"ירון בחן את נוסח ההודעה שהופיעה על המסך, המציינת כי למעלה מעשרים דקות לא נעשה שימוש במסוף ולכן הוא נותק, אחר כבוד, מהמחשב. "אתה צודק, גולם", מלמל והחל לבצע שוב, בעצלתיים, את תהליך הכניסה המעצבן לחשבון שלו ב-VAX. לאחר רפרוף בהודעות המתפרצות של המחשב המרכזי, התפנה להכנת השתייה המסורתית. ספל הקפה שלו היה מונח עדיין בקצה השולחן ובקרקעיתו שכבת הקפה היבשה מאמש.

ירון עשה את דרכו אל פינת הקפה בעייפות, שטף את הספל וגילה, לאכזבתו, שמיכל המים מרוקן עד תומו. "לכל הרוחות" סינן מבין שפתיו. בפינת המטבחון מצא בקבוק קולה ריק והוסיף מים למיכל. בשובו הבחין כי דלת משרדו של אהוד, מנהל המפעל, פתוחה לרווחה. "נו..." מלמל בינו לבינו, "האדון הקדים, אני רק מקווה שאשתו התנהגה אליו יפה בלילה," וכשקצה חיוך מעקם את שפתיו, הוסיף "למעני, לפחות".

​

"איך אפשר להתחיל את יום העבודה ללא קפה?" הרהר. בעודו עומד כפוף, נשען על השולחן, הקליד TASK /B והמתין להצגת רשימת משימות. הרשימה הייתה ארוכה כתמיד. פה ושם הוצגו שורות לא מודגשות, המלמדות כי הזמן, שהוגדר לסיום הטיפול בהן, עדיין לא הסתיים. במקום בולט באמצע, הוצגה מטלה בזו הלשון:

"ISEF - חובה לקרוא עד סוף השבוע !!!   מועד סיום: SEP-26-1989"

"איחור של שלושה שבועות בלבד, לא נורא..." חשב, כשהתכופף והחל לחטט בערמה הענקית שהעביר לרצפה בבוקר. הר של מאמרים, חוברות, עיתונים מקצועיים וניירות שמקורם לא ברור, נערם במשך הזמן.

"אני צריך לפנות זמן כדי לעשות סדר בבלגן הזה, אולי מחר..." הרהר. למרבה הפלא, המאמר נמצא ולא בתחתית הערמה. "משתמע מכך" חשב בבדיחות, "מֶרְפִי ממתין לי בפינה".

ירון יישר את קצוות הנייר המקופלים והתפנה לעיין בעבודה שהכין ד"ר שי קניג ז"ל מחברת IQA הישראלית. העבודה פורסמה זה מכבר אך הוא טרם ירד לפרטיה. גם שם העבודה, שעסקה בנושא שהטריד אותו מאוד לאחרונה, משך את סקרנותו:

Integrated-Strength Software Engineering Framework - ISEF.

המאמר נכתב על בסיס עבודת שדה מעמיקה שנערכה במהלך פיתוח תוכנה רחבת היקף של מערכות זמן-אמת. ISEF, כך קרא, פותחה במשך שלוש השנים האחרונות, במטרה לענות על בעיות פיתוח מורכבות שבהן נתקלים במהלך העבודה. המאמר תאר את עקרונות המתודולוגיה שהגדיר ד"ר קניג. "מזה כמה שנים, קבוצות רבות מפתחות תוכנה רחבת היקף בחברת IQA  בעזרת ISEF" נזכר, "מן הדיווחים עולה כי ההצלחה מדהימה".

סמוך לסיום העיון, התגלגל  אהוד מגל אל תוך החדר מבלי להקיש בדלת, כהרגלו. "אלה הם, כפי הנראה, מקצת מזכויות היתר של מנכ'ל" חשב ירון במרירות. אהוד היה איש גדול ממדים ובעל קול רועם. חיוך קר קימר מעט את שפתיו. לאהוד היה נוהג מגונה לעקוף את שאול - הממונה הישיר של ירון. הוא בחר בדרך זו כדי לאמת מידע שהגיע אליו ממקורות שונים. "הצלבת מידע בדרכים רשמיות למחצה" אהב לכנות את התהליך הזה.

"בוקר טוב, ירון. איך עברה האינטגרציה אתמול?" שאל. במבטו תר אחר מקום ישיבה ובמלוא כובד משקלו, צנח בכבדות על כסא העץ. נשמעה חריקה מאיימת והכסא שרד.

"זהו? עכשיו תורי?" מצא ירון את עצמו מהרהר. הוא חש בהאצת קצב פעימות לבו, "עכשיו הוא יזמין אותי לטיול".

"בסדר..." השיב ירון, חושש שמא יבחין אהוד בהתרגשותו.

"בסדר מה?" שאל בפליאה אהוד.

"האינטגרציה... אין חדש באינטגרציה, היא רק מתחילה" הרחיב ירון את התשובה.

"אה, אה, כן, כמובן. וחוץ מזה, יש משהו חדש? איך הצליחו בפרויקט 'אלון ירוק' להתמודד עם הבאג  החדש שהתגלה שלשום?"

"אה... מקרה אופייני" השיב ירון, בעודו מתיישב בניחוחות, לכאורה, על כיסאו, במטרה להקטין מעט את הדחיסות באווירה שנוצרה עם כניסת הבוס הגדול. "עניין של הגדרת פרמטר, שהובן בטעות באופן שונה על ידי משה, אתה מבין? ג'ק אפיין..."

"לא," קטע אהוד את דבריו בשאגה, "אני לא מבין איך דברים כאלה יכולים בכלל לקרות. הרי אמרת ששלב האפיון הסתיים מזמן ושהיו סקרי תכנון וכולם מבינים את כולם ואת הכל..."

"אם תרשה לי להסביר" המשיך ירון והרהר בקפה שעדיין לא הגיע אל קרבו, חש בסימנים הראשונים של חוסר הסבלנות הניכרים בקולו, "אם תיתן לי שתי דקות, אז תוכל להבין..."

אהוד קם על רגליו ופזל לרגע לעבר הדלת הפתוחה. דממה מעיקה שררה בחדר. ירון קם מכיסאו, התקרב ללא אומר אל הדלת וסגר אותה. "זה לא יעזור הרבה..." חשב, מודע לעובי הקירות. כאהוד ידע אף הוא שכל לחישה נשמעת היטב בחדרים הסמוכים.

לאחר שְׁהִיָּה קצרה המשיך, כשהוא מבטא כל מלה באיטיות בניסיון לתת גוון שקול לקולו: "ג'ק אפיין פרמטר מסוים, לפני כמה שבועות. משה התחיל להשתמש בפרמטר הזה בשבוע שעבר, באלגוריתם שלו, על פי ההגדרה המקורית של ג'ק. בשלב מסוים, ג'ק היה חייב לשנות מעט את הגדרת הפרמטר, כדי להתאימו לשינויים אחרים שנדרשו. דברים כאלה מתרחשים חדשות לבקרים, משום שבמהלך הפיתוח תמיד עולים על טעויות לוגיות שלא חשבו עליהן בזמן האפיון. למרבה הצער, ג'ק שכח לעדכן את משה". ירון חש בהתרגשותו הגואה. קצב דיבורו הואץ ועוצמת קולו גברה. כפות ידיו נמשכו מבלי משים אל שרוולי מכנסיו עת חש בלחות מרגיזה שהצטברה עליהן. הייתה זו פעולה אוטומטית האופיינית לירון בעת התרגשות. "עומס העבודה כל כך גדול" המשיך, "והלחץ לעיתים בלתי נסבל, אז בורחים דברים קטנים כמו זה. צר לי על כך, אבל אני מאוד מבין את המצב וכך גם אתה צריך, לדעתי..."

"תפסיק להיות רך כל כך, מבין כל כך. הסגנון הזה יפה אולי לטיפול בהתנהגות בלתי נאותה של ילדים כשאתה מתמודד עם בעיות חינוך. הסגנון הזה אינו מתאים לניהול פרוייקט בתעשייה. כשאתה מבין את הקשיים שלהם, אתה נותן לגיטימציה לכישלונות נוספים. מתי תבין את זה כבר? צריך להקפיד יותר על משמעת, על נהלים. אין לנו ברירה כי יש לנו אילוצי זמן וחייבים להספיק! כל דחייה מובילה להפסדים כבדים לפרוייקט: שכר נוסף שצריך לשלם לעובדים עבור הגדלת מספר ימי העבודה. תוספת זו של שכר אינה נלקחת מכיסו של הלקוח. אין לי ספק שלא שכחת ש... שדחייה באבני הדרך מתורגמת לקנסות. אתה יודע מה משמעות פיגור בהתחלות של פרוייקטים אחרים ואיך זה משפיע על השם הטוב של תע"צ. ירון, תחשוב על זה במושגים עסקיים, לכל הרוחות... הרי מדובר בהפסדים שבאים על חשבון הרווחיות."

אהוד נשם נשימה ארוכה כדי לבנות הפסקה דידקטית והמשיך בקול נמוך: "ואם אין רווח... אז מפסידים... פרוייקטים נופלים ואז... ואז חייבים לפטר..." הטעים אהוד את דבריו בהרמת קול נוספת המלווה בהרמת גבה, כמורה הנוזף בתלמיד שסרח.

"זה לא יעזור לך" מלמל ירון כאילו לעצמו, "תמיד יישכחו פרטים במרוץ הזה נגד הזמן".

ירון חש כי שוב לא הצליח להעביר את המסר כהלכה והנה עוד מעט קט יתפרץ בכעס. בהישירו מבט לעבר אהוד, הוסיף בציניות מכוונת: "לפעמים אני חושב... כמה קל להאשים אחרים בכישלונות".

ירון הבחין בסומק שהציף את פני אהוד והבין כי הגזים, אך המשיך: "החכמה האמיתית היא לממש מתודולוגיה שבה השינויים יהיו מבוקרים. כי, למעשה, שינויים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הפיתוח. צריך לממש את נוהל בקרת השינויים ולדאוג שכלי הפיתוח עצמם יחסמו ביצוע של שינוי... שינוי שלא אושר... פשוט לא מעשי להתבסס על ההנחה שאנשים יזכרו לעדכן את שאר אנשי הצוות... את המסמכים... זה לא מעשי שבלחץ הבלתי נסבל של המרוץ הזה,  אנשים יעסקו בביורוקרטיה...".

ירון נשם נשימה עמוקה כדי להירגע והסיט את מבטו לעבר התקרה. הלמות לבו כמעט החרישה את אוזניו כששקל בבחירת הטיעון הבא.

"אתה שוב לא מקשיב לי" מצא את אהוד דבק בנושא הקודם. "תירוצים לא מעניינים אותי. אם אתה חושב שצריך להטמיע... למַכֵּן תהליך מבוקר של שינויים, אז תעשה את זה. ותפסיק להתלונן".

"צריך זמן לז..." ניסה ירון להתגונן.

"אין זמן" נשף אהוד. "אתה צריך לבצע ניתוח לב פתוח ברץ מרטון באמצע הריצה. לא יהיו לך תנאים טובים יותר. זו מערכת האילוצים שלך והאחריות שלך היא לשפר את המצב תחת אילוצים כאלה. זה מה יש... הבנת את זה, ברוך? מה בסך הכול אני מבקש? שיעבדו נכון? שלא יהיו באגים? שצריך לדאוג שהפרויקטים יסתיימו על פי הלו'ז שאתה קבעת... אתה עם צוות הפרויקט - על פי השיטות המתחשבות שלך".

ירון רתח. "שוב הוא מסיט את הנושא כדי לצאת צודק" חשב במרירות. "אני מציע לו פתרון והוא מחזיר אלי את הכדור. גם לי יש השגות על צורת הניהול שלו. הו, הו... ועוד איך! אליבא דאהוד, אפשר היה לתמצת את תורת הניהול במשפט קצר אחד: 'צריך להקטין את מספר הטעויות לאפס והפרויקט ירוץ'. כיצד להקטין את הטעויות לאפס, זה סתם פרט טכני. החיילים, הצוות הטכני, כבר ימצאו שיטות... הרי לך מתכון פשוט להצלחה מושלמת של פרויקטים" הרהר בסרקזם. "אולי כדאי לכתוב ספר שכותרתו תהפוך אותו ל'רב מכר': 'ניהול - הרי זה כה פשוט', בנוסח אהוד".

למרבה האירוניה, ירון הסכים בלבו פנימה, לכל מה שאהוד אמר, אלא שניסיונו בשטח לימד אותו עד כמה קשה להשיג מטרה כזו בצורה שבה מתנהלים הדברים במפעל. "אילו היה אהוד מוצא זמן ללמוד תיאוריה, לקרוא מאמרים" חשב ירון במרירות. "אפס באגים, אה? את המאמר של פרופ' פרנס הניח אי שם בתחתית הערמה. אילו רק היה מעיין בעשרה העמודים האלה, לבטח היו נפקחות עיניו. הוא היה לומד מהר מאוד את הקשיים. הבעיה היא שאהוד, מנכ"ל תע"צ, ניזון משמועות או מסיפורים שמלעיטים אותו, במקום להתעדכן בצורה מסודרת, כי אין זמן לקרוא ולהתעדכן... "אה... עידן השטחיות..." נאנח.

ירון לא רצה להמשיך בויכוח הזה, הוא הכיר את הכללים בתע"צ. אסור לעבור את הגבול, הרי אי הסכמה עם הבוס, יש בה מידה לא מבוטלת של סיכון. לכן ניסה לרכך את הטון.

"בחברת IQA, למשל" המשיך ירון בקול שלו למראית עין, "פותחה שיטה הנחשבת למוצלחת. רק עכשיו סיימתי לעיין במאמר שמתאר, בקווים כלליים, בעיות דומות לאלו שאנחנו מתלבטים בהן, עם פתרונות מעשיים. על פי השיטה הזו, אפיון פרמטר, למשל, יתבצע על ידי מתכנן. תוכניתן לא יוכל לשנות הגדרה בשלב כתיבת הקוד (Code). הוא יהיה חייב לבקש שינוי מהמתכנן. במתכונת כזו, המתכנן מרכז בידיו את בקשות השינויים ומטפל בהשלכות של השינויים על שאר מרכיבי התוכנה. כאשר יש גורם מרכז כזה ואם עובדים על פי הכללים ו..."

"נו... זה מה שאני אומר כל הזמן..." קטע אהוד את דבריו. "אם עובדים לפי הכללים ואם לסבתא היו גלגלים... תמיד נמצא תירוצים, נכון? שמע, ירון, באמת אבל באמת, ממש לא מעניינים אותי הפרטים הטכניים האלה. זו הסיבה שאני מחזיק אותך כאן. מה שמעניין אותי זה שלא יהיו באגים ושכל שלב יסתיים על פי לוח הזמנים שנקבע מראש. אתה מבין? זה בדיוק התפקיד שלך: למצוא שיטות, נהלים, כלים, השד יודע מה עוד. העיקר שהפיתוח ירוץ".

"אני מבין מצוין" השיב ירון ברוח נכאה, "אבל גם לך צריך להיות ברור שבמצב הנוכחי בו יחידת המחשוב ההנדסי נמצאת בתת תקן ולא מצליחה לעמוד במרוץ האין סופי הזה, אחרי כיבוי השרפות, אי אפשר אפילו לתכנן עבודה 'מסודרת'. שוב חוזרת הטעות הקלאסית של תוספת משימות ללא הגדלה במקביל של כוח אדם או תקציב, כי הרי, בלאו הכי, אנחנו נחשבים לסרח עודף במפעל... תקורה שצריך לצמצם ובודאי שלא להגדיל תקציבים. כפי הנראה מישהו חושב שכתיבת תוכנה זו עבודה שנעשית באופן אוטומטי...".

"אני משוכנע שתמצא דרך מתאימה לפתור בעיות מהסוג הזה" קטע אהוד שוב את רצף דבריו, בהותירו את הרושם הכבד כי כלל לא הקשיב למשפטים האחרונים שירון ניסה להדגיש. "פתרונות אלגנטיים כמו תמיד..." הוסיף בחיוך מתחסד. "ו... שיהיה לך יום מוצלח".

אהוד התכופף מעט כדי לא להיפגע מהמשקוף ויצא את החדר בהותירו דלת פתוחה.

ירון לא השיב.

 

"למרות הכל, נותרתי עובד תע'צ" גיחך לעצמו. "לא הוציאו אותי לטיול על הדשא, אבל... אף לא מלה אחת על יוסי. מעניין למה הוא ציפה? שאני אעלה את הנושא? אולי, שאול כבר יספר לי".

​

מבטו נח לרגע על הליתוגרפיה "שחרור" פרי יצירתו של האדריכל והצייר ההולנדי אֶשֶׁר, המקשטת את הקיר מעל המסוף. "המעבר מתכנון לביצוע נראה כל כך פשוט" הרהר. "הרעיונות על הנייר תמיד כל כך פשוטים...".

 

"את מקום העבודה הזה לא החלפתי, למרות אירועים אחרים דומים ולא מעטים שהיו לי כאן עם אהוד ודומיו" הרהר ירון. "מתי יגיע היום שבו אהוד ימאס בי וישלח אותי לכל הרוחות? הרי חוזה העבודה האישי שאני חתום עליו, מאפשר לו להיפטר ממני מתי שרק ירצה..."

 

"הויכוח על שיטת העבודה הוא מאוד מהותי" חשב במרירות. "הדרך בה הציג אהוד את הנושא העמידה אותי, כמו תמיד, במצב של חוסר אונים. בפועל, אהוד כופר בזכותי לחפש דרך כוללנית, בעלת אופי ניהולי, למציאת פתרון לבעיות פיתוח התוכנה. אהוד מגביל אותי, למעשה, למציאת פתרונות מקומיים בלבד. כיבוי שריפות כפי שנהוג להתייחס לשיטות העבודה המקובלות בתע'צ. הבעיה החמורה יותר היא לא עמדתו של אהוד, אלא עמדתו של שאול. הוא הממונה הישיר שלי. הוא צריך לקבוע את אופי עבודתי. העובדה היא שלשאול אין עמדה משלו. הוא חושש מפני אהוד ומתנהג לידו כעלה נידף ולכן גם קל לו להשלים עם דעתו של המנכ'ל".

 

 

 

בפיזור נפש גיששו ידיו אחר ספל הקפה.

 

 

 

"הדרך הנכונה ביותר, למרות שהיא איננה הבטוחה ביותר" סיכם ירון לעצמו "היא לעשות מה שנראה לי כנכון... בניגוד מוחלט לדרך שעליה אני מנסה לחנך... הם, אלה שלמעלה, אינם מכירים את הפרטים. המבט מלמעלה מסתיר את העיוותים הקטנים, שבסופו של דבר בונים את התמונה האמתית".

​

​

​

המשך בפרק 3 - עניין של התנהגות