דמויות מהסיפור, שאולי תרצה להיזכר מי הן:

ירון שדמיאהודאורנהחברת תע"צ

העלילה בסצנה זו, נגזרה משיחת "תיאום ציפיות" אשר נערכה בין אהוד, מנכ"ל חברת תע"צ לבין אורנה - הפסיכולוגית הארגונית של פתרונות WIN3 אשר נקראה ללוות את תהליכי השינוי הארגוני בחברה, על פי הזמנת אהוד (הלקוח)...  

מושגים שאולי תרצה להבין, כיצד אנחנו מתייחסים אליהם:

לקוח; צרכןאינטרסים

מושגים שאולי תרצה להבין, כיצד אנחנו מתייחסים אליהם:

ישרהאמון

מושגים שאולי תרצה להבין, כיצד אנחנו מתייחסים אליהם:

שפה בכלל ושפת גוף בפרט

אהוד הביט בה בתמיהה. עיניה האפורות התמקדו עמוק בתוך עיניו. חיוכה הרך לא הסתיר את הנחישות שבקולה.

"כן" המשיכה. "שמעת נכון... אני, באמת, מחויבת לירון... אבל בדיוק באותה מידה שאני מחויבת לאינטרסים שלך... ואין כל סתירה ב..."

"אני  לא  בטוח שהבנת אותי" קטע את דבריה, מנסה להסתיר את זעמו. "אז למי את, בעצם, שומרת אמונים? לירון? לעובד שלי???  לאדם  שאני  מבקש  לשפר  את  התפקוּד שלו במפעל שלי? וכל זאת בעזרתך... או שאת שומרת אמונים לי?" הרים את קולו. "אני הלקוח שלך... ואל תשכחי את זה לעולם...

זה אני שישלם את שכר הטרחה שלך, אם אחליט שתעבדי אצלי... את מבינה את זה?" המשיך וטפח באצבעו על חזהו. "קראתי לך כדי לעזור לי, למען השם... לי ולא לירון... ואת פתאום מנסה לייצג בפני את האינטרסים של העובד שלי... ועוד לפני שפגשת בו אפילו..."

היא לא הסיטה אף לרגע את מבטה מעיניו הזועפות מבלי להגיב.

דממה רועמת הרעידה את חלל המשרד...

נדמה היה כי השתיקה מתמשכת עד אינסוף... הדממה הייתה מביכה יותר מהרמת קולו...

"א וֹ   ק י י" מלמל באיטיות, כאילו לעצמו, ושלח את ידו לעבר אפרכסת הטלפון כאומר "זהו... סיימנו את השיחה..."

"אני שמחה שהנושא הזה עלה כבר בשיחת תאום הציפיות הראשונה שלנו" קראה בנימה תכליתית.

באיטיות החזיר את מבטו לעברה, מצפה להבהרות.

"יש לי מחוייבות מקצועית עמוקה לישרה שלי כאדם... כאשת מקצוע... וכמובן כלפיך... אבל גם כלפי המאומנים שלי..."

באיטיות לגמה מכוס המים השקופים והמשיכה. "כדי לבנות אמון עם ירון... כדי להפיק את המכסימום מהתהליך שאתה יזמת... ומבלי לפגוע באמון שחייב להִבָּנוֹת בין שנינו... כדי להשיג את המטרות   ש א ת ה   הצבת..."

אהוד הביט בה בסקרנות מבלי לומר דבר.

"דמיין לעצמך שירון יבקש ממני, בדיסקרטיות, לא לעדכן אותך בסוד שהוא מעוניין לשתף איתי... סוד שקשור לתע'צ... כיצד, לדעתך, עלי לנהוג?"

"מה פירוש? נזעק אהוד.   א נ י   מ צ פ ה   מ מ ך..."

"לא סיימתי" הרימה אורנה את קולה, מוחקת באחת את חיוכה ומכוונת לעברו את כף ידה הפרוסה. "זו הייתה שאלה רטורית" המשיכה ושפת גופה מקרין שלווה ובטחון.

אהוד שילב את אצבעות ידיו אלו באלו כשמרפקיו שעונים על משטח השולחן. הוא קירב את אצבעותיו השלובות לפניו והסתיר, אגב כך, את שפתיו הקפוצות.

"האם אתה חושב שכל מאומן יפתח בפני את סגור ליבו ויסכן את מעמדו, את מקום עבודתו, אם יחשוש שדבריו ידלפו לאוזניים אחרות?"

אהוד לא שינה את את תנוחת גופו והמשיך להתבונן בה, חש בהלמות ליבו. "חצופה" הרהר "איך היא מעזה לדבר אלי בצורה כזו?" והוא שתק.

"פתיחוּת... זאת אומרת... נו, איך להגיד את זה? הרי... הרי הצהרות אינטימיות מהסוג הזה, יכולות להתקבל רק אחרי תהליך ממושך של בניית אמון... ירון או כל מאוּמן אחר, יסכים לחשוף בפני את התחושות האמיתיות שלו... את מה שבאמת מפריע לו... רק אם הוא יחוש מספיק בטוח שכל מה שנדבר, לא ידלוף החוצה... אתה מבין את זה, בָּרוּך? הוא ידבר רק אחרי שידע   ב ו ו ד א ו ת   שהדברים שנאמרו בארבע עיניים לא יגיעו אליך..."

"אלא אם כן יהיה פוליטיקאי משופשף... זאת אומרת, מספיק חכם, כדי להשתמש בך... התמימה... כדי להעביר אלי מסרים באמצעותך, בהנחה שאת לא שומרת סוד..."

"ונאמנותי נתונה לךָ בלבד? אה?" צחקקה.

"כן... למה לא?" תמה.

"ובטווח הארוך ילמדו האחרים שלא לסמוך עלי... זו שיטה בדוקה לפגוע בעתיד המקצועי שלי..."

"נו?" רטן אהוד כאילו לעצמו. "אם כך, אני מבין שהתכנית שלך היא להסתיר ממני דברים, אה? כבר החלטת להעביר את הניהול לידייך? מעניין... וזה נשמע סביר בעינייך?"

עיניה הצטמצמו לכדי סדק צר. היא לגמה לגימה עמוקה מהאוויר הדחוס שבחדר והמשיכה: "אז איך, לדעתך, אני צריכה לנהוג אם ירון יודיע לי, יום אחד, שהוא מתכנן לעבור למפעל אחר? למה? כי רע לו כאן... כי הוא לא מצליח להסתדר איתך... האם אתה מצפה ממני שאני ארוץ לדווח לך על זה?"

"ודאי" השיב וקמטים דקים החלו לקשט את מצחו.

"ואז נפספס את ההזדמנות... את ההזדמנות של ירון ושלי...  נחמיץ את ההזדמנות לברר את הסיבה המדויקת לתחושות האלה שלו... ואולי... אולי בעקבות השיחה שבינינו... בזכות האמון שיתפתח בינינו... אולי הוא ישנה את תחושותיו... את החלטתו..."

"אני מבין את זה" נהם ואצבעות ידו טופפו, מבלי משים, על השולחן.

שניהם שתקו. תחושת המתח פחתה.

"אז אולי אפשר לעשות את זה אחרת?" שאל. "אני רגיל, את מבינה? אני רגיל שמדווחים לי על כל התקדמות... כדי לנהל, אני רגיל להיות מעודכן בכל הפרטים... בסופו של דבר, אני ה..."
"אתה מה?" קטעה את דבריו בעדינות. "נסה לדמיין איך אתה היית מרגיש אילו הייתי יוצאת מהשיחה הזו, עכשיו, ללא המחוייבות העמוקה שלי כלפיך... תאר לעצמך מה היית מרגיש אילו הייתי נכנסת מיד לשיחה עם ירון וחושפת בפניו פרטים מהשיחה הזו? זה נראה לך נכון?"

"זה נראה לי יותר כרכילות... כצעד לא מקצועי..." גיחך.

"בדיוק ככה! זה לא יהיה מקצועי... ולא הוגן... זה בפירוש יפגע במרקם יחסי האמון בין שנינו... אבל זה נכון גם ביחס לירון - העובד שלך..."

אהוד הנהן בראשו בהבנה. "אז מה תגידי לו?" התעניין.

"נשוחח על תחושותיו... אולי נדבר כיצד עליו לפנות אליך כדי להפחית את המתיחות ביניכם, אם קיימת... וכך למצות את הנושא בצורה שתועיל לשלושתכם..."

"לשלושתנו?"

"לך, לירון ולתע'צ" חייכה. winwinwin - זוכר?