ויתור-כפייה בתהליכי ישוב סכסוכים

תהליך הפתרון הנפוץ ביותר מתרחש בין שני סגנונות התנהגות (פסיבי ואגרסיבי), ללא מעורבות של גורם שלישי.

תהליך ויתור-כפייה מתקיים באופן טבעי בין שני צדדים בסכסוך.

  • התנהגות פסיבית מתבטאת בכניעה, ויתור, התנצלות והסכמה מאונס;

  • התנהגות אגרסיבית מתעלמת מזכותו של הזולת וכוֹפה עליו את דעתה.

קשרי גומלין מעין אלה אינם מוגדרים כסכסוך משום שעל פני השטח נראה כי לא קיים סכסוך. אם נדרוש חוות דעת רשמית מהצדדים על המצב בארגון, תשובתם תהייה "הכל בסדר, אין בעיות" (למרות ששפת הגוף עשוייה להצביע על המצב לאשורו).

בטווח המיידי קיים יתרון בולט לסגנון האגרסיבי בסכסוך. בדרך כלל חוששים ונרתעים מאנשים אגרסיביים ומעדיפים ויתור על פני מאבק. ויתור חוזר ונשנה מערער את הבטחון העצמי, פוגע בדימוי העצמי ובכושר הקוגניטיבי (מלים הורגות, ניני גוטספלד - מנוח, 2006).

ויתור נגרם מחשש לפגיעה ביציבות הנתפסת במסגרת המשפחתית, בעבודה או בעסקים. ויתור ראשון גורר ויתורים נוספים שעלולים להוביל, בסופו של דבר, לתחושת השפלה וללחצים נפשיים. בעקבות דרישות רצופות להטמיע שיטות עבודה ונהלי עבודה חדשים, מתפתחת תחושה של חשש כבד ואפילו פחד של חוסר יכולת לעמוד בדרישות החדשות והמשתנות.

המושג פחד "אינו מוכר", בדרך כלל, בעולם העבודה, משום שלא מדברים עליו. לחילופין, מוכנים להתבטא במונחים של "חששות". תחושת הפחד יוצרת דחק (Stress) שבמקרה הטוב גורם להתשה פיסית ובמקרה הגרוע עלול אף לאיים על חיינו (האומץ לגעת באמת, קיי גילי, 2000).

בטווח הארוך, סגנון של כפייה פוגע בכנות קשרי הגומלין בין האנשים. בעלי סגנון פסיבי צוברים כעס אצור אשר פוגע באיזון המערכות הפיזיולוגיות בגופם. בנוסף, סגנון פסיבי גורם להצטברות של תסכול. גודש של מרירות, מֵעֵבֶר למסה קריטית מסוימת, עלול לגרום להתפרצות רגשית שתוצאותיה מובילות לשינויים חיוביים או שליליים כאחת. הצטברות של תסכול בקרב האוכלוסייה הנכנעת עלול להוביל לשינוי ארגוני, למהפכה חברתית, למלחמה ולרצח.

 

גודש הרגשות השליליים מהווה בסיס לתחילת מחזור החיים של סכסוך, על פי התפיסות הקיימות. בעקבות המודעות לקיום הסכסוך, מבינים הצדדים את הנזקים המצטברים ומחפשים פתרון.

עיינו גם במושג הבטחת אמון

פתרון לקונפליקט - כפייה

פתרון לקונפליקט - ויתור