחר ביצועה ולהחזיר 'פידבק' לעובד, בעיתוי הנכון... סמכות זו זכות וֶטוֹ..."

"אני מצטער... במקום לנסות להסביר מדוע לדעתך סמכות עדיפה על דיון ענייני, אתה חוזר שוב על תפיסת הניהול שלך... אני הסברתי מדוע לדעתי שיתוף בקבלת החלטות עדיף ואתה קבעת מדוע לדעתך הניהול ההיררכי, הסמכותי, עדיף... וזה בדיוק ההבדל שבין הגישות. אתה מבין? כשאתה משתמש בסמכות שלך לקדם נושא מסויים, אתה למעשה מונע את האפשרות לבחון את הפתרון שלך על ידי הכפופים לך. זה פשוט יותר מבחינתך כי אתה לא צריך להוכיח שהדרך בה בחרת היא הטובה ביותר. עמדתך אינה עומדת למבחן... זה יעיל יותר..."

"ירון ידידי, אני מעריך מאוד את עמדתך אבל היא יפה לאוניברסיטה לא למקרים שבהם קיים חסר מתמיד בזמן. במקרים שלנו, אין זמן לויכוחים תאורטיים כי אחרת לא נספיק. מפעל תעשייתי דומה מאוד לשדה קרב. צריך להחליט מהר ולבצע אחרת הדברים נמרחים ללא גבול... יעילות בניהול מחייבת החלטה מהירה והעברת הנחיות לדרגי הביצוע. לכן, מנהל טוב צריך לשמור מרחק מהצוות שלו כדי שהוא יוכל בקלות רבה יותר להוריד הנחיות מבלי להתקל בהתנגדויות... ואם המנהל הוא עובד שֶׁקוּדָם, שעלה בסולם האירגוני, אז הוא חייב לבנות בצורה מלאכותית את הריחוק מאותם אנשים שהיו רק אתמול החבר'ה שלו. אל תשכח את הטיפּ הזה!!!"

"אני לא מאמין למשמע אוזני" הרהר ירון בחמת זעם. "הבחור לא מקשיב אלא לעצמו. לקראת מה הוא חותר? לכל הרוחות. זה לא סתם לצורך הויכוח. משהו מסתתר מאחורי השיחה הזו".

"לא יעזור לך, ירון. דמוקרטיה בתעשיה עלולה להוביל לאנארכיה וזה הסוף של כל פרוייקט".

"הדיסטנס עלול להיות מכשול" השיב ירון ביבושת. "כשקיים ריחוק בין מנהל פרוייקט לבין אנשי הצוות שלו והם פוחדים מתגובותיו... אז תמיד מתפתחת נטייה להעלים דברים גם אם מדובר בנושאים קריטיים... אולי במיוחד כשהנושאים קריטיים... כדי להשמר מהתגובות הנזעמות של ה'בוס'. כאשר לא קיימים מעצורים של חשש מפני תגובת הממונה, מציגים את הבעיות כבר בהתהוותן כדי לנסות למצוא פתרון מוקדם ככל האפשר... וזה קורה כשאנשי הצוות לוקחים חלק פעיל בקבלת ההחלטות... זה קורה כאשר הבוס הוא גם חבר..."

"שמירת מרחק תורמת למשמעת... לתגובה מהירה" קבע אהוד והלם באגרופו על השולחן.

צלצול הטלפון קטע את דבריו. אהוד הרים את הטלפון ואמר: "ביקשתי שעה בלי הפרעות... אה... בסדר, תני לי אותו..."

אהוד פרש את ידיו לצדדים והניע את פניו כלפי מעלה כאילו אמר: "מה אפשר לעשות?" לאחר מכן כיסה את השפופרת בידו, ולחש: "סליחה" ומיד הוסיף לתוך האפרכסת שבידו: "כן, כן, אני שומע".

"אתה חושב שתוכל להעלות את הרעיונות הטכניים שלך בכתב ולהגיש לי איזו תוכנית עבודה?" שאל אהוד בלחש, לאחר שכיסה את השפופרת שבידו. "אתה יודע, הצעות איך לשפר את המצב..."

"בהחלט, אבל זה יקח קצת זמן" השיב ירון בלחש אף הוא.

"בלי שיטות ניהול, בסדר?" חייך אהוד. "וכדי שזה יוכל להִבחן בצורה רצינית... תוכנית כזו צריכה להציג כל בעייה בנפרד, כולל הערכת הנזק שנגרם למפעל כתוצאה מהבעייה".

"כן, כן" מלמל אל האפרכסת, כיסה אותה שוב ולחש לירון: "לכל מקרה, תפרט הצעה לפתרון, או פתרונות אלטרנטיביים, בסדר?"

ירון הניד בראשו.

"מחר?" שאג לפתע אל השפופרת.

"בסדר, אני ממתין" השיב אל הנעלם בצידו האחר של הקו.

"ההצעות" המשיך אהוד בשיחה הסטראופונית שניהל, "ההצעות חייבות להכיל הערכה שתתאר את היקף ההשקעה הנדרש, כולל לו'ז" לחש שוב לעבר ירון. "אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"

"אני מבטיח להתחיל כבר היום" השיב ירון בגרון ניחר והתקרב אל דלת היציאה.

"ביום שני הבא תגיש לי מסמך מפורט!" לחש שוב אהוד.

"אבל זה זמן קצר מאוד".

"אני סומך עליך" חייך אהוד. "אני מעריך אותך ואת ההבחנה המקצועית שלך" הוסיף והרים גבה כאילו כדי להדגיש את המשפט.

ירון לא השיב.

"ואל תשכח ליידע את האנשים שלך בנושא ה'בדק בית' שדברנו עליו... הייעוץ ארגוני..."

"מאה אחוז" הניד ירון את ראשו.

"כן, כן, אני איתך" הרעים אהוד בקולו אל תוך שפופרת הטלפון ונופף לירון בידו לשלום.

"מוזר, באמת מוזר..." הרהר ירון, כשחלף על פני שרה. "הוא הקשיב לי".

"להתראות, ירון" חייכה שרה לעברו כאילו ידעה משהו שהוא לא ידע.

ירון נופף לעברה באצבעותיו והמשיך להרהר: "בפגישות קודמות הוא היה נוהג לקטוע כל דיון בנושאי ניהול בעודו באיבו. 'השאר את נושאי הניהול למנהלים' היה נוהג לומר. היום הוא הקשיב. הוא גם לא פסל על הסף השקעות... הוא הקשיב בתשומת לב לנושאים שכרגיל התעלם מהם. מה קורה פה?" ושרה חייכה לעברו.