ההצלחה של סינגפור, על פי לי קואן יו, האב הרוחני של המהפכה הסינגפורית[1], התממשה בזכות שלושת העיקרים של התרבות שהוא הטמיע: יוזמה (יצירתיות, חדשנות, תעוזה, נטילת סיכונים), משמעת (תכנון, ארגון, פיקוח, בקרה, הפקת לקחים, נהלים ופרוצדורות) ואחריות. היוזמה והמשמעת הם הפכים, בדומה להבדלים שבין כישורי S לכישורי M. האחריות משמשת כדבק שאי אפשר בלעדיו. שחקנים בעלי סגנונות משלימים חייבים לשתף פעולה כדי להפיק מעצמם את המירב. צוות כזה חייב להיות ער לתלות ההדדית שביניהם, המכוּונת להשגת המטרות המשותפות. השחקנים הללו חייבים לפתח את תרבות האחריות ההדדית. באתגר הזה התמודד לי קואן יו באמצעות חינוך. חינוך לקראת סימביוזה.

לפרדיגמה שבבסיס התרבות הסינגפורית קרא לי קואן יו בשם Win-Win: "ממשו את האינטרסים של האחר" דרש, "ורק לאחר מכן תספקו את האינטרסים שלכם". האם הרעיון הזה מזכיר, באיזה שהוא אופן, את אסטרטגית Tit for tat? אסטרטגית האוקינוס הכחול? גישת winwinwin?

[1]     מן העולם השלישי לראשון – פרקים מן הסיפור הסינגפורי, 2000.