"שלום" נשמע קול נעים ובלתי מוכר מכוון הדלת. "ירון?"

ירון הריץ שוב את ה - Compiler לאחר תיקון הטעות וסובב את כיסאו לכוון הדלת. אשה גדולת ממדים הסתירה את הכניסה לחדר. חיוך רך, קישט את פניה.

"אורנה?" שאל ירון וקם ממקומו. בטלפון דימה כי הקול בקע מגרונה של צעירה.

אורנה הרחיבה את חיוכה ושלחה את ידה לעברו. "נעים מאוד" אמרה בנועם. "אורנה".

​

"יד רכה ועדינה כל כך" ציין לעצמו כשלחץ את היד המושטת. כשביקשה להיפגש עמו לשיחה אישית, הצטיירה דמות שונה בדמיונו. "וואו... יוזמת אהוד, קורמת עור וגידים... בתהליך מואץ" הרהר בהביטו בשערה הכסוף האסוף בקפידה. רק השבוע שיתף אותו אהוד בכוונה להתקשר אל משרד לייעוץ ארגוני וכבר אמש התקשרה אורנה, הציגה עצמה כפסיכולוגית ארגונית שעובדת במשרד ייעוץ וציינה כי חברת פתרונות Win3, המשרד שבו היא עובדת, קיבל על עצמו ללמוד את המצב בתע'צ. היא ביקשה להיפגש עמו בהקדם, "אפילו היום" ביקשה כמעט בקוצר רוח. סרבה אפילו להגדיר במדויק את נושא השיחה. "הכרות ראשונית" אמרה.

"מה בוער?" הרהר בפליאה. "המתינו כל כך הרבה זמן מבלי לטפל בשורש הבעיה ופתאום כולם רצים. מה עוד יום ישנה כל כך?" חשב ושאל את בעלת הקול הרך בצידו השני של הקו: "כבר?"

"מה פרוש 'כבר'" שאלה אורנה. "אנחנו כבר עובדים במלוא הקיטור".

​

"קפה?" שאל, כשקרב את הכיסא לעברה.

"אולי מאוחר יותר" סרבה בעדינות והמשיכה להתבונן בסקרנות בתמונות שקישטו את קירות החדר. "ממ.. מעניין... מעניין..." ציינה לעצמה בלחש.

"ירון הביט בה בסקרנות ולא הגיב.

"חדר מעניין" ציינה שוב, כמו המתינה לאישורו.

"מבולגן" תיקן אותה.

"דווקא לא כל כך" חייכה. "ראיתי מקומות מבולגנים יותר".

"המקום צר, אין מספיק סְפֵייס ולכן ככה זה נראה" מצא עצמו מתנצל. העביר את כיסאו אל מעבר לשולחן ונותר עומד לצידו.

"המקום צנוע אבל על הקירות אני מוצאת. ממ... עוֹשֶׁר של אֶשֶׁר... מצאת את התמונות באיזו מכירת חיסול?" צחקה.

"אחד אחד בחרתי אותם" השיב. "לכל ציור יש ייחוד משל עצמו. את רנואר, מודיליאני או פיקאסו אני מעדיף בתערוכות ולא קרוב מדי אלי".

היא לא השיבה וסקרה בעניין את הרישומים, שהוצמדו ברישול אל הקירות. "הרעיונות שלו משגעים" סיכמה והתיישבה על הכיסא.

ירון התיישב מולה נועץ מבטים סקרניים בפניה המעוגלים. ניכר היה בעליל, כי דאגה להשקיע באיפור העדין של עיניה. אורנה שלפה מתיק העור החום שנשאה, קובץ דפים חלקים המוצמדים לבסיס קשיח, הניחה את התיק על הריצפה לצידה ושיכלה את רגליה.

"אתה אוהב את הפינה הזו שלך?" שאלה, בעודה מנסה למצוא תנוחה יותר נוחה על הכסא שנראה צר על פי מידותיה.

"לא" השיב קצרות, המתין רגע והוסיף: "מוזר. מוזר לשמוע כאן שאלה כזו. אני עובד בתע'צ כמה שנים טובות ומעולם לא שאלו אותי איך אני מרגיש במפעל. את מי זה מעניין בכלל?"

מבלי להפנות אליו את מבטה כחכחה בגרונה ורשמה בראש העמוד הראשון: ירון שדמי. הדגישה בקו והניחה את קובץ הדפים על ברכיה. הכל נעשה באיטיות כל כך ובשלווה. איך שהוא, הצליחה לסחוף אותו למין תחושת נינוחות. עיניה החקרניות נדדו לעברו וננעצו בעיניו.

מבטה האפור היה עמוק ונראה כאילו פלשה לפרטיותו והתבוננה אל תוך נשמתו. ירון נרתע לרגע במבוכה אך לא הסיט את עיניו.

"פתרונות Win3, המשרד לייעוץ ארגוני שאני עובדת בו, נתבקש על ידי המנכ'ל שלכם, אהוד מגל, לבחון את מערכת קשרי העבודה בין קבוצות העבודה השונות" דקלמה בקול רגוע.

ירון הניד ראשו והתבונן בה בעניין.

"תהליך ההתייעלות בתעשיה דומה לדיאטה" ניסתה להסביר בחיוך. "מנהלים שמעוניינים בדיאטה בריאה למפעלם... אולי כדאי להם לחפש ליווי מקצועי בתהליך ההבראה של מפעל".

"אפשר להבין מדוע הדימויים שהיא משתמשת בהם, שאולים מהעולם הגסטרונומי" חשב והציץ בזרועותיה החסונות.

החיוך נמחק באיטיות מעיניה והבעה רצינית כסתה את פניה כאשר ניסחה את דבריה בבהירות. "אהוד ביקש ייעוץ מקצועי ולכן פנה אל פתרונות Win3. הכוונה המקורית שלו היתה לבחון את הנעשה בתחום ל'א ובתחום נל'א כדי לעמוד על הסיבות לכשלונות חוזרים ונשנים של פרויקטים. במהלך הדיונים המקדימים, הגענו למסקנה משותפת שכדאי לבדוק את הנעשה ברבדים נוספים של הַחֶבְרָה, כולל באגף הייצור, הבקרה והכספים וגם ביחידה שלך. בכוחות משותפים גיבשנו תוכנית פעולה והתחלקנו לקבוצות עבודה. בחלקי נפל הכבוד לפגוש אותך". אורנה חייכה שוב לעברו והמשיכה בקולה השלו. "באמצעות ראיונות עם צוות המנהלים הבכיר בתע'צ ועם מדגם מייצג משכבות אחרות במפעל, נלמד על תרבות האירגון אצלכם ועל הסגנון הניהולי של כל אחד מצוות המנהלים. נכיר את נורמות ההתנהגות האופייניות במפעל ונתבונן בנושאים נוספים אחרים. בתוך כך נלמד על מערכת הקשרים האישיים בין הגורמים השונים ובעזרת שיתוף פעולה מלא מצד כל הנוטלים חלק בתהליך... הה..." אורנה השתהתה לרגע בהשלמת המשפט וירון נחלץ לעזרתה בהערה אירונית: "בתהליך ההישרדות".

אורנה חייכה. "כך נראה המפעל מבעד למשקפיים שלך?"

"התבדחתי" ניסה לתקן את דבריו והרהר: "למרות שהיא מדקלמת איזה Text מעצבן, בסופו של דבר ניצבת לפני פסיכולוגית! כל פליטת פה שלי תעבור אנליזה אצלה..."

"לא התבדחת!" קבעה והביטה אל תוך עיניו במבט חודר. מביך. "הגעתי לכאן מכוון שיש בעיות" קבעה בהחלטיות. "גם אתה סבור כך?" שאלה מבלי להסיט את עיניה האפורות, ממנו.

"כן" השיב חדות.

"טוב מאוד" ציינה. חיוך ידידותי קישט לרגע את פניה. "לדעתך, ניתן לשפר את המצב?" הקשתה.

"בהחלט" השיב. "אמנם יש אי אילו בעיות אבל אני לא מכיר בעיה שאינה ניתן לפתרון. השאלה היא באיזה מחיר".

"אתה חושב שיש סיכוי למצוא פתרונות טובים במחיר סביר?"

"הפתרונות הטכניים קיימים. אבל יחד איתם קיימים גם מכשולים אנושיים שקשה מאוד להתמודד איתם. בסך הכל צריך לשפר בצורה משמעותית את תהליכי קבלת ההחלטות במפעל... ואז הכל יבוא על מקומו".

"זה הכל?" שאלה.

"טוב. נו... לכל פתרון יש, כמובן, מחיר... לכל פתרון יש השלכות על נושאים נוספים... כמו תקציבים למשל... או..." הוא השתתק לפתע והביט בה כאילו חוכך בדעתו כיצד להשלים את המשפט. "שכחתי" חלפה מחשבה במוחו. "היא ודאי הספיקה לשוחח כבר עם אהוד".

"האם, לדעתך, יש מקום לנסות לשפר את המצב בתע'צ?" התעניינה בקול רך, שנסך תחושה מוזרה של שלווה.

"בהחלט" השיב נחרצות.

"ואתה... אתה מוכן להטות שכם כדי להבריא את המפעל?"

"איזו שאלה זו?" כעס ירון. "מה את חושבת שאני עושה פה? מה עשיתי בשנים האחרונות, אם לא להתאמץ בצורה..." ירון שאף אויר מלוא ראותיו והמשיך בקול שקט ומתון יותר. "אורנה... אני עובד מאוד קשה כדי לקדם את המפעל... וכל כשלון חוֹרֶה לי מאוד. אני חי את המפעל עשרים וארבע שעות ביממה, גם אם אני לא נמצא פה פיסית. זה הבית הראשון שלי. בבית השני שלי נמצאת המיטה והמקלחת. הבנת? בזה מסתכמת הנאמנות שלי למפעל. בודאי שאני מוכן להטות שכם! איזו שאלה?".

ירון נשען לאחור על כסאו והביט באשה שישבה מולו. סערת רוחו ניכרה היטב על פניו. "מה גרם לכך שהיא הצליחה להעלות את מנת האדרנלין בדמי" חשב בכעס עצור. "הרי את כל נשמתי נתתי למען המפעל המחורבן הזה. אולי זו גם הסיבה שאני מוכן במחי יד אחת להרוס את כל מה שבניתי... כנקמה. אילו הייתי אדיש יותר, היתה תרומתי פחותה אבל יתכן גם שיצר הנקמה לא היה מפעם בקרבי ומתפתח למימדים כאלה. כל מלה, המעמידה בספק את תרומתי או את נאמנותי למפעל, מקפיצה אותי".

אורנה העבירה את מבטה אל קובץ הניירות שבידה, שקלה לרגע את דבריה ואמרה: "אתה יכול להרגע. מעריכים מאוד את תרומתך ותולים בך תקוות רבות". טופפה קלות בעזרת העפרון שאחזה על גב ידה והמשיכה: "כל מה שרציתי לאמר הוא שכולנו ביחד ננסה ללמוד דברים שמסתתרים מתחת לפני הפעילות הגלויה. בצורה כזו נוכל לאתר את המקור לחוליי המפעל, עוותים שאתה מכיר טוב ממני. אם נכיר היטב את הכוחות הפועלים בשטח, נוכל לשנות דברים ולעבור ממצב של נסיון השרדות, כמו שאמרת, למצב של שיקום וצמיחה. כרגע חשוב ליצור תנאים לשיתוף פעולה, שיאפשרו לי, בשלב הראשון, להבין תמונת מצב אמיתית. באופן הזה נוכל לחשוף את הסודות ולהתמודד עם הבעיות שכולם מסכימים שהן קיימות". עיניה האפורות חקרו שוב את פניו והיא המשיכה. "מיותר, כמובן, לציין שכל מה שנדבר ישאר בינינו, חסוי לחלוטין. כל אחד יוכל להתבטא בצורה חופשית בידיעה ברורה שהוא קשוב לאוזן אובייקטיבית".

ירון הניד את ראשו בהסכמה.

"אם כך, מה התפקיד שלך במפעל?" שאלה במפתיע.

"אני מניח שאהוד סיפר לך מה אני עושה כאן" השיב.

"לא שוחחתי עם אהוד עליך" אמרה. "שוחחתי עם שאול. הוא הממונה הישיר שלך".

"שאול?" שאל בתמהון מעושה. "שאול יודע מה אני עושה כאן?"

"זהו? סכמת את דעתך עליו?" שאלה בהבעה רצינית.

ירון לא הגיב.

"אתם מסוכסכים?" שאלה.

"לא, אנחנו פשוט כמעט לא מתראים" השיב. "לכן לא הספקנו להסתכסך. כשצריך אותו הוא נעלם. הוא מעולם לא השתדל לפתור בעיות וזה מאלץ אותי להיות בקשר מתמיד עם אהוד".

אורנה הנידה ראשה ושירבטה דבר מה על הדפים שאחזה. לאחר מכן הישירה מבטה לעברו ושאלה: "ועם אהוד? איך אתה מסתדר איתו?"

"כשאני חושב עליו" השיב, "אני מדמיין בעיני רוחי את ההבדל שבין סיגנון הניהול שלו לבין סיגנון הניהול היפאני. נשיא חברה יפאנית אירח צרפתים שבקרו במפעלו כדי ללמוד את סוד הצלחתם. הוא התחיל את הביקור במילים הבאות: 'לכם אין סיכוי נגדנו כי אתם חושבים שכל החוכמה נמצאת אצל המנהל. אתם שבעי רצון כאשר הכפופים מבצעים את הנחיות המנהל. אצלנו, המנהל מקשיב לכל עובדיו ורק אחר כך הוא מחליט'. בדומה לצרפתים, אהוד אוהב להחליט, משתדל שלא להקשיב ומה שיור חמור - מתייחס בחוסר אמון לשיטות ניהול דמוקרטיות שאני מאמין בהן..."

"איך אתה יודע?" שאלה בתמיהה והפסיקה לרשום.

"דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים" השיב בביטחון.

"אולי הוא פשוט ניסה למשוך אותך בלשון, כדי להבין בצורה ברורה יותר את עמדתך?" שאלה.

דממה מביכה השתלטה לפתע בחדר בעוד עיניה האפורות בוחנות בקפדנות את תגובותיו. חריקה צרודה נשמעה, כשנשען על משענת כסאו. מקץ רגע שנדמה כנצח, פלט: "אצלו הכל אפשרי".

"נחזור לשאלה המקורית" אמרה מבלי להסיט את מבטה מעיניו. "האם תוכל להגדיר בקצרה את תפקידך במפעל?"

ירון נע בכסאו בחוסר נוחות ומלמל "ובכן, מעולם לא הגדירו לי בצורה רשמית את התפקיד". מקץ שהייה קצרה, הוסיף: " הכותרת לתפקיד שלי היא 'תוכניתן ראשי' אבל את רוצה לשמוע את האמת? ובכן... קשה לי להגדיר בדיוק מה הכותרת הזו אומרת".

"כמה זמן אתה משמש בתפקיד הזה?" שאלה.

"הוֹ... כמה שנים" השיב.

"ועדיין אתה מתקשה בהגדרת התפקיד?"

"ובכן," מלמל "אנסה. אני מנהל את יחידת המחשוב ההנדסי של המפעל. אנחנו מטפלים בשלושה נושאים עיקריים ולכן הקמתי שלוש קבוצות עבודה. מצבת כוח האדם בכל צוות, נקבעה, בסופו של דבר, על ידי אהוד והיא לא משקפת את עמדתי. פריסת כוח האדם ביחידה, אינה מייצגת בצורה נאמנה את היקף העבודה שמוטלת, למעשה, על הצוותים השונים. הצוות הראשון אחראי על תחזוקת החומרה. הצוות השני מטפל במתודולוגיה... זאת אומרת שיטות ואמצעים... וגם בהבטחת איכות תוכנה... הצוותהשלישי אחראי על תחזוקת התוכנה ועל התמיכה הטכנית לאנשי הפתוח במפעל".

"קצר וקולע" חייכה אורנה. "אתה יכול לפרט קצת יותר? למשל, מה מהות העבודה שמתבצעת על ידי כל צוות? כמה אנשים יש בכל קבוצה? מי הם האחראים? מה האוירה בכל קבוצה?"

"כמה זמן הקצבת לשיחה הזו?" שאל בחוסר סבלנות והציץ לכוון המסוף. הקומפילציה הסתיימה ללא שגיאות.

"יש לי זמן" השיבה. "ואם יהיה צורך, נקבע פגישה נוספת. אתה יודע, למשל, שסיבוב הראיונות הראשון, עם כל חברי הנהלת המפעל, כבר הסתיים... ערכנו דיונים אל תוך הלילה עם כל אחד מאנשי ההנהלה. אפשר יהיה להכנס אל תוך הלילה גם בשיחה הזו, אם תרצה" חייכה.

"לא, תודה" חשב בחרדה. "לא איתך... אולי תסכימי שיעל תראיין אותי אל תוך הלילה במקומך" חלף הרהור מבדח במוחו.

עיניו נצצו לפתע והוא חש בסומק המציף את לחיו כשהבחין בעיני רוחו בחיוך המתוק של יעל.

"לא התכוונתי לשיחה ארוכה מדי" מיהרה אורנה לומר, משתרגמה בטעות את הבעת פניו שהשתנתה.

"גם אני לא" השיב וחייך.

"מצויין, אם כך תוכל להרחיב מעט את הדיבור על האנשים שלך?"

בכל פעם ששמע צורת התבטאות מהסוג הזה, היתה חמתו בוערת. "מה זה?" היה נוהג לשאול את עצמו או את השואל המופתע, "מישהו נתן לי בעלות על האנשים שעובדים במחיצתי? המהנדס שלי, החייל שלי בצבא, הטכנאי שלי, הפקידה שלי..." ירון לא אהב את סגנון הדיבור הזה. "האנשים שלי?" התמם ירון.

"יש לך צוות של למעלה מחמישים אנשים, לא?" שאלה אורנה.

"אני בסך הכל אחראי על הפעילות שלהם במסגרת העבודה במפעל" ניסה להסביר. "הם לא שלי! כל אחד מהם הוא אדם פרטי עם אישיות משלו וצרכים משלו ולי אין נגיעה לכל זה. כאן, בתע'צ, אני אמור לקבוע בצורה זו או אחרת במה הם יעסקו במשך יום העבודה".

חיוך רחב ומבין עיטר את פניה. "אל תהיה כל כך רציני, זו סתם צורת ביטוי ללא כל כוונה פילוסופית מאחוריה, אבל אם נוסח השאלה מפריע לך, אשאל אותך בצורה קצת אחרת. תאר לי, בבקשה, את הצוותים השונים שאתה מנהל..."

ירון תופף באצבעותיו על השולחן והחל לפרט...

 

משסיימה לשרבט על הדף שבידה, הפכה אותו במתינות, החליקה את ערמת הדפים בגב ידה, הציצה בשעונה וקראה: "איך שהזמן רץ!"

"כמעט שעתיים" חייך ירון כשתחושת הקלה מתפשטת באיבריו. בחופשיות, פשט את רגליו ומלמל: "טוב... עכשיו את מכירה אותי".

"כך אתה חושב?" שאלה, וקמה ממקומה. בקפידה הניחה את ערמת הדפים על הכסא והתייצבה מולו.

"הצלחת לסחוט ממני את דעתי על האנשים במפעל, על שיטות העבודה הנהוגות כאן ועל שיטות העבודה שאני מעדיף. בקיצור, הכל". אמר ירון.

"ואתה... האם אתה יכול, במשפט אחד, לסכם את ה'אני מאמין' שלך?"

"ביחס לעבודה?" שאל.

אורנה הנידה ראשה בחיוב.

ירון הניד ראשו בשלילה ושניהם צחקו.

"מדוע לא?" שאלה, לקחה את קובץ הניירות והתיישבה על הכסא.

"אפשר בכמה משפטים?"

אורנה חייכה וירון דיבר בארשת פנים רצינית: "אם הכל ימדד במונחים של יעילות בעבודה או בהשגת יעדים מיידיים בלבד, נוכל לומר שתע'צ יכולה להיות דוגמא להצלחה. צריך לזכור כי מטרת המפעל היא רווח פיננסי. אבל כחלק מהמערכת הזו שסובל, כמו כולם, מחולשות אנושיות, אני רואה סביבי יצורי אנוש נוספים שעליהם נבנה המפעל. אנשים בעלי דעה עצמית, בעלי רגשות... ותחושות. כשרוצים לקיים מפעל לאורך זמן, אסור להתעלם מהגורם הרגיש והפגיע הזה... כי, בסופו של דבר, רגשות מהווים את הדחף לבנות או להרוס... אנשים מתוסכלים יכולים להזיק בצורה עקיפה ואולי אפילו בצורה בלתי מכוונת. בחוסר מוטיבציה, למשל, בהקרנה של דה-מורליזציה או בדרכים אחרות. אני מייחס חשיבות רבה למידת השחיקה של האנשים... כי לאורך זמן, היא פוגעת בכולם: בעובד, במשפחתו וכמובן גם במפעל... כי שחיקה מעוררת תסכול... מצד שני, אני מייחס חשיבות עליונה לאותו היבט האנושי כי הוא משפיע בצורה אדירה על ההצלחה או הכשלון של יעדים. אנשים הגאים במקום עבודתם, כאלה שמאמינים במטרות הארגון וביעדי הפרוייקט... אנשים שלא מוֹנְעִים מהם את תחושת השייכות, ישתדלו יותר. הם ירצו לתרום לקידום האינטרסים של המפעל כי זה יקדם גם את האינטרסים האישיים שלהם.

"נקודה חשובה" אמרה אורנה. "ואיך עושים את זה?"

"מה זאת אומרת?" השתומם ירון. "בעזרת שיתוף בהחלטות. גם אם העמדה שלך לא תתקבל, לפחות דנו בה. אולי אפילו הצליחו לשכנע אותך שטעית. אבל כשקובעים בשבילך כל הזמן, מדוע שתרגישי שייכות?"

ירון נשם נשימה עמוקה חייך והוסיף "זו על רגל אחת תמצית פילוסופיית החיים שלי ואני מנסה לממש אותה. אנשים רוצים לעבוד איתי ומוכנים להשקיע את הנשמה כדי שכולנו נצליח ביחד. אבל... אבל זה קורה רק כשאני מצליח ליצור קשר עמוק עם האנשים והם מבינים את הרעיונות שלי... את האופן שבו אני חושב שצריך לעבוד... ביחד... הבעייה היא שמדובר בקומץ של אנשים, בפחות מדי אנשים, לטעמי, שמבינים את הדרך הזו... כי צריך לשכנע כל אחד בנפרד... והדיונים המייגעים האלה גוזלים כל כך הרבה אנרגיה, מאמצים נפשיים, המון תסכול וכמובן גם כשלונות בדרך...".

"אז אולי זו הסיבה לכשלון השיטה הדמוקרטית שלך?" שאלה אורנה. "אבל לא התכוונתי לחזור שוב לנושא הזה. רציתי רק לשמוע איך אתה מוצא את עצמך בנסיבות כאלה? אתה מתוסכל או גאה בדרך שלך? במפעל?"

"ה ז ה ר !!!" זעקו לפתע מערכות ההתראה במוחו. מבטו נדד לעבר התקרה, מקום שם התנחל עכביש, שותפו לחדר. הוא בחן לרגע את הקורים העדינים שנטוו באומנות, החזיר מבטו לעברה ואמר בקול בוטח: "אני גאה במה שעשיתי ואני מאוד אופטימי".

מר וירוס הצטרף לחיוכם.