הוא  עקב  בעניין אחר השורות המשתנות על המרקע. הכתמים האפורים הדוחים שצבעו את הקלידים נעלמו מעיניו. צלצול טלפון החריד את הסביבה. גופו נרעד לרגע בהפתעה והוא השליך מבט תמה בשעון היד שענד. "מי יכול להיות המופרע שמצלצל בשש וחצי בבוקר?" הרהר. "עוד לא הספקתי אפילו להיכנס למשרד".

ירון ניסה למצוא את מקור הצליל אך לשווא. המכשיר הוּסווה היטב בין ערמות הספרים ובליל הניירות שעל השולחן העמוס לעייפה. שיירי הפעילות מליל אמש לא הוסרו עדיין וחוסר היציבות של ספל הקפה מנע מירון חיפוש בדרכים פחות מעודנות.

​הצלצול העיקש נשמע שוב.

הקלסר הכתום, של ה - VAX User's manual, ששימש בתפקיד כן לספל הקפה, החל להתנועע באיום. ירון העביר את הספל לקצהו השני של השולחן ואת ערמת הספרים הוריד בעדינות למרגלותיו. כשהתכופף, הבחין במכשיר הטלפון שהיה מונח מתחת לכיסאו. צלצול נוסף ניסר את חלל החדר. ירון משך את השפופרת וקירבה לאוזנו.

"בוקר טוב."

"בוקר אור, ירון."

"אהלן  יוסי,  מה שלומך?"

מעברו השני של הקו השתהתה התשובה וירון המשיך: "היי, יוסי, אתה לא מפסיק להפתיע אותי. מה קרה שהתחלת לעבוד כל כך מוקדם?"

"אתה מדבר?" מיהר יוסי להתגונן. "הרי כולם מכירים את העובד המצטיין, האחד והיחיד, שמתחיל את היום לפני כולם. אולי חס וחלילה לא תספיק משהו…  אה? הרי היממה כל כך קצרה בזמן האחרון. רק עשרים וארבע שעות".

"נו... אתה הרי יודע מה המצב. לא?" החזיר ירון. "אתמול עזבתי את המפעל בסביבות אחת עשרה. בלילה! האינטגרציה של DDE98 מתנהלת בעצלתיים, לא עלינו. האבן דרך נקבעה לסוף השבוע ובטח כבר שמעת –  ש ו ם   ד ב ר  לא עובד..."

"כל הכבוד! אתה מתנהג כאילו רק אתמול קיבלת את התפקיד... אתה ממשיך להתרגש מהאפיזודות האלה... ו... ובאמת מאמין שלא ישכחו את הנאמנות הבלתי מתפשרת שלך".

"מה הציניות הזו שלך על הבקר? יוסי, אתה נשמע לי קצת מוזר, כאילו... כאילו עוד לא התעוררת. בא לך לשתות קפה? להתחיל את היום ברגל ימין?"

"לא, לא, לא... לא עכשיו. אולי בערב, בבית." נאנח יוסי.

"למה  לא  עכשיו?  קצת לפני שהחבר'ה יגיעו והחגיגה תתחיל."

"נו, באמת, ירון, אני לא יכול עכשיו."

"עסוק?"

"לא... לא בדיוק עסוק, זאת אומרת..."

"הי, יוסי... מה קרה לך? רק רגע, רק רגע, מאיפה אתה מדבר?"

"מהבית." לחש יוסי. "מהבית...".

דממה השתלטה לרגע על הקו.

"יוסי... הלו... הלו... אתה חולה או משהו?" שאל בדאגה.

"לא. בעצם, הסיפור הרבה יותר פשוט. אתה יושב?"

"דבר, דבר כבר..."

"ירון, אסור לי להיכנס לשטח המפעל."

"לא, לא הבנתי."

"הבנת, הבנת. אני מפוטר."

"מה?!"

"שמעת  טוב  מאוד. פוטרתי. אני מפוטר, מ פ ו ט ר... מחוּסר עבודה... אתמול בשש בערב הייתה לי שיחה עם הבוס,  עם אהוד.  הוא..."

"מ ה  א ת ה  א ו מ ר ?!"

"ובכן, התקשרתי כדי לבקש ממך איזו טובה קטנה. אם לא קשה לך להביא לי כמה ספרים שהשארתי על השולחן. המחשבון שלי נשאר במגירה."

"רגע אחד, רק רגע,  תן לי לארגן את המחשבות...  מה... מה הוא בדיוק אמר לך? שאתה מפוטר? וזהו? הלכו שבע שנות עבודה?"

"שבע?  כמעט תשע!  בנובמבר  הייתי  אמור לחגוג תשע שנים של פעילות בתע"צ - איזה כבוד!!!"

"יוסי, חכה רגע, אתה מוכן להסבי..."

"אז ככה,  קצת  לפני  שסיימתי את העבודה, ניסיתי להכנס אל תוכנית CMS והמתנתי שה-VAX יואיל בטובו להגיב. הוד מעלתו אהוד מגל הפתיע אותי בכניסה לחדר. אתה הרי יודע, לא בכל יום אני זוכה לביקור המנכ”ל."

שתיקה.

"נו, טוב... אתה לא מצפה ממני שאתאר לך עכשיו את הכל... אתה כבר תשמע בערב, אם בא לך... אצלי בבית. ואתה יודע מה? כשאני מספר לך את זה, אני ממשיך לרעוד..."

"נו, תמשיך, תמשיך" דחק בו ירון.

"אהוד הזמין אותי לטיול... כן, המנכ"ל בכבודו ובעצמו. שמע מה הוא אמר לי בדיוק... הוא התחיל ככה:  'יוסי' ותמיד הוא קורא לי 'יוסף'. 'יוסי, אני מעוניין להחליף אתך כמה מילים. אתה מוכן לצאת איתי לאיזה טיול קצר?'

הבנתי שמשהוא מסריח פה, אבל מה כבר יכולתי לעשות? להגיד לו שלא בא לי? בקיצור, יצאנו לטיול על הדשא מול חדר האוכל. הוא התחיל לקשקש כאילו, זאת אומרת... אתה מבין? כדי לרכך את המכה... ואחר כך הוא אמר ש... זאת אומרת, שמחר... אין לי מה לעשות במפעל. אולי לא ממש במילים האלה... אבל... הוא אמר שהכל כבר מסודר. לא הבנתי בהתחלה. השמוק הזה תכנן כל דבר עד הפרט האחרון... הוא דאג לארגן את זה כאילו אני איזה פושע שצריך לְהִזָּהֵר מפניו...  הוא מסר הנחיות איך לנטרל אותי... תוך כדי הטיול, אתה מבין? בן זונה..." סינן מבין שפתיו והמשיך. "וזה, וזה אומר שמחר בבוקר, זאת אומרת מהבוקר, מעכשיו, אני כבר לא עובד תע'צ...  זהו..."

השתיקה צרבה באזני ירון אך הוא לא מצא את המילים המתאימות.

"אה, כן..." המשיך יוסי, "הוא אמר שאני לא צריך לדאוג, את הפיצויים אקבל ישירות לחשבון הבנק שלי. הלו, הלו, היי... ירון, אתה על הקו?"

"יוסי, אני לא יודע מה להגיד לך... אני המום. כולנו חושבים על זה... זאת אומרת על פיטורין, אבל... אבל תמיד מצליחים להפתיע אותנו מחדש... אתה לא הראשון ולא האחרון שיפוטר בצורה כזו מגעילה כי... כי בכל פעם שפרוייקט נסגר אז יש גל חדש של פיטורין. מה לעשות?"

"מה אפשר לעשות, אתה שואל? המון!  הדבר הראשון שצריך לעשות זה פשוט לתת לכל דבר בחיים את הממדים הטבעיים שלו, את הפרופורציות הנכונות. צריך לזכור תמיד שמקום העבודה זה לא הכל בחיים... בטח לא בדרך שאני נהגתי ברוב טימטומי".

"אין מלים בפי. אני פשוט... אני לא יודע…".

"עזוב שטויות, ירון. אתה לא צריך לחפש מילים. התקשרתי אליך מוקדם כי, פשוט, אני יודע שמאוחר יותר קשה לתפוס אותך. בסך הכל רציתי לבקש שתארוז כמה דברים שהשארתי על השולחן. הייתי כל כך  מבולבל...  אני חתום על שני ספרים בספרייה. תוכל להחזיר אותם לרחל? אפילו לא אמרתי לה שלום. לא נפרדתי מאף אחד!!!"

"אל תדאג, יוסי, אני אטפל בכל."

 

ירון הניח את האפרכסת על כנה - מתחת לשולחן והתיישב על כיסאו, נשען במרפקיו על הבלגן ותומך בראשו. החוויות המשותפות בתע"צ קרבו את שני המהנדסים - הידידים. שניהם ראו עין בעין את נושאי העבודה... ירון ויוסי – כך הכירו אותם. ידידים קרובים. לעיתים נפגשו בסופי שבוע אצל יוסי ויהודית בבית לבילוי, שגלש לא אחת לויכוח פוליטי, התבלין של הפגישה. והנה לפתע, ללא כל התראה, בום... המפעל אינו זקוק לך יותר. הכל נשכח ואתה מושלך...

השיחה עם יוסי הוציאה אותו משלוותו. חשיבות כל המטלות הגדולות, הבוערות, הצטמצמה באחת.

"איך... איך אפשר להמשיך בצורה כזו?" הרהר בחרדה וחש בהתגברות קצב פעימות ליבו. "מתי יגיע תורי? הרי קל הרבה יותר לפטר אותי. אני לא קשור לתאריכים... או לפרוייקט מסוים... הרי אני טרף קל...".

לא אחת צצו מחשבות במוחו כשהרהר, בהיסח הדעת, כיצד ירגיש וכיצד יגיב אם יפוטר... אבל המחשבות מהסוג הזה נמוגו במהירות, כשם שהופיעו... והוא מעולם לא ניסה ממש להתעמק בהן... מחשבות שליליות מהסוג הזה נתפסו בעיניו, תמיד, כבלתי רלוונטיות... ולוּ בזכות העשייה המסנוורת שסחפה אותו בחיי היומיום... תמיד, נושא הפיטורין נדחק לשוליים... כי תמיד הוא מצא את עצמו במרכז העניינים... כגורם בעל ערך לאנשים סביבו... לתע"צ.

השיחה האחרונה טלטלה את קרביו... החשש מפני פיטורין הפך, לפתע, להיות מוחשי הרבה יותר... העובדה שהתופעה המרוחקת הזו פגעה, הפעם, דווקא בידידו הקרוב, היא אשר חידדה את השאלה ושינתה את הניסוח הנרפה: "כיצד אגיב אם..." ל - "כיצד אגיב כאשר...". שינוי הנוסח הפך, באחת, הירהור רֶה-אַקְטִיבִי סתמי, לחשיבה יוצרת... פּרוֹ- אַקְטִיבִית רוויה ברגשות ובאנרגיות...

הוא עצם את עיניו, לגם אוויר מלוא ריאותיו ועצר לרגע את נשימתו. "די להתנהג בצורה פסיבית כזו" צץ שוב הרעיון הפרוע שהיה מוצנע אי שם במרתפי מוחו. "אני חייב להגיב! והתגובה חייבת להכאיב!!! אני רוצה שגם אלה, שם למעלה, יחושו בכאב... שגם הם ייפגעו, ולא רק אנחנו... אולי... אולי זה הזמן לארגן איזה וירוס קטן? לא! לא!!!" מיהר לרסן את עצמו. "וירוס עלול לפגוע גם בי... אלא אם כן..." חש בחיוך המתפשט על פניו ושיפשף את כפות ידיו זו בזו במין הנאה רגעית בלתי ברורה. "אלא אם כן הוירוס יתקוף רק לאחר פיטורי... כמובן... כמובן! כמובן!!!" מלמל והרחיב את החיוך על פניו. "הוירוס הזה צריך להיות מאוד מיוחד..." חשב. "הוירוס הזה צריך לפעול בצורה כזו שלא תפליל אותי!!! שכאשר הוא יפרוץ ויגרום לנזקים, שמו של ירון כבר יישכח מהזיכרון הקיבוצי של העובדים... "זה לא מעשי" ניסה, לשכנע את עצמו. "וירוס במפעל כזה? צריך להיות מטורף לגמרי כדי לפגוע בצורה כזו. הרי כולם משוכנעים שכאן זה לא יקרה, על מחשבי הVAX -  האמינים, שמשרתים אותנו בנאמנות זמן כה רב, או על מחשבי ה - Main Frame החסינים. אבל מדוע לנקום, ובמי לכל הרוחות?" ירון היה מוצא עצמו מתלבט לא אחת בשאלה הזו. "הרי המפעל הזה מפרנס אותי בכבוד ויחד עמי שותות עוד כמה אלפי משפחות מאותה באר... לטוב ולרע... פגיעה במפעל משמעותה פגיעה בכל אותן משפחות וגרוע יותר, פגיעה בביטחון הלאומי... אבל... מצד שני... מישהו חייב ללמד אותם לקח. שילמדו להתנהג בצורה אנושית יותר, בכבוד..." למה מה???

הוא נע על מושבו בחוסר נוחות, מתפתל בהתלבטויותיו. "וירוס, או לפחות סוס טרויאני יספק בהחלט את תחושת הנקם" עלה ההרהור הנבזי פעם נוספת במוחו, אך הוא ניסה לדחוק את הרעיון אל מחוץ לתודעתו. שוב ושוב דחה את הנושא, ובכל פעם הייתה הדחייה פחות החלטית, בכל פעם קסם רעיון הוירוס יותר ויותר... "מהו המקום הפגיע ביותר אם לא דווקא החוליה הנחשבת כחסינה ביותר, זו שעליה סומכים במקרה שייגרם נזק למחשב או לקבצים המאוחסנים בו".

ירון בחן פעם נוספת את האתגר, שלא כדרך איש מפתח אחראי במפעל רגיש. "אמנם מבוצע גיבוי יומי וחודשי לכל הקבצים" חייך בהבנה. "אך עובדה זו מרגיעה ומכהה את חוש הזהירות של מקבלי ההחלטות". כמנהל יחידת המחשוב, הבקיא בפרטי ביצוע תהליך הגיבוי, ידע ירון כי אך לכאורה מובטח, שכל מה שנאגר בסלילי הגיבוי לא ישתנה יותר.

מקבלי ההחלטות בתע"צ בטחו בצורה עיוורת באמינות הגיבוי וביכולת לשחזר כל קובץ משובש. "יש בסיס אמוציונאלי לתחושה הזו, כי הכל נראה כל כך מושלם... ממרחק... כשלא מכירים את הפרטים" הסכים ירון בינו לבינו. "אסור לשכוח, למשל, שהשיטה מבטיחה שחזור מידע שנמחק שנה קודם לכן... אלא אם ייגרם נזק בזדון, אבל האפשרות הזו נחשבת כבלתי סבירה בנסיבות הקיימות. למען ההגינות, אסור להתעלם מהמציאות: כולם יודעים שכל עובדי המפעל עברו בדיקה ביטחונית קפדנית. כלומר, יש אמון מלא באנשים. אין מקום לחשש מנזק שיעשה במזיד, למעט במקרים של פיטורי עובדים... והרי המפעל מגן על עצמו מפניהם. מפני הפושעים האלה... שיטת הפיטורין מבטיחה זאת" הרהר בציניות.

"דווקא מוצאת חן בעיני העובדה שמערכת המחשוב לא מוגנת כמו שצריך... בפני מתקפה וירלית, כמובן..." המשיך להרהר. ההצעות שהגיש בזמנו, להשקיע בהגנה מהסוג הזה נדחו מטעמים תקציביים. עכשיו רגישות המערכת, מוארת באור שונה לחלוטין. הוא אפילו השתעשע במחשבה על "האנשים הטובים ממנו" שיישארו בתע"צ לאחר פיטוריו ויאלצו להתמודד עם וירוס מתוחכם במיוחד שהוא יותיר אחריו.

לפתע קיבל הנושא משמעות שונה, מעניינת יותר. וירוס יכול להיות אתגר מרתק מאין כמוהו. קרב מוחות בינו לבין המבריקים שבאנשי התוכנה של תע"צ. "למרות זאת" המשיך להתלבט, "מדוע אני זועם כל כך? בסופו של דבר, אני הכנסתי את עצמי לקלחת הזאת... בצורה מודעת... בעצם חתימתי על חוזה העבודה, הבעתי הסכמה לפיטורי בתנאים האלה. ו... ולמרות הכל, תנאי החוזה מותירים אותי כאדם חופשי, במדינה חופשית, שבה מותר לי לעזוב את המפעל בכל רגע אם רק תחפוץ נפשי בכך, אם תגיע הצעת עבודה מפתה, למשל. אבל לא עשיתי את זה. לא התבוננתי לצדדים. עבדתי קשה ולמרבה האירוניה אפילו נהניתי..."

 

ירון ניסה לארגן מעט את אי הסדר שעל השולחן, אך לא יכול היה להתמיד אפילו בפעילות הטכנית הזו. סערת רגשותיו לא הניחה לו. "מה יוסי מרגיש עכשיו, אחרי תשע שנים של אמון ביושרו, בכישוריו? לפתע הכול מסתיים? בלי כל סיבה שקשורה ישירות למעשיו... למחדליו... אחרי שחלבו את המיטב שבו במשך שנים, סמכו עליו, הטילו עליו אחריות ופתאום... ביום בהיר אחד... הם הפסיקו להאמין בו... סתם כך, אבל למה??? ובדיוק בגלל זה, שׁוּמוּ שָׁמַיִם, אסור לו להיכנס אל שטח המפעל. מדוע? במה חטא? בסך הכל הפרוייקט הסתיים!"

ירון נאנח. "במעמדי, עלי לנתח אירועים באופן אובייקטיבי וענייני, והרי שני צדדים למטבע, בדרך כלל... ודאי, אני מבין את הטיעון הרשמי. מפוטר מתוסכל עלול לשאוף לנקום. לגרום לנזק. כדי להגן על המפעל, ובאופן זה גם על העובד עצמו, כמובן, החליטה ההנהלה לא לאפשר למפוטרים להסתובב בין כתלי המפעל. הם אינם חוששים רק מפגיעה באקלים החברתי, אלא גם מנזק פיסי שהמפוטר עלול לגרום. מקבלי ההחלטות חוששים במיוחד, משיבוש פעולת המחשב לאורך זמן, כאשר מדובר באנשי מחשב... בתוכניתנים... כי שיבוש כזה עלול למוטט מפעל כמו תע'צ, שכל פעולותיו תלויות במחשב. הגולם 'הכל יכול' עוסק במעקב נוכחות העובדים, בתשלומי שכר ובקשר עם לקוחות או עם קבלני משנה. בזיכרון המפלצת הזו שמורים נתונים מודיעיניים אודות מתחרים... שותפים, לקוחות... נתונים סופר רגישים שפגיעה בהם או גילויים עלול לסמן את הסוף של תע"צ... בזיכרון המחשב שמורים גם מפרטים טכניים של כל הציוד והמוצרים, תוכניות בדיקה, שרטוטים חשמליים ומכניים, הכל!

תלות כזו גדולה במערכות המחשוב מצריכה הגנות מתאימות... ההנהלה מבינה את זה טוב מאוד... זו הסיבה לנכונות מקבלי ההחלטות להשקיע בגיבוי ובאבטחתו. סלילי הגיבוי נחשבים לאוצרות המוגנים ביותר במפעל. החומר הרגיש הזה שמור במרתף חסין אש, בטמפרטורה קבועה ובתנאי לחות מתאימים, לבל יינזק חלילה וחס המידע החשוב החבוי שם. הכניסה למרתף מוגנת, אף היא, באמצעות דלת פלדה כבדה שמנעולים משוכללים ומבריקים מעטרים אותה. פתיחת הדלת תלויה בתגובת חיישנים הרגישים לחום ולשדה מגנטי.

"כן, גם זה חשוב" הרהר, ספק בבדיחות הדעת ספק בכובד ראש. "זה נשמע מגוחך, אבל אם ינסה מי מהטכנאים המורשים להיכנס אל המרתף כשרדיו טרנזיסטור זעיר בכיסו, הוא יקלע למצב מביך. לא זו בלבד שהדלת לא תפתח בפניו, אלא שבתוך זמן קצר יופיע קצין הביטחון כדי לברר את סיבת האזעקה שישמיע הביפר שבכיסו.

קל היה להסביר לחבר'ה" נזכר ירון, "כי במקלט הרדיו מצוי רמקול שליבו הוא מגנט - אחד האויבים הקטלניים ביותר של דיסקטים או סלילים מגנטיים. ברור ששדה מגנטי משבש מידע השמור בסלילים מגנטיים ולכן אפילו רדיו טרנזיסטור נייד, תמים למראה, עלול לשמש ככלי משחית בסביבה כזו". באי נוחות המשיך ירון, שהיה אחראי במידה בלתי מבוטלת על סידורי הביטחון האלה, לנתח את המלכודת שמסתמכת על הטעות הלוגית הזו.

ברור שהכניסה לארכיון אינה מעשית. היא מוגנת יותר מדי טוב... "הגישה לארכיון", ידע, "מותרת לשני טכנאים בלבד, שתפקידם לבצע את הגיבוי. למעשה, גם לקצין הביטחון של תע'צ מותר להיכנס למרתף," נזכר. ירון עצמו מעולם לא נכנס בגפו לשם, אלא בלווי אמיר.

"רק למשמע ריבוי ההגנות האלה" סיכם לעצמו, "נהנים כולם מתחושת ביטחון מרגיעה שכל מה ששמור שם לא יינזק לעולם. אבל, כל זאת לא יוכל להגן על סלילי הגיבוי מפני וירוס... כי הוירוס יחדור אל הסלילים יחד עם המידע הלגיטימי, בזמן ביצוע הגיבוי.

כדי להשתלב בכל סלילי הגיבוי השמורים האלה, צריך להיאזר בסבלנות ובאורך רוח. תחלוף שנה שלמה בטרם יהיו כל הסלילים נגועים, משום שמסיבות פרקטיות, נעשה שימוש חוזר בסלילים של השנה הקודמת, לצורך גיבוי השנה הנוכחית. כך נשמר גיבוי של שנה אחת בלבד. את הגיבוי של חודש מאי, למשל, מעתיקים לסלילי הגיבוי של חודש מאי מהשנה הקודמת וזו בדיוק החוליה הרופפת" ציין לעצמו בסיפוק. "כאשר וירוס מושתל בתוכנית העוברת גיבוי חודשי, בתוך שנה כל הסלילים יהיו נגועים. כל מה שצריך לדרוש מוירוס על מנת להשתלט על כל סלילי הגיבוי בתע'צ זה, פשוט, להמתין שנה אחת בשקט. בתום תקופת ההשהיה הזו, יפרוץ הוירוס על מנת להזיק. באותה עת, כבר לא יהיו סרטי גיבוי נקיים ממר וירוס שבעזרתם אפשר יהיה לשחזר את הקבצים המקוריים, הבלתי נגועים.

חוסר המוּדעוּת של ראשי פרוייקטים לצורך בגיבוי של גרסאות, בנוסף על הגיבוי שנעשה ביחידת המחשוב ההנדסי, מבטיח שאמנם הנזק יהיה מושלם..."

פיטורי יוסי הוציאו אותו מדעתו.

 

 

העלבון מעצם הפגיעה ביוסי עורר מחדש את רגשות הנקם. "תע'צ סחטה ועדיין סוחטת אותי עד קצה גבול היכולת" הרהר בכאב מהול בזעם. "אדווה אינה לצידי ולא במעט, בעטייה של ההשקעה בעבודה הזו,  במפעל הזה, למרות שהאירועים והנפשות הפועלות שייכים להיסטוריה. האם תתייצב החברה לימיני בעת מבחן? מה פתאום?! לכולם ברור שההיבט הכלכלי הוא מעל הכל. אפילו מעל האנשים - החיילים הצייתניים הפזורים בשטח, קוביות המשחק - הבובות המוסטות בנקל ממקום למקום, מעיסוק לעיסוק, כאשר נדמה כי אין בהן שימוש מיידי נוסף..."

עיניו רפרפו על הספרים בכוננית שלצדו ונתקלו בספר אפור, צנוע למדי. הוא התרומם ושלח את ידו לעברו. על הכריכה הרכה, ניתן היה להבחין באותיות אדומות וגדולות VIRUSES. שם הספר מעורר מחשבה.

 

ירון היטיב את משקפיו והחל לדפדף בספר. "שינוי הגישה הוא תהליך מתמשך" השתעשע במחשבותיו, "עובדות ואירועים סביבך מעצבים בהדרגה את העמדה המוסרית של עולמך. ודעותיך משתנות עם הזמן..." תחילה הרהר על נושא הוירוסים במושגים של התגוננות מפני חבלה במערכת שלו. לאחר זמן החל לחשוב במושגים של "מתכנן וירוסים". בין שני הזמנים הללו חל השינוי, המהפך... הוירוס "המזיק ביותר" על פי תפיסת עולמו הקודמת, הפך לוירוס "הטוב ביותר" במושגים עכשוויים, כאשר תחושת נקם מפעמת בקרבו. נקמה במפעל שאמנם עדיין לא הזיק לו, אבל... אבל הספקות... ואי הודאות משטים בו.

ירון נשען לאחור תומך בראשו בעזרת כפות ידיו השלובות. הוא חש ברגשות זעם וביצר הנקם, הטבועים עמוק עמוק בנפשו. "הזלזול הזה ברגשותיי" הרהר, "אני חושד כאילו כבר פיטרו אותי. וכשיודיעו לי... כאשר יודיעו לי כי אין חפץ בי, יהיה מאוחר מדי... לנקמה, כמובן... ולכן, צריך להתחיל לפעול ללא דחייה. כבר עכשיו צריך להחליט על וירוס ומהר. והוירוס חייב להיות יעיל, כזה שגם מתכננו לא ידע להתמודד כנגדו".

זעה קרה התפשטה על מצחו. "... אלגוריתם שגם אני לא אדע להתמודד כנגדו... זה אתגר!!!".

ירון נטל את הספר בידיים רועדות, והכניסו לתיק.

"זהו," אמר לעצמו בהחלטיות, " הזמן הגיע. הערב, אחרי הפגישה עם יוסי ויהודית..."

המשך בפרק 2 - עניין של פרשנות

כשראה את הספר על מדף בחנות הספרים, ידע כי יימצא לו שימוש. לאחר רפרוף מהיר בין הדפים, הבחין ירון בשורות קוד של וירוסים אחדים הכתובים בשפות מחשב שונות כמו בייסיק, פסקל ואסמבלי. בו במקום החליט לרכוש את הספר. זה היה לפני כחודש. מאז לא נגע בספר. עתה חש בשל הרבה יותר... רעיון הוירוס כרסם במוחו לא אחת. הוא ידע בבירור כי חל מהפך ממשי בתפיסת עולמו. "ממתי" שאל את עצמו, "ממתי, בעצם, התחיל השינוי?