אדווה את הרעיון האחרון שניקר במוחו. כל כך רצה לקבל מחמאות ממנה. לראות את עיניה המתפעלות מבעלה המוכשר, כמו בימים הטובים. נושם ונושף הגיע אל מפתן הבית. השעה הייתה שעת ערב. לפני עשר. ניסה לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה. 

ממעמקי כיס מכנסיו הצליח  לשלוף את צרור המפתחות. עודו מחפש אחר המפתח המתאים, כבה האור בחדר המדרגות. בעדינות הקיש על הדלת כשליבו פועם בעוצמה. בהתרגשות שהייתה כמעט בלתי ניתנת לריסון, המתין לרגע בו תפתח הדלת ואדווה תדלג לקראתו בזרועות פרושות, לחיבוק חם. כל כך אהב פגישות כאלה אך הדלת נותרה נעולה וחדר המדרגות נראה מאיים בחשכה. הקיש שוב, חזק יותר. כל תשובה לא התקבלה. ניסה להקשיב לקולות מהדירה אך פעימות ליבו הפריעו. הספק החל לכרסם. האם קרה דבר מה? הרהר. הוא הבחין בחשכה מבעד לחריר ההצצה. ירון חזר על עקבותיו והפעיל את האור בחדר המדרגות. איתר את המפתח האבוד וחזר אל פתח הדירה. כששמע רשרוש מעבר לדלת, עצר לרגע ומשלא ארע דבר, הקיש קלות והמתין. דממה. במיומנות האופיינית לנסיבות שכאלה הצליח להחדיר את המפתח לחריר המנעול ופתח את הדלת. קרן אור פרצה מחדר המדרגות פנימה אל חשכת חדר האורחים. הוא הבחין באדווה השרועה על הספה. לבושה הייתה בחצאית לבנה מופשלת כלפי מעלה, חושפת ירך מבלי משים. נעל אחת היתה מונחת בקצה החדר ואת הנעל השנייה לא איתר באור העמום. ספר היה זרוק על הרצפה ושני ספלי קפה ריקים קישטו את השולחן. בצעד איטי, עשה את דרכו אליה על בהונות רגליו, כשפס האור מחדר המדרגות נמחק. גישש את הדרך בחשכה ומצא את ידה. ברכות, ככל שרק יכול היה, ליטף את האצבעות העדינות והתקרב כדי לנשקה. נהמה של חוסר שביעות רצון נשמעה והזרוע הנשית התקשחה לפתע ונמשכה ממנו בכעס. ירון התרומם כשבאחת חש בריקנות הנשאבת אל קרבו.

"הנה שוב אחד מהתקפי הזעם וחוסר שביעות הרצון שלה" הרהר והתקרב אל דלת הכניסה, כדי לסגרה. בדרך פגעה בו הכורסא. "הו, סליחה" מלמל בעודו מעסה את ירכו הכואבת מעוצמת המכה. הגיע אל הדלת ונעל אותה, לא לפני שדרך על עקב הנעל השנייה שנעלמה מעיניו קודם לכן. כמעט מעד, אך הצליח להתייצב בעודו נשען בכבדות ובשאון על הדלת. סינן קללה מבין שפתיו והתחרט מיד. "זה לא הזמן ההולם התנהגות גסה" גער בעצמו.

אט אט התרגל ירון לחשכה. די היה באור הרך שבקע ממערכת הסטראו המופעלת כדי להתמצא בסביבה. מאורעות היום נשכחו באחת והוא חש כי עליו להתמודד עם בעיה אחרת. סבוכה הרבה יותר. נהמה נוספת נשמעה מכוון הספה, כאשר אדווה קמה ושמה פעמיה מנומנמת לכוון חדר השינה. נכה רוח הלך בעקבותיה.

"אדווה" לחש בניסיון נואש להקנות גוון רך לקולו.

"מה?  חזרת?" שאלה כממשיכה חלום שמהלכו ידוע זה מכבר.

"התגעגעתי אליך" לחש, בעודו מנסה להתקרב אליה. גופה הקשיח והיא השיבה במהירות: "שקרן!"

ירון לא הגיב והתיישב בקצה המיטה. המזרן חרק ואדווה הפנתה אליו את גבה.

"רוצה קפה?" הציע.

"לא..." השיבה חדות.

"לא מאוחר. נוכל עוד להעביר את הערב ביחד. בכיף"

דממה...

"רציתי לספר לך משהוא מעניין... רעיון נחמד כזה..."

שתיקה...

"אדווה..."

"לא מעניין אותי..."

"אדווה, אני רוצה לראות אותך, להיות איתך, להר..."

"אתה יכול, אם רק תרצה" התפרצה לתוך דבריו.

"אני רוצה"

"אבל אתה לא מוכיח את זה במעשים"

"איך להוכיח לך מעבר ל..."

אדווה הסתובבה בתנועה חדה והתיישבה על המיטה, מישירה מבט זועף. מרתיע. גבותיה התקמרו מעל זוג עיניים ירוקות זועפות, שצומצמו לכדי שני סדקים צרים. "תזכור שיש לך אשה בבית". שערה הפרוע וכתמי האיפור שנדדו אל מצחה, שיוו לה מראה גרוטסקי. "אתה זוכר שיש דברים נוספים מעבר לחומת המפעל?" ריח רע נדף מפיה. ירון הרחיק את פניו בעדינות, מסיט את מבטו.

"זוכר על מה שוחחנו רק אתמול? בשבוע שעבר... הסכמנו שיש סדרי עדיפויות בחיים, הסכמנו שאמנם המפעל הוא דבר חשוב אבל שגם יש דברים חשובים הרבה יותר. אתה אמרת זאת. אתה הצעת שנבחר בתפיסת העולם הזו..."

אדווה השתתקה והוא לא הגיב. קולו של צרצר ניסר למטה. הדממה הכתה באזניו, היא היתה קשה עבור שניהם, כמעט בלתי נסבלת.

ירון לא הטיל ספק בצדקתה. "המפעל הוא בסך הכל מקום עבודה" חשב, "מקור פרנסה. למזלי, עיסוקי מרתק. האומנם? איזה מזל? מזל טוב? האם אני באמת Workaholic שזונח את ביתו, את אהובתו, למען אהבה אחרת?" בתוך תוכו ידע כי העבודה, אמנם, יכולה להמתין ליום המחר. "לא תמיד" הסכים עם עצמו, "אבל ביני לביני, האין זה כך בדרך כלל? איך אני יכול להכשל בנגף זה שוב, בעוד ששבוע קודם לכן, רק בשבוע שעבר, כשלתי בדיוק באותו אופן, ופעמיים, אם לא יותר, בחודש הקודם..." ירון השתרע לצידה מנסה להקיף את גופה בזרועותיו. היא התרחקה ממנו בסלידה מופגנת. בכוח חיבק את גופה העדין והיא נאבקה בתוקפנות וניערה אותו מעליה בשאט נפש. "מאין שאבה את העוצמה הזו?" התפלא ירון בעודו שומע את קולה המצטרד בכעסה "עזוב אותי... יה חתיכת". ירון נדהם לרגע. הוא לא הורגל להתנהגות המונית כזו וניסה להסותה: "ששש... השכנים עוד ישמעו..." לחש.

"זה מה שמעניין אותך" הרימה שוב את קולה, להכעיס. "השכנים עוד ישמעו שיש לך בעיות עם אשתך, אה? זה לא נעים... אבל כל עוד אפשר להחליק את הבעיות בבית, לטאטא מתחת לשטיח - בשקט, כך שאף אחד לא ידע, זה בסדר". אדווה השתתקה לרגע, כאילו מנסה לדלות מזיכרונה נושאים נוספים שהעלתה במהלך הוויכוח שהתנהל במחשבתה בינה לבין בעלה. "אני כבר פחות חשובה, לא צריך להשקיע בי, אנחנו נסתדר... הרי אנחנו כבר נשואים... לא צריך לחזר אחרי, אני כבר שלך, לתמיד, לא? בטוב וברע כשם שהתחייבת מתחת לחופה... רגשותיי משולים לפלסטלינה - תמיד אפשר לרצות אותי בדברי חלקות, להתאים אותי אליך. לא... לא... זה כבר לא בדיוק אותו דבר..." קולה היה רם וניכר היה העלבון הצורב שהצטבר. "מה היה היום? שוב נתקעתם? הופיע עוד Bug? שוב ישיבת חירום של הדקה התשעים, שאהוד כינס בשעה ארבע? למה לא התקשרת?" לפתע התרכך קולה ועיניה נצצו כשאמרה כמעט בלחש: "אל תדאג, ירון. אני נהניתי. ביליתי את כל הערב עם ג'רום".

"עם מי?"

"עם ג'רום, אה... במילא אתה לא מכיר אותו" אמרה בביטול כשחיוך מסתורי נסוך על פניה. מעיניה נשקף ברק מוזר. היא קמה מהמיטה, נעמדה באמצע החדר, ובתנועת קלילה, פתחה את רוכסן החצאית שגלשה על השטיח, דילגה מעליה, מעכסת בתנועה איטית לכוון המקלחת. ירון נותר בוהה אחר גופה שנעלם מעבר לוילון השקוף למחצה. היא הכירה את חולשותיו וידעה לשחק בהן כרצונה. מעבר לוילון שמע את קילוח המים מלווה בזמזום קטע של "שלישית גשר הירקון".

"מגיע לי" ייסר את עצמו. "עכשיו הגיע תורי להתחרות על משאבי 'אדווה' עם מישהו שאיני מכיר. לכל הרוחות... מהו ה'תרגיל' החדש הזה שהיא מכינה לי? אין לי כוח למשחקים כאלה. רק לא זה... אמנם הדרך היעילה ביותר היא להתעלם אבל מי יכול להתמודד עם מצבי הרוח האלה שוב? ג'ירום היא אמרה? מי יכול להיות הברנש הזה? לכל הרוחות..."

"קפה?" שאל בתקווה שמצב רוחה השתפר לאחר שפורק מטען הזעם שהצטבר. לא התקבלה כל תשובה. שני ספלי הקפה הריקים שזעקו מעל השולחן בחדר האורחים, לא נתנו לו מנוח. "מי לגם מהספל השני?" חש בסערת רוחו אך ידע כי עליו לנהוג באיפוק.

"אדווה" הרים את קולו, "את רוצה קפה?" הזמזום לא פסק. בהחלטיות העמיד קומקום על הכיריים, חלץ את נעליו וטופף על קצות האצבעות לכוון המקלחת. "אדווה... אדוווו..אה.., אדווווש".

הזמזום פסק אך היא לא ענתה. "רוצה לשתות משהו?" רק קילוח המים נשמע ודמותה העירומה נשקפה מעבר לווילון. בעדינות הסיט את הווילון והביט בערגה בגופה הרטוב. "רוצה קפה?" החיוך המתוק שהיה נסוך על פניה נעלם באחת והיא הביטה בו בעיניים בורקות. "סגור את הווילון!" שאגה. ירון נרתע והתרחק מהמקלחת פגוע עד עמקי נשמתו. מעבר לווילון חזר ונשמע קולה העליז, מצחקקת שוב, בעודה נהנית מהמים הקולחים.

ירון הכין לעצמו ספל קפה "בוץ", עם כמות נדיבה של קפה והתיישב על הכורסא, בניסיון להירגע, לנתח כיצד התדרדרה מערכת היחסים לרמה כזו, חסרת תוכן ואולי, "אם לא יחול שיפור" הרהר בחלחלה, "אף חסרת תוחלת". בבירור ידע כי חלקו בפרשה אינו בטל. "למרות אהבתי" חשב, "איני מקדיש לה תשומת לב מספקת. הפסקתי לחזר אחריה? אני מביא יותר מדי בעיות מהמפעל הביתה? מתעניין פחות מדי בתלמידיה, בעיסוקה? יש יותר מדי ספרות מחשבים בבית ופחות מדי ספרות יפה, לטעמה? אני מסכים". במהלך המשבר ידע ירון, כי הוא חייב לעבור לשלב הביצועי. הוא ידע כי עליו לממש את ההחלטות שקבלו ביחד: לצאת לבלות יותר, לפגוש יותר ידידים, להרחיב את מעגל מכריהם. לחשוב עליה יותר. "אני עושה את זה" חשב. "אני אוהב אותה... לכל הרוחות, אני אוהב אותה, אבל יש לי התחייבויות. יש לוחות זמנים, יש... וואו... אלוהים אדירים... מה לעשות, אני לא מתכנן את זה אבל יש באגים, יש ישיבות לא מתוכננות ואני לא יכול לנטוש את הצוות שבאחריותי, באמצע איתור בעיה רק משום  שהשעה  ארבע  -  השעה  שבה  לדעת  רעייתי  העט  צריך  ליפול  מהיד או הפרוב* מהמעגל, כדי לאפשר לי / לנו להתפרפר הביתה. "אדווה" צעק, "אני אוהב אותך. אני מטורף אחריך למרות שאולי לא תמיד את רואה את זה". לא התקבלה כל תשובה. ירון קם ממקומו, צעד לכוון המקלחת ונעצר. חזר על עקביו בזעם עצור כשמבטו אינו פוסח  על  ספל הקפה הנוסף. מבלי להבין מדוע, נטל את נעליה והניח לצד הספה. 

בעדינות, הרים את הספר שהושלך על השטיח וחיפש דבר מה לסמן את המקום אך לא מצא. חיטט בכיסי מכנסיו ושלף קבלה על קניית חלב וביצים מהסופר מרקט. בשימת לב מרובה יישר את הקבלה ושירבט עליה באותיות מודגשות: "אני מת עליך, אהובתי", הוסיף ציור של לב מעוות במקצת, והניח במקום המתאים ביותר שנראה לו. סגר את הספר ופתח אותו שוב, בסקרנות, כדי לראות מה קראה אשתו בהעדרו. במתינות חזר והתיישב על הכורסא מנסה ללגום מהקפה המהביל. קצה לשונו נכוותה. בעיניו רפרף על הכתוב. "הומור אנגלי" מלמל לעצמו. "לא בדיוק מתאים לאוירה עכשיו" סגר את הספר ומזוית עיניו הספיק לקרוא את שם המחבר. ג'רום ק. ג'רום. "מצטער, לא מכיר" חשב, "אבל השם ג'רום בכל אופן מזכיר לי משהו ואני לא מסוגל להזכר מהיכן".

קילוח המים פסק. "היא מתנגבת עכשיו" הרהר ורעד עבר בגופו. "פוצי" נשמע קולה המצחקק "אתה מוכן להביא לי את התחתונים?"

ירון זרק את הספר על הרצפה וללא אומר, כמעט בריצה, הביא את הלבנים התואמים שקנה לה שבוע קודם לכן, כדי לרצות אותה על אירוע דומה. בהתרגשות פתח את דלת חדר האמבטיה לרווחה. אדווה עמדה מולו, מכסה את שדיה במגבת שחבקה. ישבנה השובב, המעוגל ניבט במראה שמאחוריה. "אני חייב לשלוט בעצמי" כמעט לחש, מתבונן בה בערגה. היא הבחינה במבטו וחייכה באופן שיכול היה להמיס כל גבר, הניעה את ראשה לאות תודה וסימנה לו באצבעה לצאת. באיטיות פסע לאחור, מבלי להסיט את מבטו מעיניה. בעדינות סגרה את הדלת.

הוא לא נתקל בשום דבר...

זמזום עליז ומבטיח שב ונשמע מעבר לדלת. ירון חזר אל מקומו על הכורסא. "אנחנו חייבים לשפר את יחסינו, לחוש שוב האחד את השני" מצא את עצמו מהרהר.

דלת חדר האמבטיה נפתחה ואדווה, לבושה בתחתונים מעוטרים בפרחים ובחזייה תואמת ההולמת להפליא את חיטובי גופה, פסעה בהילוך מעכס אל מרכז חדר האורחים.

"נהנית היום?" שאלה בקול סקסי.

"היה מעניין" השיב.

"מה היה כל כך מעניין?" שאלה בהתגרות, מניחה רגל חשופה על הכורסא ומעבירה אצבע בעדינות לאורכה.

"לא חשוב" ענה, "איך עבר עליך היום?" שאל, מנסה להסיט את נושא השיחה.

"אני... אני מאוד נהנתי היום. ג'רום הוא טיפוס מאוד מרתק. בעל חוש הומור משגע. צחקתי הרבה. כמעט לא הפסקתי לצחוק. הרבה זמן לא נהניתי כל כך". "בלעדיך" הוסיפה בעוקצנות.

ירון העיף מבט לכוון הספר. "ג'רום" הרהר, הספר היה הפוך. "מעניין, מעניין מאוד... גם אני קראתי קטעים מהספר. לא רע, מדליק..."

ההימור עלה יפה. החיוך נעלם מעיניה ובצעד נמרץ התקרבה אל הספה, התיישבה בגוו זקוף והישירה מבט לתוך עיניו.

"אז מה יהיה הסוף?" הקישה.

ירון לא השיב. עיניו שוטטו לאורך חמוקיה.

היא הבחינה במבטו ושיכלה את רגליה. "החיים הפכו לבלתי נסבלים" המשיכה. אנחנו חייבים לשנות משהו, לחיות אחרת. למען אהבתנו הגוססת".

"גוססת?"

ירון קפץ ממקומו בהתרגשות בלתי מרוסנת. "אני מטורף אחרייך, בדיוק כמו ביום הראשון בו הכרנו".

אדווה הניעה את ראשה בשלילה.

"לא, לא, לאאאאא..." חש ירון ביקיצתו מחלום הבלהות. כאב חריף ופתאומי בגבו החזיר אותו למציאות. למציאות האפורה של תע"צ. בוקר העשרים באוקטובר, 1989.

​