"אוּף..." נאנחה יעל ששכבה על בטנה והמשיכה לעיין בספר שהיה מונח על השטיח למרגלות הספה. "איזו מנגינה מונוטונית" הרהרה בפיזור נפש. שרועה היתה על שפת הספה ועיניה רפרפו בין השורות. מכנסיים קצרים וצרים הדגישו את ישבנה העגלגל.

כשראשו שעון על מסעד הכורסה, עקב אחר תנועות רגליה. במתינות טייל מבטו לאורך רגליה החטובות, מתעכב קמעה על ירכיה השזופים.

"טוב, אני הולכת" אמרה אך לא שינתה את תנוחתה. "יומיים תמימים הוא נמצא כאן" הרהרה יעל בינה לבינה. "מכונס בתוך עצמו, ושותק. איך אפשר לשנות את המצב?"

ירון משך לפתע את הקביים לעברו, ניסה להתרומם, פלט אנקת כאב קצרה ובכבדות, שב ושקע בכורסה הרכה. צליל מתכתי התלווה לנפילת הכלונסאות חסרי השימוש, לצידו. עיניו שבו לשוטט לאורך ירכיה החטובות. כשקלטה את מבטו, עברה באיטיות למצב ישיבה והביטה בפניו. בהנאה טבל את מבטו בעיניה הכחולות.

"משעמם לי, אני הולכת הביתה" מלמלה.

"השארי עוד קצת" ביקש.

"למה? כדי לשתוק בחברותא?" הטיחה לעברו.

"נעים לי איתך, גם כשאנחנו לא מדברים" אמר וניסה לחייך.

יעל המשיכה להביט אל תוך עיניו וחיוכה חרץ קמטים עדינים בקצות עיניה.

"אני נהנה להתבונן בך" המשיך. "אֶה, זאת אומרת, מה שרציתי לאמר זה ש... שהתנוחה שלך על הספה, היא... כלומר..."

"כן?" ניסתה לעודדו.

"את, את נראית נשית כזו" הצליח אך בקושי לברור את המלים, "כשאת שוכבת ככה..."

חיוך מפתה התפשט על פניה ועיניה נצצו. בקלילות התרוממה מהספה וקרבה לעברו מבלי להסיט את מבטה מעיניו.

"כפי הנראה הפכתי לשתקן, אחרי התאונה" אמר.

"דווקא לא" אמרה יעל והתיישבה על ידית הכורסה. "כשאתה רק רוצה לדבר, אין לך מעצורים..."

ירון הביט בהתרגשות בעורה השחום, העדין. "הגוף הצעיר והמושלם הזה, לפתע כה קרוב אלי" חשב וקצב פעימות ליבו הואץ. "מרחק הושטת יד..." במבוכה הסיט את מבטו לעבר הרצפה.

יעל המשיכה להביט בפניו החיוורים של ירון. עיניה התעכבו מבלי משים על הצלקת שבגרונו. דימתה כאילו היא מבריקה יותר, סמוקה מתמיד. ד"ר מירון הבטיח שבתוך חודשים ספורים, כמעט לא יבחינו בצלקת. צמרמורת אחזה בה משנזכרה כיצד הבחינה לראשונה בצינורית הפלסטיק הנוספת שננעצה בגרונו של ירון. היה זה שלושה ימים לאחר התאונה, נזכרה. ד"ר מירון הסביר לה כי ירון סבל מקשיי נשימה ועל כן הוחלט לבצע טרכאוסטומיה. התאור הענייני הקרין, מבלי משים, תחושה כבדה של התדרדרות במצבו. בקול שלו הסביר שבסך הכל החדירו אל קנה הנשימה צינורית כדי לאפשר מעבר חופשי של אויר לראותיו.

"אני אחליף" אמרה משקלטה שהמוסיקה פסקה וקמה בקלילות ממקומה. "אפשר משהו עליז יותר?" קרצה לעברו והמשיכה "רוצה לשמוע את מדונה?"

ירון חייך במבוכה ושאל "מה זה?"

"זה לא מה זה" תיקנה ופרצה בצחוק. "זה מי זו. הַ להיט בהא הידיעה, אתה ממש לא בעניינים! אבל אתה יודע מה, היא פחות מדי רצינית בשבילך. מצד שני, ממ... אני רואה שיש לך פה משהו בביצוע הוירטואוזים של מוסקווה. זה נראה לך יותר?"

ירון הניד ראשו בהסכמה ועקב בהנאה אחר תנועותיה.

"השתיקה שלך" מלמלה כשטיפלה במערכת הסטראו. "אתה לא מרבה להביע את עצמך בזמן האחרון" קבעה והסבה מבטה לעברו. משהבחינה במבטו הקודר, הרצינה ושאלה: "למה אתה לא מדבר? זה קשה לי... מה מעיק עליך? הכל כבר מאחור והעתיד מבטיח..."

ירון הביט בה לרגע ופלט אנחה מגרונו.

היא המשיכה להתבונן בו בשתיקה.

"הנהג ההוא" פלט לפתע והשעין את ראשו על מסעדת הכורסה.

"איזה נהג?" שאלה.

"זה שהיה מעורב בתאונה" השיב בקול ניחר, הסיר את משקפיו במתינות והניחם על השולחן לצידו.

יעל משכה כתפיה והתיישבה מולו. ירון עצם את עיניו ונראה כי נקלע לסערת רגשות.

"הוא פשוט מטורף" שאג לפתע וניסה לקום. קריאת כאב נפלטה מבין שפתיו וגופו הצנום חזר ושקע בכורסה.

"יעל קפצה ממקומה והניחה יד רכה על כתפו. "תרגע" ביקשה כמעט בלחש.

ירון כיסה את גב ידה בכף ידו מבלי להביט לעברה. מגע ידו החלשה נעם לה והיא קרבה אליו יותר.

"איך אפשר להרגע?" שאל נרעש. "את יודעת מה קרה שם?"

"באופן חלקי" השיבה.

"איך את יודעת?" התעניין.

"חודש אחרי התאונה, כשהיית כבר במחלקה הנוירולוגית, הגיע שוטר וניסה לגבות ממך עדות. ד'ר מירון התנגד בנימוק שבמילא הוא לא יחתום על המסמך משום שלא היית במלוא חושיך".

ירון עצם את עיניו ומלמל "כן, ומה היה הלאה?"

"השוטר ניסה לדובב אותי. הוא שאל אם דיברת על התאונה".

ירון פקח את עיניו ושאל בקוצר רוח: "ומה אמרת?"

"אמרתי שמשאית פגעה בך מאחור. באותו זמן לא ידעתי יותר" הסבירה.

"והיום, היום את יודעת יותר?" שאל.

"האמת היא... שלא הרבה יותר" השיבה. "אבל מה אתה זוכר מהתאונה?" שאלה בהטעמה מכוונת וליטפה את זרועו.

"ראשית, ספרי לי מה את אמרת לשוטר" תבע ירון.

יעל משכה את ידה ממנו ואמרה: "לא הרבה. בכל מקרה מה שאמרתי לא קביל מבחינה משפטית כי זו עדות שמיעה בלבד".

ירון חזר ועצם את עיניו. יעל המשיכה להתבונן בו ותחושה כבדה העיקה על ליבה, שמא לא יעמדו בה כוחה ותבונתה להתמודד בהתפרצויות הזעם התכופות שלו.

"אני זוכר..." מלמל לפתע. "כן, ודאי... נסעתי אלייך, נכון? לאחר שיחת הטלפון. כל כך רציתי לחלוק את ההתרגשות איתך. אהוד הציע לי..." קולו השתנק לפתע והוא השתתק והעתיק מבטו לתיקרה.

"כן, אני יודעת" מיהרה יעל להשיב ואחזה בידו.

"הכל אבוד" הצטרד קולו. "בשנייה אחת של חוסר מחשבה... בגלל איזה מטורף, קצר רוח שמיהר השד יודע לאן, אני תקוע כאן נכה, עם רגל מרוסקת ופרצוף מעוות. מה אני עושה פה בכלל? מה מצאת בי?" גופו הכחוש החל להרעיד והוא כיסה את פניו בכפות ידיו.

"תפסיק לדבר שטויות" לחשה קרוב לאוזנו. "אני רוצה להיות קרובה אליך. אני רוצה לעזור לך..."

"אני לא צריך את העזרה שלך" הצטווח לפתע.

יעל נדהמה. היא לא משה ממקומה והביטה בו בשתיקה. לפתע הישיר מבטו לעברה, נכלם מההתפרצות הבלתי צפוייה. דמעות ניקוו בעיניו והוא לחש "לא התכוונתי. אני לא יודע מה קרה לי".

יעל חשה בדמעות החונקות את גרונה ולא השיבה, מחשש פן תפרוץ בבכי. בהיסוס, קרבה אצבע רועדת אל פניו ונגעה בלחיו. פיו התקמר לרגע, כפני ילד העומד לפרוץ בבכי והוא הסיט את ראשו. בתנועה מהירה ניגב את אגלי הדמעות מלחיו ואמר בקול רועד: "אולי אלה רחמים עצמיים אבל אני אתגבר על זה. אני בטוח! אני אסתדר".

"אין לי ספק" אמרה יעל וליטפה את שער ראשו.

"אלא שלעיתים נראה שאין לזה סוף!" הרים שוב את קולו בהתרגשות. "שעתיים ביום פיזיאוטרפיה שמוציאה אותי מדעתי. במצבי, אני יכול לשכוח מעבודה. והחברים, גם הם עסוקים בעיניינים שלהם. לכל אחד יש משפחה משלו". לפתע הזדקף במקומו ושאל בחדות: "לפני כמה זמן היתה התאונה?"

"לפני שלושה חודשים" מלמלה יעל.

"אלוהים אדירים!" חשב בהתרגשות. "מר וירוס. לא ניטרלתי אותו..." רצה לצעוק בחרדה והביט בעיניה המשתאות של יעל.

"ירון" לחשה והביטה באישוניו המורחבים בדאגה. "ירון, קרה לך משהו?"

הוא עצם לרגע את עיניו, מנסה להרגע. "אני מקווה שהיא הפעילה את תוכנית TASK, כפי שביקשתי" הרהר וחשש כבד הציף לפתע את ישותו. "אם אכן TASK הופעל, עומד לרשותי שפע של זמן כדי לנטרל אותו... את מר וירוס. אחרת, רק אלוהים ישמור אותי".

יעל טילטלה את כתפו בעדינות. מבטו המבוהל הופנה לעברה. "תגידי" שמע את קולו ההיסטרי והכריח את עצמו להרגע בטרם המשיך. שריריו רפו באיטיות והוא נשען לאחור. "מה עם רשימת המטלות?" ניסה לשוות טון שלו לקולו אך מתח רב ניכר היה בו בעליל.

"אילו מטלות?" היתממה יעל.

"כשהייתי במחלקה הנוירולוגית ביקשתי ממך להפעיל את תוכנית TASK כדי לראות את רשימת המטלות שלי. זוכרת?"

יעל הרימה גבה בהפתעה. "לא יאומן" לחשה. "אתה ממש חולה. הבן-אדם שוכב חצי מת... מנסה להחלים... ובעיות תע'צ מטרידות את מנוחתו. לא יאומן!!!"

ירון חייך ושאל בהיסוס: "הפעלת את TASK?"

"לא" השיבה בקרירות. "אף אחד לא ציפה שתעשה משהו בתקופת ההחלמה שלך. מרים גליל, כפי שאתה יודע, ממלאת את מקומך. לא שמעתי שמישהו התלונן על דחייה או ביטול של איזו שהיא מטלה... בגללך".

"אבל אמרת לי שהפעלת את התוכנית" נרעד ירון.

"נכון" השיבה יעל "למעשה, העברתי למרים את בקשתך והיא הבטיחה לבדוק את המטלות שרשמת לעצמך".

ירון הביט בה בהתרגשות ושאל: "והיא הפעילה את TASK?"

"אין לי שמץ של מושג איך היא השיגה את הרשימה" השיבה יעל. "בכל מקרה, היא עיינה ברשימת המטלות שלך".

"TASK לא הופעלה" קבע לעצמו. פניו נותרו מעוננים וקודרים כששאל: "מתי בדיוק היתה התאונה?"

יעל הביטה בו בתמיהה מבלי להשיב.

"אני רוצה לדעת כמה זמן הפסדתי מחיי" הסביר באיפוק.

"לפני שמונים ושמונה ימים" השיבה והביטה לעברו במבט נוגה.

"באיזה תאריך?" המשיך להקשות.

"בערבו של יום חמישי, השמונה לנובמבר, בשעה שמונה ושלוש דקות בדיוק, על פי הדו'ח המשטרתי" השיבה בקרירות.

"השמונה לנובמבר" מלמל לעצמו, הציץ בשעון היד שענד וחשב: "היום יום שני, החמישה בפברואר. נותרו עוד שלושה ימים בלבד בהם עדיין אפשר להפעיל את TASK ולדחות כך את תחילת הקטסטרופה. לספר לה על מר וירוס? לא! אין צורך" מלמל לעצמו והבחין בעיניה של יעל שעקבו בחרדה אחר תנועת שפתיו.

"מה אמרת?" שאלה.

"לא, שום דבר" אמר והצלקת הסגלגלה בגרונו הסמיקה, מתחת לפניו הנסערים. הוא חישב כי נותר לו זמן קצר כדי לעדכן את התאריך, את VIRDATE, מבלי לערב אחרים או להסתכן. זה יכול להיות גם אחרי השמונה לחודש, בתנאי שלא יבצעו BOOT כי רק בזמן ביצוע BOOT על הVAX-, אחרי השמונה לחודש, יגיע מר טריגר למסקנה המוטעית שירון פוטר. הוא ידע כי עליו לפעול במהירות. "הדבר הראשון שתעשי מחר, כשתגיעי למפעל..." אמר.

"הכנסי לחשבון שלי - YARON. ה - Password שלי הוא 246YSYG. משם תפעילי את TASK, תבחרי באפשרות P ואז יודפסו כל המטלות שרשמתי עד התאונה. מדפסת ה - HP במסדרון, ליד חדר דיונים תפלוט את הדפים. בסדר?" שאל.

לאחר דומיה קצרה השיבה בהבעה קפואה: "אם זה כל כך חשוב לך, אביא לך מחר את הרשימה..."

 ירון חייך בשביעות רצון ושלח את ידו כדי לאחוז בידה. יעל סובבה אליו את גבה והתרחקה לכוון הספה.

"מה קרה לך?" שאל.

"מה קרה לך?" השיבה בשאלה. "זה כל כך בוער? אם המטלות הדחופות האלה חיכו לך שלושה חודשים, הן יכולות להמתין חודש נוסף. תאמין לי, שום דבר לא יברח. אתה בתהליך החלמה מפציעה קשה". יעל הביטה בו לרגע, נאנחה והוסיפה: "אני מקווה שהחודשים האחרונים לא שינו את האופי הנוח והסימפטי שהיה לך".

"מה מביא אותך למחשבה כזו?" שאל נבוך במקצת.

"הנימה הסמכותית הזו לא מתאימה לאופי שלך" זרקה לעברו.

"קשה לי להסביר הכל" אמר ירון בכאב. "לא התכוונתי לפגוע בך. האמיני לי. הכל כל כך מבולבל אצלי עכשיו. ריחות בית החולים מהמחלקה הנוירולוגית, המשיכו לרדוף אחרי גם כשטירטרו אותי בשיקום בתל השומר. המחשבות על התאונה ועל המטורף ההוא שרדף אחרי במשאית הענקית שלו, מתקרב במהירות לאחורי ומאותת בחמת זעם באורות הגבוהים שלו, כדי שלא אפריע לו בדרכו... התמונות האלה ממשיכות לרדוף אותי כל הזמן".

יעל החזירה אליו מבט עגום ואמרה בלחש: "נשכח מהכל. נתחיל מחדש... אני, אני..."

ירון הושיט לעברה את ידו והיא קרבה אליו. מבט חושני ניצת לרגע בעיניה והוא זיהה אותו בבירור. הניצוץ בעיניה היפנט אותו והחיוך המתוק, המוכר, טישטש את חושיו. גל של התרגשות שטף את ישותו.

ירון עצם את עיניו. בעדינות אחז את ידה וקרבה לפניו. בחושניות שלא זכר כמותה, הצמיד את שפתיו לגב ידה ונגע בקלילות בקצה לשונו בעור העדין. גופה הצעיר נצמד אליו בערגה. בהדרגה הפכו נשיקותיו הרכות, השקולות לכאורה, למטר סוחף. גופו הרעיד ספק מצינה פתאומית שאחזה בו לפתע, ספק מהתרגשותו הגואה. ריח גופה שיכר את חושיו. בהנאה ניסחף אחר יצריו.

היד שבחשה בשער ראשו, הטריפה את דעתו. היא ליטפה את עורפו ואצבעותיה זחלו באיטיות אל מתחת לחולצתו. ירון ליטף באצבעותיו את פניה, מביט בהן באהבה. ידיו נשלחו לעבר כפתור בחולצתה אך אצבעותיו לא נשמעו לו. הן רעדו, מאיימות לתלוש את הכפתור ממקומו. יעל צחקקה בחביבות, ליטפה את ידיו הרועדות, לוחצת אותן אגב כך אל שדיה. פעימות ליבו נשמעו באוזניו כמערכת תופים מחרישת אוזניים.

ירון חילץ את ידיו מאחיזתה ועטף את גווה, משעין את לחיו על חולצתה הגברית שסרבה בעקשנות בלתי מובנת להפתח. ידיו ליטפו את גבה, תרות לשווא אחר רצועת החזייה כדי לפרמה. בלהיטות הרעיף נשיקות תובעניות על חולצתה, מקום בו חשו שפתיו בפטמות המזדקרות. בעדינות הרחיקה את ראשו, משכה את החולצה מעבר לראשה וזרקה אותה על השטיח, לצידם.

זוג שדיים מעוגלים הזדקף בחוצפה מול עיניו המעורפלות משהו. "יעל" לחש, וחפן בעדינות מפליגה את שדיה. "יעלי" המשיך ללחוש וכהות חושים סחררה את רוחו.

​

קרני השמש ריצדו על פניו. בתנועה פתאומית פקח את עיניו ומצמץ בחרדה. "יעלי" קרא בקול והמתין לתגובה. "יעל!" ניסה להרים את קולו. צליל צורם של פתיחת ברז המים בדירה הסמוכה, הזכיר לו כי הוא נמצא בביתו. כותונת לילה שקופה היתה מושלכת לצידו והסדין בחלקה של יעל במיטה, היה קר.

באיטיות, כדי שלא למחות מהר מדי את קורי השינה, נטל את כותונת הלילה והניחה על פניו. ריח מגרה ומסעיר עלה באפו. בפינוק נשכב על גבו, מישש בהנאה את הבד העדין והרהר בתחושת אושר פנימית, באירועי הלילה שחלף.

בתנועות מתונות הזדקף. זוג הקביים נשען על הקיר בסמוך למיטה. "היא חושבת על הכל" הרהר בקורת רוח ועיניה הכחולות, חייכו לעברו בדמיונו. ירון התגלגל לעברם, אחז בקב והזדקף על רגליו. הוא הציץ בשעון ופלט קריאת השתוממות. "עשר! כמה זמן ישנתי??? עוד מעט תגיע המונית לאסוף אותי לפיזיאוטרפיה..." עיניו צדו פיסת נייר ועליה אותיות מצויירות בצבע אדום. בחופזה הרכיב את משקפיו וקרא את האותיות המסולסלות והמעוגלות.