שולחן משרדי קטן ומסודר מאוד חסם את הכניסה. "לא היה מזיק ללמוד קצת ממזכירת המחלקה החדשה שהגיעה לכאן" הרהר ירון בהביטו בקנאה בסדר המופתי שבלט לעין בחוצפה. שלושה מכשירי טלפון היו ערוכים בשורה מיושרת, כמו לפני מסדר המפקד, וחלקו האחורי של מסוף הסתיר את הכסא הריק שלפניו.

"נו, בודאי" גיחך לעצמו, "הפסקת הבוקר..."

סמוך לתקרה על הקיר, הותקן מצג "טלויזיה במעגל סגור". גבו הכפוף קמעה, הוקרן במבט מלמעלה. ירון הניח כי השומר בקומת הקרקע, מתבונן אף הוא בדמותו מהזוית הבלתי מחמיאה הזו, שתשמר עוד זמן מה ב - Video Disk של ה'בטחון'. הטלסכרין ברשות "האח הגדול" פרצה האסוציאציה לתודעתו והוא מיהר להכנס פנימה. הדלת נטרקה מאחוריו בכבידות. מסדרון ארוך התגלה לפניו ומשני צידיו דלתות נעולות. לצד כל דלת, קבוע לוח קלידים להקשת צופן סודי נוסף. הכניסה לאיזור העבודה של פרוייקט, מותרת רק ל"שותפי סוד". כדי להכנס אל איזור העבודה המתאים צריך, כמובן, לזכור את צרוף המספרים הנוסף. ירון לא השתמש מעולם בצופני הכניסה של הפרוייקטים השונים. תחת זאת, נעזר בפעמון הקבוע ליד כל לוח קלידים.

 בצעד נמרץ התקדם לעבר דלת מספר 17. תצלום בגווני תכלת, שנתלש מהירחון Computer Design, אשר מציג אצבעות ארוכות ארוכות, הנשלחות לעבר לוח קלידים, הוצמד בסרט הדבקה שקוף לדלת ועליו נרשם באותיות מודגשות "חדר תוכניתנים".

 אצבעו נשלחה אל הלחצן וקול מעוות, שבקע מרמקול זעיר, החריד את דממת המסדרון הריק.

"ירון, זה אתה?"

"כן" השיב בקול חסר הבעה.

נשמע זמזום וירון משך את הדלת. ההגדרה הצנועה "חדר תוכניתנים" לא הלמה את המקום. "מבוך" עלתה מחשבה במוחו ואמנם כך נראה האולם הענק לאחר שחולק לחדרונים זעירים באמצעות מחיצות רבות בעלות חזות מודרנית.

ההחלטה על חלוקת השטח באמצעות מחיצות התקבלה, לא מכבר, על ידי אהוד, כדי לחסוך במקום. המבוך המודרני נקרא, בלשון יודעי דבר, Open Space. המחיצות בגובה אדם והן מפרידות, למראית עין, בין האנשים. בין פינות העבודה. אופנה זו פשטה לאחרונה במפעלי High Tec, ואהוד התלהב מהצורה החיצונית, מה עוד שנדף ממנה ריח חריף של 'חסכון'. לפיכך, אף לא טרח להקשיב לתגובות. החליט וביצע כיאה למנכ"ל יעיל ותכליתי. השטיחים מקיר לקיר מיתנו אך במעט את רמת הרעש וההפרעות ההדדיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהווי החיים. "ב'מוסד' של תע'צ נוּסח לראשונה חוק 'פסקל' להתפשטות גלים אקוסטיים ב - Open Space", הרהר ירון מבלי לחייך. "על פי לשון החוק, כל מלה שנאמרת בפינה אחת של החדר, מתפשטת לכל הכוונים ומגיעה לכל האוזניים, במידה שווה. אבל זה באמת לא כל כך חשוב, כל זמן שאני לא נדרש להיות חלק מהמבוך הזה... בינתיים...".

קרני השמש לא חדרו מעולם למקום הסינטטי הזה ובמקומן הוצף חלל האולם באור ניאון לבן שמקורו בנורות מוארכות, מכוסות בלוחות פלסטיק מחוספסים, למניעת החזרי אור ממסכי המסופים הרבים.

 

במאור פנים התקרבה יעל לעברו. "אתה ממש זריז" ציינה. "שלחתי את ה - MAIL רק לפני שתי דקות. לא תארתי לעצמי שתגיע כל כך מהר..."

"לא רציתי להפסיד אותך" מלמל בלחש ועיניו חפשו אחר מבטה.

"עוד שתי דקות, בסדר?" שאלה בחיוך והמשיכה כתגובה למבטו התוהה "מיכה צריך להגיע בכל רגע". יעל הבחינה באכזבה שנשקפה מעיניו, התקרבה אליו ונגעה כלאחר יד בגב ידו. "הוא ביקש להצטרף. אתה לא כועס, נכון?"

"אני?" שיקר, "מה פתאום". ירון חש בהתלהטות קצות אוזניו.

יעל צחקה בקול, בהבחינה בסומק הקל שצבע את לחייו. ירון חייך באי נוחות והוסיף "ואם כן, זה יעזור לי?"

"לא" השיבה בשובבות, קירבה אליו את פניה המחייכות והוסיפה "אתה מקנא או משהו?"

ירון טבל את מבטו בעיניה הכחולות, חש כיצד עורו נעשה חידודין חידודין ופיו נותר חתום.

"אתה מוצא חן בעיני" אמרה בקול שקט.

ירון לא השיב. העולם חג סביבו. "גם את מוצאת חן בעיני" רצה לצעוק, אך פיו סירב להפתח. "אולי אני אפילו מאוהב" עמדו לפרוץ המלים מפיו, אך גמגום לא ברור נפלט מגרונו. יעל צחקה בלבביות.

"הפסדתי משהו?" שאל מיכה שהגיח, לפתע, בצעד מהיר מעבר לפינה.

"זה בינינו" השיבה יעל בקלילות "בדיחה פרטית..."

ירון שתק. מבוכתו ניכרה היטב. "אני צמא" הצליח לאמר.

"אז קדימה" האיץ מיכה, מקרין ביטחון - תכונה הנדרשת ממנהל פרוייקט. השלושה החלו להתקדם לעבר היציאה מה'מוסד', לכוון חדר האוכל.

בשתיקה הסבו סביב השולחן.

"מה אני עושה פה?" הרהר ירון. "בעצם, מה מיכה עושה פה? בסך הכל רציתי לשבת בנחת ליד יעל ולשוחח, סתם כך, ללא הפרעות... מה פתאום הוא נדחף לכאן?" ירון לגם במתינות מכוס הקפה שמזג לעצמו, בוהה בכוון בלתי מוגדר ומנסה להסיט את מחשבותיו. "שמעתם על יוסי?" שאל בקול שקט, מבלי להרים את עיניו מהשולחן.

יעל הגניבה מבט לעבר ירון ושאלה: "יוסי? מה קרה לו?"

"יוסי פוטר" השיב מיכה. "למעשה, הוא כבר אינו עובד תע'צ".

"מה? ממתי?" שאלה ומיכה השיב בהשתאות מעושה, "מה פרוש? מאתמול. אחרי העבודה אהוד הודיע לו. כמקובל בתע'צ". לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "כל אחד צריך להיות מוכן להפתעה כזו. הרי נושא הפיטורין מעוגן בחוזה העבודה של כל אחד מאיתנו..."

יעל הביטה במיכה בעיניים קרועות לרווחה מבלי להוסיף דבר. ניכר היה כי אינה חשה בנוח, במיוחד נוכח תגובתו הטבעית כל כך של הממונה הישיר שלה.

"איך ידעת?" חקר ירון.

"מה פרוש איך?" גיחך מיכה בהתרברבות. "אהוד ביקש ממנהלי הפרוייקטים, בשבוע שעבר, לבדוק אפשרות לצרפו לאחד הצוותים אבל לא נמצא לו מקום. כולם רוצים דווקא לצמצם..."

"מעניין שהוא לא פנה אלי" חשב ירון בזעם ובקול צרוד קמעה, הוסיף: "חבל. אתם לא יודעים מה שאתם מפסידים. יוסי יכול לתרום לכל פרוייקט... והרבה... הוא תרם המון במשך שנות עבודתו כאן".

"מה אפשר לעשות? כאלה הם החיים" מיהר מיכה להסביר. "כשאתה תורם למערכת, או כשאתה בעל ידע... או כישורים שתורמים למערכת... או... או שיש לך מספיק נסיון כדי ל... בקיצור, כשיש לך יתרון יחסי... אז כמובן שנותנים לך  כ ל  מ ה שתרצה... ליוסי היו זקוקים במשך תקופה ארוכה... ארוכה מאוד... ולכן גם העניקו לו ביד נדיבה... אני יכול להבטיח לך שהוא לא הפסיד מהעבודה שלו בתע'צ ולכן הוא המשיך להשקיע כאן את מרצו... אני יכול להבטיח לך גם שלא נגרם לו הפסד מהעוּבדה שהעיפו אותו... אבל חוץ מזה... בינינו..." הרים מעט את קולו וניסה ללכוד במבטו את עיני ירון. "בינינו... אילו הוא היה רוצה להשאר... הוא היה דואג ליצור את הרושם שזקוקים לו... במקום..."

"בֶּטַח..." העירה יעל בציניות גלויה וקימרה את פיה, "אם אתה לא מספיק טוב כפוליטיקאי, סימן שאתה איש טכני גרוע... בכל מקרה, כשחושבים שאין צורך מיידי בך, כמו שאמרת... אז מרגישים בנוח לזרוק אותך לכלבים".

"מדוע לכלבים?" התמם מיכה, "כשיוסי עבד כאן, הוא קיבל שכר מכובד... וכשסיים... קיבל פיצויי פיטורין.... מה רע בזה? אני לא מוצא שׁוּם הגיון להמשיך לפרנס אותו כשאין מה לעשות איתו...".

"הגישה הזו נשמעת מאוד מפוכחת... מבחינה כלכלית, אני מתכוונת"  השיבה יעל. "כלומר, מבחינה חשבונית טהורה. הדברים נראים כל כך רציונאליים כל עוד לא אתה המפוטר. מיכה, ניסית לחשוב מה יוסי יעשה עכשיו? אשתו לא עובדת והוא צריך לפרנס עוד שלושה ילדים... אילו, לפחות, היו מאפשרים לו לחפש עבודה תקופה מסויימת. זו הרי הרגשה איומה שמעיפים אותך מהיום למחר, בלי שיתנו לך זמן להתארגן... לעכל את הרעיון..."

"זה לא מפעל פילאנטרופי... המפעל הזה צריך להתקיים, להיות רווחי. תע'צ יעמוד על הרגליים רק אם העבודה בו תעשה ביעילות, בלי בזבוז... ואם רק יצליחו להחזיק את האנשים הנכונים במקומות המתאימים... חוץ מזה, תאמיני לי, את לא צריכה לרחם עליו" המשיך מיכה בלהט. "סכום הפיצויים שהוא מקבל עכשיו, מאפשר לו לחיות בנחת ללא עבודה חצי שנה... לפחות. בתקופה הזו הוא יוכל גם להנות קצת מהחיים, להתעורר מאוחר בבוקר, לענות למודעות דרושים בנחת ובנוסף לכל, הוא גם יקבל מהביטוח הלאומי דמי אבטלה... את לא היית רוצה איזה פסק זמן כזה? לא להתאמץ יותר מדי, לבלות יותר..."

יעל הביטה במיכה בבוז גלוי. "ואתה? אתה מוכן?" סיננה בין שפתיה ולאחר שְׁהִיָּה קצרה המשיכה: "אתה מוכן להעביר אלי את הסוכר?"

"תראי מי הם המפעלים המצליחים ומי נגרר מאחור וגורם בצורה כזו נזק למשק הכלכלי של ישראל... ולעובדים עצמם" המשיך מיכה והגניב קריצה לעבר ירון. "כל אותם מפעלים שבהם שולטים וועדי עובדים, שמאלצים את ההנהלות לשפר את תנאי העובדים מעבר ליכולת המפעל... כל אלה הרי כורתים, למעשה, את הענף שעליו הם יושבים... אני בכלל לא מבין את אנשי וועד העובדים, שנלחמים כמו אריות כדי לתת פיצויים מוגדלים לאנשים שיעזבו אותנו... הרי כשנותנים להם, נשאר לנו פחות, לאלה שממשיכים להשקיע במפעל... זה לא אבסורד? אני חושב שהרבה יותר הוגן לחלק את העוגה בין הנותרים, באמצעות מענקים למשל, במקום לתת לאלה שלא יתרמו יותר". סיים את המשפט בנימת נצחון הנתמכת בשביעות רצון עצמית מודגשת, והעביר את כלי הסוכר ליעל.

 "זה, באמת, פֶר!!!" אמרה יעל וחשה כיצד כובשת אותה התרגשותה.

"מי אמר שהעולם צודק?" גיחך מיכה. "העולם שלנו מתבסס על הישרדות ולא על הוגנות..."

"אתה צודק!" התחממה. "הגינות מתבטאת, באמת, בעוּבדה שהמפעל נשען על כמה אנשים תמימים, שמשקיעים את מיטב זמנם לקידום האינטרסים של אחרים... וסביבם עדת אנשים שמשקיעים הרבה מאוד אנרגיה באמצעי הישרדות שונים: הם מפתחים שיטות איך להרשים את הבוס ועוסקים בפוליטיקה יותר מאשר בעבודה. הם יודעים לדבר יפה... להרשים... הפריירים שהמפעל נשען עליהם עוסקים בעבודה בשקט, בצינעה, מבלי לעשות רוח... כי הם לא משקיעים בקידום האינטרסים האישיים שלהם... מנהל טוב צריך להיות בעל עין מספיק חדה ורגישה, כדי להבחין בין שני סוגי האנשים האלה... וההוכחה לפניך: יוסי סולק ואפריים נשאר".

"מה יש לך נגד אפריים?"

"הזכרת מענקים, אה?" מלמלה יעל כאילו לעצמה ונעצה בו מבט חוֹדר. "אני לא זוכרת מתי קבלתי מענק בפעם האחרונה. עכשיו אני כבר יודעת למה..."

 "רגע, רגע, רגע..." שלח מיכה את זרועו לעברה. "אם תשקיעי כמו החבר'ה מפרוייקט DDE98, כמו אפריים למשל... אז תהייה סיבה טובה לתת לך מענק... החבר'ה שם קורעים את התחת יום יום. משקיעים המון וכמובן שבסוף הם מתוגמלים".

"לזה בדיוק התכוונתי" הרימה יעל את קולה אך מיהרה והמשיכה בקול מתון ורגוע יותר. "אחד מהמדדים העיקריים לקבלת מענק הוא מספר השעות הנוספות שאתה משקיע. גם כן מדד... לא חשוב מה עשית במשך היום אבל אם אתה נשאר שעות נוספות... הו... זה סימן שאתה עובד נאמן. אם תצליח לְהֵרָאוֹת 'עסוק' " אמרה ושירטטה גרשיים באוויר בשתי ידיה. "אם תעשה רושם של אדם 'מוטרד' בדיוק כששאול יערוך את סיבוב הצגת הנוכחות שלו... או במקרה הטוב יותר, כאשר אהוד יסייר בערב ב'מוסד', אז אין ספק שתצטרף אל רשימת העובדים ה'מסורים' שכביכול אכפת להם מהמפעל, שלכאורה משקיעים... אלה הם האנשים בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר לקידום... למענקים..."

"אני רואה שהתחלת להתמחות בסילוף העובדות" התמרד מיכה. "אני לא מבין מה רע בזה? המפעל מחזיר לעובד שמשקיע בעבודה. הרי בלאו הכי המשכורת גלובלית... הרי לא מקבלים תמורה עבור השעות הנוספות... ולכן הגיוני שלפי מספר השעות הנוספות אפשר להסיק באיזו מידה המפעל חשוב לעובד. כן... אני חושב שזה קריטריון טוב לתגמול. כמובן שמחליטים על קידום או שכר עידוד גם על בסיס דברים נוספים שהעובד עשה... או יעשה... לא דווקא על פי אירוע בודד מסויים... אנחנו הרי נעזרים ברשימה ארוכה מאוד של מדדים שבאמצעותם נקבע הקידום של עובד".

"אני רואה את זה בצורה שונה בתכלית" אמרה יעל, הביטה בעיני מיכה ולגמה מכוס הקפה שאחזה בידה. "משום מה מקובל להניח שפרוייקט המסתיים בהצלחה ובזמן המתוכנן, הוא פשוט וקל למימוש, כי אחרת איך זה סיימו אותו כל כך מהר? זאת אומרת בזמן? במקרה כזה ברור לראש הפרוייקט ולכל אלה שמעליו, שהצוות לא נתקל בבעיות מיוחדות ולכן מובן מאליו שאין צורך לתגמל את האנשים במשהו מיוחד... כי הרי הם לא השקיעו בעבודה מיוחדת, יוצאת דופן. עובדה - הם לא עבדו שעות נוספות ולא אכפת להם בכלל מהמפעל. סתם צוות שסיים עבודה שגרתית פשוטה... ובמקרה בזמן..."

ירון בלע חיוך והביט בעיניה הבוערות. "היא כל כך מושכת כשהיא כעוסה" חשב.

"אבל" המשיכה יעל, "כאשר נתקלים בקשיים, אז מתעוררות בעיות... ותאריך היעד נדחה שוב ושוב... ז ה,  כ ב ר  משהו אחר לגמרי. האם יכול להיות שהקשיים נובעים לא בגלל מורכבות נושאי הפיתוח, אלא  ד ו ו ק א  בגלל שימוש בשיטות 'עקומות' או... או בגלל מערכות יחסים פגומות בין האנשים. אתה הרי יודע, לא? סתם חוסר מוטיבציה להתאמץ. בדיוק במקרים האלה מתפתחת התנהגות של חוסר נאמנות. האנשים ה'קטנים' מפתחים,  ל א ט  ל א ט, חוסר אכפתיות שנובעת מהידיעה שלמפעל לא אכפת ממך, כי בכל מקרה יעיפו אותך ברגע המתאים להם... בלי שום בעיות מצפון מיוחדות. במלים אחרות, כאשר מתגלים קשיים, הפרוייקט נחשב  כ א י ל ו  הוא מורכב במיוחד... בהיבט הטכני, משום מה... כי הרי יש בעיות לצוות שָׁם... ולכן האנשים הַמִסְכֵּנִים נאלצים להשאר שעות נוספות... וההנהלה מתחילה להתעניין... ולבקש דיווחי התקדמות...  ו כ ו ל ם  כבר יודעים על המאמצים שהאנשים האומללים משקיעים שם. פתאום בכירים באים לביקורים ושואלים שאלות בסבר פנים רציני... בדרך כלל, השאלות ריקות מתוכן. אבל, וזו בדיוק הנקודה העיקרית... בסיום העבודה, הצוות הזה, שעבד בצורה עקומה ולא יעילה, יצויין לשבח, על כל המשתמע מכך... לא מספיק שאחרו בהגשת הפרוייקט... גם מחלקים להם מענקים... ומחמאות... והמחאות ל'משקיענים'. כולם מעריכים מאוד את המאמצים הגדולים שלהם והערכה מיוחדת ניתנת דווקא לעובדים שצברו שעות עבודה נוספות מעבר למקובל..."

מיכה הביט כל העת כיצד יעל נסחפת בהתלהבותה ולא הגיב. "יש בזה משהו" הרהר ומילא פיו מים.

"המסקנה מאוד ברורה" המשיכה יעל. "אסור להיות יעילים יותר מדי, כי אין דבר כזה מדד יעילות אמיתי. אם סיימת ג'וֹבּ במועד, סימן שעשית את העבודה כפי שציפו ממך ולכן, כמובן, לא מגיע לך פרס".

"כדי לעבוד בצורה יעילה" התערב ירון, "חייבים להשקיע בתשתית אבל יש כאן מכשול חסר הגיון שקשה לעקוף אותו בתנאי העבודה שלנו. השקעה בתשתית, מיועדת לטווח הרחוק ולא בהכרח אפשר להבחין בתוצאות מיידיות... אנשים שמשקיעים בתשתית, נתפסים ככאלה שמבזבזים את משאבי המפעל... נכון מיכה?"

"לא תמיד יש משאבי זמן להשקיע, כדי לקבל תוצאות בטווח הרחוק" השיב מיכה, "אני זוכר מצויין את ההרצאה שלך... לוחות הזמנים, בדרך כלל צפופים... ואם תוסיף על רשימת המטלות העמוסה במילא, כל מיני פעילויות צדדיות של תשתית והשד יודע מה עוד, ודאי לא תעמוד בתוכנית העבודה".

"זה מזכיר לי את הסיפור של חוטב העצים" חייך ירון והמשיך: "לינקולן, הנשיא לשעבר של ארצות הברית, צוטט שאמר" 'לוּ היו לי שמונה שעות לכריתת עץ, הייתי מקדיש שש שעות מהן כדי להשחיז את הגרזן '. אז אני ממש לא חושב כמוך... אני יודע שכאשר משקיעים בתשתית, אז אולי בטווח הקצר מבחינים בנסיגה מסויימת בהתקדמות הפרויקט... אבל מהר מאוד העבודה תתייעל... וזה יתבטא בלוחות הזמנים. אבל מה... להנהלה בוער ה... הזנב. כי הם מעדיפים תכלס, תוצאות מיידיות..."

"אנשים רציניים, שבאמת אכפת להם מהמפעל... אלה שעובדים עם הנשמה, לא אלה שעסוקים בכיסוי תחת" המשיכה יעל את דבריו, "האנשים האלה מכינים לעצמם תשתית, שלא בהתאם לתוכנית העבודה הרשמית. הם מכינים כל מיני כלי פיתוח קטנים, פרוצדורות קטנטנות שמייעלות את העבודה מבלי לקבל הנחיות לעשות את זה... בלי רשות... בלי להצהיר על כך בפני הממונים עליהם כי הם עוד יחטפו על הראש... כי הם הרי מבזבזים את הזמן על שטויות במקום על הפרוייקט... אבל, בגלל התשתית שהולכת וגדלה אצלם, הם הופכים להיות יעילים יותר ויותר. ואז הם נתקלים פחות ופחות בבעיות שמעכבות את הפרוייקט שלהם... לכן הם עומדים בלוחות הזמנים. וכאן נסגר המעגל. מכיוון שהם עומדים בלוחות הזמנים, העבודה שלהם נחשבת לפשוטה יותר ולכן לא מגיע להם תגמול מיוחד..."

"זה נשמע מאוד משכנע" אמר מיכה, "אבל אנחנו הרי מכירים את הדברים האלה לא מהיום וזה לא סוד. אנחנו מכירים את אותם האנשים ש'מכורים' לכלי הפיתוח האלה... האנשים שמשקיעים בתשתית יותר מאשר בעבודה עצמה וגורמים שוב ושוב לחריגות בתוכנית העבודה. אנחנו מכירים את האנשים ה'מוכשרים' האלה שמגדירים לעצמם תעסוקה, מבלי לראות את התמונה הכללית וגורמים לעיתים לנזק יותר מאשר לתועלת, בגלל הרצון האובססיבי להועיל מעבר לנדרש..."

"חריגות בלוח הזמנים אינן נובעות מהכנת תשתית" ניסה ירון להסביר, כשכעס ניכר בקולו. "תוכנית עבודה טובה מתחשבת גם בהשקעה בתשתית, כשם שמקצים משאבים לאפיון ולבדיקות... בדיוק מהסיבה שהיום כבר לא יגידו שמבזבזים את הזמן על ניתוח שינויים עתידיים או ניתוח סיכונים... או, או על כל סוג אחר של עבודת חשיבה, כי כבר די ברור שזה חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות בפרוייקט נורמאלי".

"אה, זה מזכיר לי... רציתי לבקש ממך משהו. יש לך קצת זמן אחרי שתגמור את הקפה?" שאל מיכה.

"למה? קרה משהו?" שאל ירון.

"ובכן..." השיב מיכה. "צוות 'אלון ירוק' נאסף עכשיו במעבדה, לדיון בנושא 'ניתוח שינויים בלתי רצויים' וחשבתי שזה יכול לעזור אם תתן איזו הרצאת פתיחה קצרה. אתה יודע... לא ערכנו ניתוח דומה לפני כן. זו הפעם הראשונה..."

"נפלת על הראש?" מיהר להגיב. "לא התכוננתי..."

"אתה? אתה צריך להתכונן? הרי כל כך הִתְפָּאֲרְתַ שיש לך ספריה של שקפים, שמכסים את כל תחומי הנדסת התוכנה..."

 "אבל צריך לחפש אותם, לחזור מעט על החומר... לא לא לא, זה בלתי אפשרי היום. אולי בהזדמנות אחרת".

"עשינו עסק" אמר מיכה בסיפוק. "מאוחר יותר. נניח בשעה עשר. יש לך המון זמן לעבור על החומר". לאחר הפסקה קצרה הוסיף: "יעל, תודיעי לחבר'ה שהדיון נדחה לעשר". יעל הביטה בו בעיניה הכחולות, קירבה את כוס הקפה לשפתיה ולגמה לגימה ארוכה. לאחר מכן הוסיפה בקול שלו: "רק רגע".

"לא, עכשיו!" הרים מיכה את קולו. "כדי שהם לא יחכו סתם במעבדה". יעל השעינה את סנטרה על כף ידה ושלחה בו מבט משתהה. לגמה שוב מהכוס והתרוממה מכסאה.

מיכה חייך לעבר פניו הרציניים של ירון, כאילו אמר: "אתה רואה? כך צריך להתנהג. בקשיחות! זו הדרך הנכונה להשיג מהם את מה שאתה רוצה".

ירון בחן בקפדנות יתרה את כוס הקפה שבידו, כאשר יעל התרחקה באיטיות מהשולחן. "אני מנסה למצוא את המלים המתאימות, כדי שלא לפגוע בך" פתח ירון ואמר בארשת פנים רצינית. "אולי אחרוג מהתפקיד שלי כשאתייחס לנקודה הזו... אבל... אבל אני מרגיש מספיק קרוב אליך וארשה לעצמי להיות קצת בוטה".

מיכה נשען לאחור, פקק את אצבעותיו והתבונן בירון כשחיוך ציני מעטר את פניו. הוא מאוד העריך את ירון שתמך בו ברגעים קשים ואף חילץ את פרוייקט 'אלון ירוק' ממשבר לא מזמן. אהוד הביע הערכה עמוקה למיכה שהשכיל להחלץ מהמשבר באופן אלגנטי ומבריק כל כך... מאוחר מדי היה ליידע את אהוד על חלקו של ירון בפרשה... אבל לקבל שיעור בדרך ארץ? זו הייתה הפתעה.

"בקיצור נמרץ" קטע ירון את מחשבותיו של מיכה, "לדעתי, גישתך לאנשים עלולה לפגוע בהם וכתוצאה מכך גם בך... אחת מהמטרות שלך כמנהל פרוייקט היא לשאוף להגדיל את המוטיבציה של אנשי הצוות שלך. התנהגות קשיחה, כמו זו... רק מרחיקה את האנשים ממך".

מיכה כחכח בגרונו והשיב במתינות: "תשמע, ירון. אני לא מחפש חברים במפעל. לי יותר קל לתפקד בצורה כזו... שלא כמו בחברה שוויונית ודמוקרטית, קבעו היררכיה במפעל תעשייתי כי חכמים מאיתנו הגיעו למסקנה שמבנה כזה יעיל יותר... יעילות מקבלים כשמשתמשים בסמכות וזה אומר להטיל משימה, לעקוב אחר הביצוע ו... ולהחזיר משוב לעובד... בזמן! ירון... אין לי ברירה אחרת בתפקיד ניהולי כזה. אני חייב לשמור דיסטנס. פשוט מאוד... לכן, כדי שהמערכת תפעל כמו מכונה משומנת היטב, כל אחד חייב להכיר את מקומו היחסי ולהתנהג בהתאם".

"אתה חושב ככה אבל פועל אחרת... השיב ירון, הישיר מבט לעברו ונשען על גב הכיסא. "מדוע, להערכתך, הצטרפת לארוחת הבוקר איתנו? לא, לא... על תעשנה לי... אתה הצטרפת כי זה נעים יותר לשבת ולשוחח עם אנשים... אָה? זו תכונה אנושית טבעית לרצות להיות בחברתם של אחרים... בדרך כלל... אבל נעזוב את זה. האם לא היית יכול להשיג בדיוק את אותה תוצאה מיעל אילו היית מבקש ממנה ולא דורש ממנה? פשוט, כדי לחסוך מבוכה..."

"אני לא בטוח שבריא למנהל פרוייקט להכנע לתגובות רגשיות, במיוחד בתנאי העבודה שמוכתבים לנו, בטרוף הזה כאן".

"לבקש משהו בצורה מכובדת מתורגם אצלך לכניעה לתגובות רגשיות? לאן נסחפת?"

"למרות זאת" ניסה מיכה לתקן את הרושם שהותיר, "מדי פעם אני באמת מתחרט על פליטות פה מיותרות אבל, כמובן, תמיד מאוחר מדי. לא תמיד אני מתנהג בכפפות של משי עם החבר'ה אבל הם כבר מכירים אותי... הם יודעים שזו סתם התנהגות חיצונית... אני הרי מאוד מעריך את יעל והיא יודעת את זה... אל תשכח שהלחץ כאן הוא כל כך גדול שלא תמיד אפשר להקפיד על כל כללי הנימוס... ומלבד זאת, אסור לשכוח נקודה נוספת שהיא, כפי הנראה, שורש הבעייה: הגדרת תפקיד".

"הגדרת תפקיד? של מי?" שאל ירון בתמיהה.

"שלי, כמובן" מיהר מיכה להשיב.

"מה הקשר?" התפלא ירון. " אבל אם זו הדרך שלך לעבור לנושא אחר... אז זה בסדר מבחינתי... אני דווקא חשבתי, לתומי, שדווקא התפקיד של ראש פרוייקט מוגדר בצורה ברורה מאוד. אם אינני טועה, לא כל התפקידים מוגדרים באופן חד משמעי דווקא אצלך בצוות... כי... כי אתה חשבת שככה יהיה לך נוח יותר להוריד הנחיות. על מה אתה מדבר? בידייך אחריות ענקית והמון סמכויות לעשות כמעט ככל העולה על רוחך".

"הייתי מת שככה זה יהיה" השיב מיכה, " לצערי, המציאות שונה... והיא טופחת על פָּנַי שוב ושוב. התפקיד שלי כמנהל פרוייקט, אמור להיות מרכזי באירגון. ההחלטות שלי אמוּרוֹת להוביל את הפרוייקט להצלחה או לכשלון וכולם חייבים להכיר בכך. אבל המציאות שונה... במקום להגדיר סמכויות בצורה חד משמעית... שאול השאיר נושאים לא מוגדרים... והשפעת גורם אי הוודאות היא הרסנית... לדעתי, לפחות. אני חוֹוֶה את זה יום יום ושעה שעה.// תאמין לי שזה מפריע לתפקד. היו מקרים שהציגו אותי כאדם בלתי אמין בגלל הגדרת תפקיד לא מושלמת וזה משפיע על התפקוד שלי במערכת... לא פעם דברתי עם שאול על הנושא הזה והצגתי בפניו בסך הכל ארבע דרישות שנראות לי בסיסיות. הוא הסכים איתי אבל כניראה גם הוא כבול... הדרך היחידה שלי היא לנהוג בקשיחות עם האנשים ולהתבסס על הרבה אינטואיציה. רק כך אצליח להגיע להישגים".

"מה דרשת משאול?" הקשה ירון.

"כדי שיכירו במלה שלי כ'מוביל' פרוייקט, ויתיחסו אלי  ב ה ת א ם..." אמר והפסיק לרגע, כדי להדגיש את דבריו. "אנשי הצוות צריכים לדעת כי הקידום שלהם תלוי בהחלטתה שלי... ולא בגורמים אחרים כמו... כמו קידום אוטומטי אחרי פז'מ* או אישור של שאול..."

הוא קירב את הספל לפיו ונוכח לדעת כי לא נותר דבר בקרקעית.

"ושנית" המשיך בהתלהבות, "הייתי רוצה שחלוקת מענקים לצוות תהייה תלוייה בי בלבד וכי המענקים יהיו חלק מתקציב הפרוייקט.אתה מבין?  אני מוכן לקבל עצות אבל שיהיה ברור שזה תלוי בהחלטה שלי בלבד..."

ירון לא שינה את הבעת פנין והמשיך לנעוץ בו את מבטו.

"ודבר נוסף" המשיך, "הייתי רוצה  ש כ ו ל ם  ידעו שבסמכותו של מנהל פרוייקט לנפנף אנשים מהפרוייקט ולשלב אנשים אחרים שנראים לו מוכשרים יותר...הסמכות הזו חייבת להמסר לכל מנהל מיד בקבלת התפקיד, כדי שישמש ככלי במאבק כנגד בזבוז וטפילות... הרי מצפים ממני לעבודה יעילה אבל לא נותנים לי את הכלים המתאימים... אם אין באפשרותי לדרבן למוטיבציה גבוהה יותר, בזכות סמכויותי לקדם את האנשים שלי בתפקיד או לתת להם מענקים, אז שלפחות יחששו מפני".

ירון הביט בבחור הצעיר והנלהב שדיבר מולו, חש בהתכווצויות בביטנו ולא הגיב.

"לבסוף" המשיך מיכה, "אם שאול סומך עלי ומאמין שאני באמת יכול להוביל פרוייקט, אז בבקשה, שיוכיח את זה במעשים. אני רוצה שכולם ידעו שיש לי אפשרות לעצור את הפרוייקט בכל שלב שנראה לי. זה חשוב למערכת היחסים שלי עם קבלני חוץ, למשל. כאשר מתעוררת בעייה קריטית, אני לא צריך לרוץ אחרי שאול, שהוא עסוק תמיד, כדי לעצור פעילות זו או אחרת. לכן אני מנהל את הפרוייקט, לא? ואם הוא חושב שאני מספיק אחראי, אז אין לו שום סיבה לחשוש שאני אעצור את הפיתוח בכל יום שני וחמישי סתם כך... ישנן נקודות נוספות שעשויות לעזור לכל מנהל פרוייקט לתפקד כמו שצריך, אבל לדעתי אלה הן הדרישות המינימליות".

 ירון לא מיהר להגיב ובחן בעיון את פיסת העור שתלש מאגודלו.

 "אני מוכרח להכין עוד כמה דברים לפני הדיון" אמר מיכה בחיוך מתנצל וקם ממקומו. ירון אחז בידו. "רק רגע, רק רגע..." אמר. מיכה התיישב והביט בעניין בדמותו השחוחה של ירון, שנראתה בעיניו, באותו רגע, לא בטוחה בעצמה... מהססת משהו.

 "ראשית" אמר בקול שלו, "אני רוצה להרגיע אותך. לדעתי, אתה צודק במאה אחוז, אבל... וזו בדיוק הנקודה... אתה הרי יודע שסמכויות לא מקבלים אלא לוקחים. לא בכוח אלא בתבונה... בכוח אישיותך אתה צריך לסחוף את הצוות. אתה משמש בתפקיד מנהיג בפרוייקט. המנהיג. בהתלהבות שלך לרעיונות אתה תוכל לעורר מוטיבציה. אתה, כמנהל פרוייקט, חייב להיות ממוקד-מטרה. עוצמת המחוייבות שלך להגיע אל היעד, שידוע ובהיר לכולם, חייבת להיות כה גדולה שהיא פשוט תסחוף את כל הצוות בעקבותיך. אין טעם ואין צורך לכפות את רצונך על הסביבה אם היעד יהיה ברור לכולם... כי אז לחזון שלך תהיה עוצמה מדבקת. אם תדע לאן בדיוק אתה רוצה להגיע, יהיה קל יותר לטעת תחושת ביטחון בחברי צוות הפיתוח שאפשר להגיע אל המטרה. אבל מצד שני, אם אתה חסר מיומנות תקשורתית עם האנשים שלך, יהיה לך קשה הרבה יותר להגשים את החזון שלך... הצלחה בניהול מחייבת יכולת להעביר את המסר הרצוי לאנשים. אתה, כמנהיג, חייב ללמוד כיצד להשפיע, ליצור משמעות לדברים, לטעת חזון בתודעת האנשים אבל את זה לא תשיג בהרמת קול. לא בכעס. אתה יודע שלשלווה יש עוצמה. סמכות אמיתית נתמכת על ידי שלווה. אם תעליב מישהו, אין שום סיבה שהוא ישכח את הפגיעה וזה יבוא, כמובן, לידי ביטוי דווקא ברגעים הכי לא נוחים לך. החבר'ה שלך הם ברמה מקצועית גבוהה. ולא פחות מזה, ברמה אינטלקטואלית ואנושית גבוהה... נסה להתבונן בהם... בכל אחד ואחד מהם בנפרד. הם אנשים, בעלי משפחות, הורים לילדים, בעלי נשמה... ורגשות. אחרי כל אחד מהם מסתתר הרבה מעבר לסתם חייל על לוח שח. גם הם רוצים לדעת מדוע לפני הכיצד. התפקיד שלך הוא לספק את הרצון הזה... את הצורך הזה... אתה תצליח להשיג את התמיכה שלהם בך בזכות ההתחשבות שלך ברצונות האישיים של כל אחד מהם... אתה תצליח לעורר את הרצון שלהם לעזור לך, בזכות נאמנות אישית לך... ואת זה תשיג רק אם תצליח להבין לרוחם... מבפנים! מתוך הנשמה שלך. ויש לך נשמה... שיקרת כשאמרת שאתה לא מחפש חברים כאן. אני יודע שאתה בן אדם חי נושם ומרגיש בדיוק כמוהם... אם רק תצליח להוכיח יושר, נאמנות והבנה לאנשי הצוות שלך הם יחזירו לך כפליים. ועוד משהו..." ירון קירב את פניו אל מיכה והוסיף: "רשימת הדרישות שהגשת לשאול היא הגיונית אבל רק אתה תוכל לממש אותה. התמיכה של שאול אומנם חשובה אבל רק אתה, בזכות הכישורים שלך כבן אדם... כמנהל, רק בזכות הכישורים שלך תוכל להחליף אנשים בצוות... להחליט על מענקים או קידומים... לעצור פיתוח... אני לא אגיד לך כיצד. הנסיון ילמד אותך. התחושה שלך בקצות האצבעות, יחד עם הידע והנסיון שתרכוש. אל תחמיץ שיחות עם האנשים... גם שיחות משוב יועילו... אל תדחה השתלמויות בנושאי ניהול... ".

ירון נשען על מסעדת הכסא, נשף אויר מלוא ראותיו וחייך. מיכה הביט בירון במבט רציני והשיב: "יש חילוקי דעות בסיסיים בינינו בנושא הניהול. אני יכול לספר לך על הרבה מקרים שסותרים את השיטה המעודנת, השוויונית שאתה דוגל בה. אבל לא עכשיו. בהזדמנות, בסדר?"

"אוּף, לא התכוונתי לנאום כזה ולא התכוונתי לשמש יועץ לעניני ניהול. רק רציתי להעיר את תשומת לבך להתנהגות כלפי יעל. זה הכל" אמר ירון בחצי חיוך וקם מכסאו מבלי להסיט את מבטו מעיני מיכה. "אבל... אם תתמיד להתלונן שלא נותנים לך מספיק סמכויות..." ירון השתתק. "זה ישפיע?" שאל את עצמו ושם פעמיו לעבר חדרו.
"יעל?" שאל בהיסוס והצמיד בכוח את שפופרת הטלפון לאוזנו.

 "כן, ירון" השיבה.

 "אני רוצה להחליף איתך כמה מלים" אמר, כשהוא מנסה להסתיר את הרעד שבקולו.

 "מיכה נתן לי הוראה, אתה היית נוכח..." אמרה. "עוד לא השגתי את כולם". שילוב של זעם ועלבון ניכר בקולה.

 "אין בעיות" מלמל לתוך השפופרת, "אני ממתין לך בחדר ובינתיים מכין כמה שקפים להרצאה. מאוד אשמח אם תכבדי אותי בביקור..."

"בסדר, אבוא" הבטיחה.

מיכה צדק. שלושה תיקי קרטון עבי כרס הכילו שקפים שירון הכין במהלך עבודתו במשך השנים האחרונות. קל מאוד היה לאתר את תשעה השקפים שהכין, בזמנו, להרצאה בנושא "ניתוח אירועים בלתי רצויים". ירון נטל את המאמר שדן בנושא ההרצאה ואשר פורסם, בזמנו, על ידי ד"ר דוד קלינסקי, תחת הכותרת "ניתוח אירועים חריגים". עיניו רפרפו על הכתוב במהירות ובסיום הקריאה החטופה מיהר לעבר מכונת הצילום כדי להכין עותקים לחלוקה בתום ההרצאה.

 במסדרון, כמעט פגע ביעל. נעצר, התנצל וסב על עקביו.

"לאן אתה הולך?" שאלה.

"לא חשוב.." הסמיק. "עכשיו אני חוזר אל החדר. איתך..."

"אתה יכול להמשיך לאן שרצית. אל תשנה תוכניות בגללי" הוסיפה, כשחוסר סבלנות מבצבץ בין המלים.

"אני... אני דווקא כן אשנה תוכניות... לעונג רב יהיה לי לשנות תוכניות... דווקא בזכותך..." השיב בחיוך ולאחר מכן המשיך כשארשת רצינית שבה ומכסה את פניו. "למעשה, רציתי לצלם כמה עמודים לפגישה עם החבר'ה שלך, אבל זה פחות חשוב. אני אחלק את החומר מאוחר יותר".

"איך שבא לך" אמרה יעל.

ירון הניח לה לחלוף על פניו בעודו מנסה לקוד קידה נוסח המאה השבע עשרה, כדי להנחותה לחדרו. התנועה היתה גולמנית במקצת וממש ברגע האחרון הצליח לייצב את עמידתו, בטרם מעד. "זה עוד כלום" אמר בעוויה קומית, במטרה להסיר את מבוכתו, כשקלט את מבטה המופתע. "את צריכה לראות איזה אשף אני בהחלקה על קרח" הוסיף ובחן את זרועו שנחבטה בקיר. יעל פרצה בצחוק מצטלצל ונכנסה אל החדר. "איך אתה מזמין אותי למשרד שלך" לגלגה בקלילות. "הוא מבולגן יותר מתמיד. איפוא אפשר לשבת כאן?"

ירון העביר במהירות את השקפים מהכסא אל תיק שהיה מונח על השולחן העמוס והתיישב על הכסא מעבר לשולחן.

"צר לי על האוירה בחדר האוכל" פתח ירון.

"אתה לא צריך להצטער" השיבה יעל. "בוא נשכח מזה".

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך"

"אני כבר שכחתי מזה" הוסיפה בנימה תכליתית.

"שוחחנו, מיכה ואני על סגנון הדיבור וההתנהגות שלו" אמר ירון. "הוא מאוד מעריך אותך והסגנון הבוטה שלו..."

"די די די..." קטעה יעל את דבריו בחוסר סבלנות בולט. "אתה מאלץ אותי לאמר דברים שלא רציתי להשמיע בקול... רק שתדע מה כולם חושבים על מיכה". יעל נעמדה בפיסוק קל, זקופת קומה ועיניה נצצו בזעם רב. "הבן אדם הזה יגיע רחוק בתע'צ כי יש לו תכונות שמתאימות ל..." לפתע עצרה בשטף דיבורה והביטה בירון. הוא מצידו, לא יכול היה להמנע מלחייך למשמע הדברים.

"כן?" אמר כשסקרנות ילדותית ממריצה אותו להקשיב לרכילות הפושטת בין המסדרונות.

"מיכה יצליח לטפס גבוה משום שהוא ממלא לפחות שלושה תנאים בסיסיים שבלעדיהם אין זכות קיום למנהל טוב: מיכה קשוח כלפי פקודים, חנפן כלפי ממונים ובוגדן כלפי עמיתים".

ירון חש בגרונו המשתנק ואמר: "אני לא יודע מה להגיד לך. השתמשת במלים קשות מאוד".

יעל קרבה אליו והשיבה כשמבטה נעוץ בעיניו. "אני התכוונתי לכל מלה ובטוחה שגם אתה מוּדָע לזה. אל תתמם".

קרבתה הפיסית, מחקה מתודעתו כל נושא אחר. "אני לא יכול להמשיך בצורה כזו" חשב. "היא משגעת אותי. העיניים האלה..."

"מה רצית להגיד?" שאלה ונעצה מבט מתמם בעיניו. היא לא יכולה היתה להתעלם מהסומק שפשט על פניו וחייכה.

קולו היה צרוד כששאל "את פנוייה בערב שישי?"

נשימתה נעתקה והיא פלטה סידרה של שיעולים עד שסמקו פניה.

ירון הביט בה בחרדה, מתחרט על הטעות הטקטית שעשה. מעבר כל כך חריף בנושאי השיחה. במשך שנים נמנע במכוון ליצור קשרים קרובים מדי עם שכנה או ידידה שהכיר בתע"צ. עתה חרג מהגבולות שהגדיר לעצמו וכל הסימנים מראים כי אמנם כשל. עיניה הכחולות מלאו דמעות, כתוצאה מהמאמץ. לבסוף פלטה באנחת רווחה: "הו... סוף כל סוף" וחייכה לעברו בחן.

"זה יצא?" שאל בדאגה ניכרת?

"מה יצא?" שאלה ועיניה נוצצות במין ברק משונה.

"לא נכנס לך משהו לגרון?" שאל והביט בעיניה בדאגה.

יעל קרבה אליו ואחזה בכף ידו בשתי ידיה.

"ירון, חכיתי כל כך הרבה זמן שתתייחס אלי פעם. בצורה אישית, אני מתכוונת. סוף כל סוף גילית אותי".

פעימות לבו מנעו ממנו להגיב כמו שרצה. הוא נותר ללא תנועה, מתמסר בהנאה לאחיזתה הידידותית, בולע את התרגשותו בשתיקה.

"ודאי שאני פנוייה" אמרה והביטה בהנאה גלויה באישוני עיניו המורחבים.

"תבואי אלי, הביתה? לא, זאת אומרת אני אאסוף אותך, בסדר?"

יעל הניעה את ראשה בהסכמה וסירבה לנתק את מבטה מעיניו.

"אז סיכמנו?" המשיך ירון כלא מאמין.

יעל שחררה את ידו המאובנת, טופפה באצבעותיה על השולחן ויצאה מהחדר בהילוך לאחור.

 

הדלת נותרה סגורה ומיותמת.

 

ירון המשיך להביט לעבר המקום בו עמדה אך לפני רגע קט ולפתע ניתר לעבר התקרה בעיניים נוצצות באושר, נמנע אך בקושי מלצרוח במלוא גרונו. בהיותו באויר, נפתחה הדלת שוב וראשה המתוק של יעל השתרבב פנימה. היא הרחיבה את חיוכה, עוקבת במבטה אחר צניחתו על הקרקע. נבוך במקצת, הביט בה ופלט במבוכה: "הזבוב ההוא עצבן אותי, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו".

 היא עקבה אחר אצבעו המושטת מבלי לראות דבר. "רציתי רק לבקש" אמרה בחיוך לבבי "שתתקשר לפני שתגיע. בסדר?"

​